לדלג לתוכן

מעצמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מעצמה היא מדינה ריבונית המוכרת כבעלת יכולת ומומחיות להפעיל את השפעתה בקנה מידה עולמי. מעצמות מתאפיינות בעוצמה צבאית וכלכלית, לצד השפעה דיפלומטית ועוצמה רכה, אשר עשויות לגרום למעצמות בינוניות או קטנות להתחשב בעמדתן טרם נקיטת פעולות משלהן. תאורטיקנים של יחסים בינלאומיים הציעו כי מעמד של מעצמה ניתן לאפיין באמצעות יכולות כוח, היבטים מרחביים וממדי סטטוס.[1]

בעוד שמוסכם כי מדינות מסוימות הן מעצמות, קיים ויכוח ער באשר לקריטריונים המדויקים למעמד של מעצמה. היסטורית, מעמדן של מעצמות הוכר רשמית בארגונים כגון קונגרס וינה של 1814–1815[2][3] או מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, שחברותיה הקבועות הן: סין, צרפת, רוסיה, הממלכה המאוחדת, וארצות הברית.[4][5]

גופים בינלאומיים שונים משמשים כיום כ"קונצרטים של מעצמות" - פורומים לתיאום ושיתוף פעולה בין המעצמות הגדולות. בין הבולטים שבהם: מועצת הביטחון של האו"ם (שבה חמש המעצמות הקבועות מחזיקות בזכות וטו), חמישיית נאט"ו (פורום של חמש המדינות המובילות בברית), קבוצת השבע (G7 - שבע הכלכלות המפותחות הגדולות בעולם), ברית BRICS (המעצמות העולות - ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה), וקבוצת הקשר שהוקמה בשנות ה-90 לטיפול במשבר הבלקן. כל הגופים הללו מאפשרים למעצמות לתאם מדיניות ולנהל יחד נושאים גלובליים.[6][7]

המונח "מעצמה" שימש לראשונה לייצוג המעצמות החשובות ביותר באירופה במהלך העידן שלאחר נפוליאון. ה"מעצמות הגדולות" היוו את "הקונצרט האירופי" ותבעו את הזכות לאכיפה משותפת של הסכמי השלום שלאחר המלחמה.[8] הפורמליזציה של החלוקה בין מעצמות קטנות[9] למעצמות גדולות התרחשה עם חתימת הסכם שומון ב-1814. מאז, מאזן הכוחות הבינלאומי השתנה פעמים רבות, באופן הדרמטי ביותר במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. בספרות, מונחים חלופיים באנגלית למעצמה (great power) הם לעיתים קרובות world power[10] או Major power.[11]

מאפיינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין הגדרה מוסכמת או רשימת קריטריונים קבועה למעצמה. חוקרים רבים התבססו על גישה אמפירית - כלומר, זיהוי מעצמות על סמך ניסיון ותצפית ישירה, מתוך הנחה שמעמד מעצמתי ניכר למתבונן.[12] החיסרון המרכזי של גישה זו הוא הסובייקטיביות הטמונה בה. לפיכך, תאורטיקנים ביחסים בינלאומיים ניסו לפתח קריטריונים אובייקטיביים יותר ולהגדיר מרכיבים חיוניים למעמד מעצמתי. וסנה דנילוביץ', פוליטולוגית אמריקנית המתמחה ביחסים בינלאומיים (2002),[13] מציעה שלושה ממדים מרכזיים המבחינים בין מעצמות למדינות אחרות: ממד הכוח (יכולות צבאיות וכלכליות), ממד המרחב (היקף ההשפעה הגאוגרפית), וממד המעמד (ההכרה הבינלאומית במעמד המעצמתי).[14]

בכתבים המוקדמים בתחום שלטה הגישה הריאליסטית, שהדגישה את הכוח הצבאי כקריטריון מרכזי. א. ג'יי. פי. טיילור, היסטוריון בריטי שהתמחה בדיפלומטיה אירופית, ניסח זאת בבהירות: "המבחן של מעצמה הוא מבחן הכוח למלחמה".[15] חוקרים מאוחרים יותר הרחיבו את ההגדרה וכללו בה יכולות צבאיות, כלכליות ופוליטיות כוללות.[16]

קנת' וולץ, פוליטולוג אמריקני ומייסד התאוריה הנאו-ריאליסטית של יחסים בינלאומיים, הציע מערכת של שישה קריטריונים לקביעת מעמד מעצמתי: אוכלוסייה וטריטוריה, ניחון במשאבי טבע, עוצמה צבאית, יכולת כלכלית, יציבות פוליטית וכשירות שלטונית.[17] גישה זו מדגישה כי מעצמה חייבת להיות חזקה במגוון תחומים ולא רק בתחום הצבאי. ג'ון מירשיימר, פוליטולוג אמריקני ותאורטיקן נאו-ריאליסטי בולט מאוניברסיטת שיקגו, מתמקד בהגדרה צבאית וקובע כי מעצמות הן מדינות "שיש להן נכסים צבאיים מספיקים כדי להילחם ברצינות במלחמה קונבנציונלית כוללת נגד המדינה החזקה ביותר בעולם".[18] הגדרה זו מדגישה לא רק את היכולת לנצח, אלא את עצם היכולת להוות אתגר משמעותי לכל יריב.

כדי להמחיש כיצד חוקרים מעריכים את מעמדה של מעצמה, ניתן לבחון את הניתוח שערך פנג יואן (Peng Yuan), חוקר סיני ומנהל המכון למחקרים אמריקניים במכונים הסיניים למחקרים בינלאומיים עכשוויים, לגבי מעמדה של ארצות הברית כמעצמה ב-2011. ניתוח זה מדגים את המורכבות בהערכת כוח מעצמתי - מעצמה יכולה להיות חזקה מאוד בתחומים מסוימים ובו זמנית להיחלש בתחומים אחרים.[19]

פנג יואן זיהה עשר חוזקות מרכזיות של ארצות הברית:

עשר החוזקות

  1. אוכלוסייה, מיקום גאוגרפי ומשאבי טבע
  2. עוצמה צבאית
  3. טכנולוגיה עילית וחינוך
  4. כוח תרבותי/עוצמה רכה
  5. עוצמת סייבר
  6. בעלות ברית - לארצות הברית יש יותר בעלות ברית מכל מדינה אחרת
  7. עוצמה גאופוליטית, המתבטאת בכוחות הקרנה גלובליים
  8. יכולות מודיעין, כפי שהודגם בחיסולו של אוסאמה בן לאדן ב-2011
  9. עוצמה אינטלקטואלית, הניזונה משפע של מכוני מחקר אמריקניים ומ"הדלת המסתובבת" בין מוסדות מחקר לממשל
  10. עוצמה אסטרטגית - ארצות הברית היא המדינה היחידה בעולם עם אסטרטגיה גלובלית אמיתית

אולם, פנג יואן ציין גם תחומים שבהם ארצות הברית נחלשה באותה תקופה:

חמש החולשות

  1. כוח פוליטי - התמוטטות הדו-מפלגתיות והקיטוב הפוליטי
  2. כוח כלכלי - ההאטה הכלכלית שלאחר 2007
  3. כוח פיננסי - גירעונות בלתי פתירים וחוב לאומי גואה
  4. כוח חברתי - היחלשות בשל קיטוב חברתי
  5. כוח מוסדי - ארצות הברית אינה יכולה עוד לשלוט במוסדות הגלובליים

הממד המרחבי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל מדינה יש טווח גאוגרפי של אינטרסים, פעולות או הקרנת כוח (היכולת להפעיל כוח צבאי, כלכלי או דיפלומטי הרחק מגבולותיה). זהו גורם מכריע בהבחנה בין מעצמה למעצמה אזורית; מעצם הגדרתה, טווח ההשפעה של מעצמה אזורית מוגבל לאזור שלה בלבד. למשל, ברזיל עשויה להיחשב מעצמה אזורית בדרום אמריקה, אך השפעתה באסיה או אפריקה מוגבלת. בניגוד לכך, מעצמה אמורה להיות בעלת השפעה ממשית בכל היקף המערכת הבינלאומית הקיימת - כמו ארצות הברית שמחזיקה בסיסים צבאיים ביבשות שונות, או סין שמשקיעה בתשתיות באפריקה ובאמריקה הלטינית.

ארנולד ג'. טוינבי, היסטוריון בריטי בעל שם עולמי, קבע למשל: "ניתן להגדיר מעצמה ככוח פוליטי שהשפעתו משתרעת על פני כל המרחב של החברה שבתוכה הוא פועל. המעצמות של 1914 היו 'מעצמות עולמיות' משום שהחברה המערבית כבר הפכה אז ל'עולמית' במלוא מובן המילה".[20]

חוקרים אחרים הציעו שני קריטריונים נוספים הקשורים זה בזה: ראשית, מעצמה צריכה להיות בעלת יכולת לעסוק בעניינים מחוץ לאזור שלה - למשל, כשבריטניה התערבה במלחמת פוקלנד (1982) הרחק מאירופה, או כשרוסיה שולחת כוחות לסוריה. שנית, מעצמה צריכה להיות בעלת אינטרסים ממשיים מחוץ לאזור שלה - כגון הגנה על נתיבי סחר, גישה למשאבי טבע, או השפעה על מדינות בעלות חשיבות אסטרטגית. שני התנאים הללו משלימים זה את זה - קשה לדמיין מעצמה עם יכולת גלובלית אך ללא אינטרסים גלובליים, או להפך.[21]

ממד המעמד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעצמה איננה רק מדינה חזקה - היא מדינה שמעמדה המיוחד מוכר על ידי מדינות אחרות. ג'ורג' מודלסקי, מדען מדינה אמריקני, מבהיר את ההבדל: "אנשים מבלבלים לפעמים בין היות מדינה מעצמה ובין היותה חזקה. המעמד של מעצמה התפתח אמנם מכוחן של מדינות צבאיות גדולות בעבר, אולם כיום מדובר במעמד רשמי שכולל זכויות וחובות מוגדרות - ולא רק בכוח גולמי".[22]

לפי מודלסקי, המושג "מעצמה" במובן המודרני נולד רק בקונגרס וינה (1814-1815), כאשר לראשונה הוכרו מדינות מסוימות באופן רשמי כמעצמות.[23] בהיעדר הכרה רשמית, אפשר לזהות מעצמה לפי האופן שבו מעצמות אחרות מתייחסות אליה. סימנים לכך כוללים: התייעצות קבועה בנושאים בינלאומיים חשובים, יחס של שותפות שווה, והמתנה לעמדתה לפני קבלת החלטות משמעותיות.[24]

דרך נוספת לזהות מעצמה היא לבחון את דפוסי פעולתה.[24] מדינות מצהירות במפורש על מעמדן כמעצמות לעיתים רחוקות, ולפיכך יש צורך בניתוח רטרוספקטיבי של התנהגותן. ניתוח כזה בוחן התערבות בסכסוכים מחוץ לאזור הגאוגרפי הקרוב, הובלת יוזמות בינלאומיות משמעותיות, וארגון קואליציות רב-לאומיות. החיסרון בשיטה זו הוא שהיא תמיד מסתכלת אחורה ודורשת מידה של פרשנות סובייקטיבית.

לאורך ההיסטוריה, הסימן המובהק ביותר למעצמה היה הכללתה בדיונים על החלטות בינלאומיות מרכזיות. לפני הקמת ארגונים בינלאומיים מודרניים כמו האו"ם, ועידות בינלאומיות כללו את המדינות שנחשבו חיוניות לקבלת החלטות על סדר עולמי. משתתפי הוועידות לא נבחרו באופן רשמי אלא על סמך מעמדן המובלע כמעצמות. ועידות אלה הכריעו בשאלות מכריעות בעקבות אירועים היסטוריים גדולים. שלום וסטפליה מ-1648 הוא דוגמה מובהקת. אפילו ועידת ניקיאה הראשונה מ-325 עשויה להיחשב ככזו.

ממד ה"ספקטרום המלא"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "מעצמה" זוכה לביקורת גוברת בקרב חוקרי יחסים בינלאומיים עכשוויים. הטענה המרכזית היא שהמושג המסורתי פשטני מדי ואינו תופס את מורכבות הכוח במאה ה-21. במקום להסתכל רק על כוח צבאי או כלכלי, יש הטוענים שצריך לבחון את כל "הספקטרום" של יכולות המדינה - מטכנולוגיה ועד תרבות, מכלכלה ועד מערכת פוליטית.

ההיסטוריון פיליפס פ. אובריאן, ראש בית הספר ליחסים בינלאומיים ופרופסור למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת סנט אנדרוז, הוא מהבולטים במותחי הביקורת. לטענתו, המושג "מעצמה" מיושן, מוגדר בצורה עמומה ומיושם באופן לא עקבי.[25]

אובריאן מציין שהמונח "מעצמה" משמש כיום לתיאור מגוון רחב מדי של מדינות: "מעצמות-על אמיתיות כמו ארצות הברית וסין, המחזיקות בספקטרום מלא של עוצמה כלכלית, טכנולוגית וצבאית, לצד מעצמות צבאיות בינוניות-פלוס כמו רוסיה, שיש להן נשק גרעיני אך מעט מאוד ממדדי כוח אחרים שנחשבים למאפייני מעצמה".[25] במקום המושג המסורתי, אובריאן מציע את המושג "מעצמת ספקטרום מלא" (full-spectrum power). מושג זה מתחשב ב"כל היסודות שעליהם בנויה עוצמה צבאית עליונה", כולל:[25]

  1. משאבים כלכליים - הבסיס החומרי לבניית כוח
  2. פוליטיקה פנימית ומערכות פוליטיות - שיכולות להגביל או להרחיב ממדי כוח
  3. יכולות טכנולוגיות - חדשנות ופיתוח מתקדם
  4. גורמים חברתיים ותרבותיים - כמו נכונות החברה לצאת למלחמה או להשקיע בפיתוח צבאי

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"קונגרס וינה", ציור משנת 1819 מאת ז'אן-בטיסט איזבי המתאר את קונגרס וינה

לאורך ההיסטוריה התקיימו קבוצות שונות של מעצמות או מדינות בעלות השפעה משמעותית. אחת ההתייחסויות המוקדמות למעצמות מופיעה במאה השלישית, כאשר הנביא הפרסי מאני תיאר את רומא, סין, אקסום ופרס כארבע הממלכות הגדולות ביותר בזמנו.[26]

במהלך המלחמות הנפוליאוניות באירופה, הדיפלומט האמריקני ג'יימס מונרו העיר כי "הכבוד שמעצמה אחת רוחשת לאחרת עומד ביחס ישר ליכולת שיש לכל אחת מהן לפגוע בזולתה".[27] המונח "מעצמה" (great power) מופיע לראשונה בהקשר הרשמי בקונגרס וינה ב-1815.[23][28] הקונגרס הקים את קונצרט אירופה כניסיון לשמר את השלום לאחר שנות המלחמות הנפוליאוניות.

לורד קאסלריי, שר החוץ הבריטי, היה הראשון להשתמש במונח בהקשר דיפלומטי כשכתב ב-13 בפברואר 1814: "קיים סיכוי טוב שהקונגרס יסתיים בהסכמה כללית וערבות בין המעצמות של אירופה, עם נחישות לתמוך בהסדר שיוסכם, ולהפנות את ההשפעה הכללית ואם יידרש את הנשק הכללי נגד המעצמה שתנסה ראשונה להפר את השלום היבשתי".[8]

קונגרס וינה כלל חמש מעצמות ראשיות: אוסטריה, צרפת, פרוסיה, רוסיה ובריטניה הגדולה. חמש המשתתפות העיקריות הללו היוו את המעצמות המקוריות כפי שאנו מכירים את המונח כיום.[23] חמש המעצמות הגדולות התייעצו עם מדינות נוספות כמו ספרד, פורטוגל ושוודיה - שהיו מעצמות חשובות במאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18 - בנושאים ספציפיים מסוימים, אך מדינות אלה לא קיבלו מעמד של משתתפות מלאות בקונגרס.

לאחר קונגרס וינה, בריטניה התבלטה כהגמון עולמי בולט, בזכות היותה האומה הראשונה שעברה תיעוש, בעלת הצי הגדול ביותר, והיקף האימפריה שמעבר לים, מה שהוביל לעידן שבו העוצמה הבריטית הייתה כה גדולה, עד שהצליחה לכפות יציבות יחסית ושלום בין המעצמות האירופיות, תוך הבטחת חופש הסחר והניווט בימים (תקופה שמכונה פאקס בריטניקה). מאזן הכוחות בין המעצמות הפך להשפעה מרכזית בפוליטיקה האירופית, ובעקבות זאת אמר אוטו פון ביסמרק: "כל הפוליטיקה מצטמצמת לנוסחה הזו: השתדל להיות אחד משלושה [בברית של שלוש מעצמות מול שתיים], כל עוד העולם נשלט על ידי שיווי המשקל הבלתי יציב של חמש מעצמות."[29]

עם הזמן, הכוח היחסי של חמש האומות הללו השתנה, ועד שחר המאה ה-20 נוצר מאזן כוחות שונה לחלוטין. בריטניה הגדולה והאימפריה הגרמנית החדשה (מ-1871) חוו צמיחה כלכלית מתמשכת ועוצמה פוליטית.[30] אחרות, כמו רוסיה ואוסטריה-הונגריה, קפאו על שמריהן.[31] באותו זמן, מדינות אחרות החלו לצמוח ולהתרחב בכוחן, בעיקר באמצעות תהליך התיעוש. המדינות שביקשו להשיג מעמד של מעצמה היו: איטליה לאחר עידן הריסורג'ימנטו, יפן במהלך תקופת מייג'י, וארצות הברית לאחר מלחמת האזרחים שלה. עד שנת 1900, מאזן הכוחות העולמי השתנה באופן מהותי מאז קונגרס וינה. ברית שמונה האומות הייתה קואליציה צבאית שהוקמה ב-1900 כדי לדכא את מרד הבוקסרים בסין - מרד אלים נגד השפעה מערבית. הברית כללה את חמש המעצמות המסורתיות מקונגרס וינה (בריטניה, צרפת, רוסיה, גרמניה ואוסטריה-הונגריה) בתוספת שלוש מעצמות חדשות שעלו לגדולה: איטליה, יפן וארצות הברית. הרכב זה שיקף את השינוי במפת הכוחות העולמית בתחילת המאה ה-20.[32]

מלחמות העולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"ארבעת הגדולים" בוועידת השלום של פריז 1919: דייוויד לויד ג'ורג', ויטוריו עמנואלה אורלנדו, ז'ורז' קלמנסו, ווודרו וילסון
"שלושת הגדולים" של אירופה בוועידת יאלטה: וינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין ד. רוזוולט, ויוסיף סטלין

שינויים משמעותיים במאזן הכוח הבינלאומי התרחשו בעיקר בעקבות סכסוכים גדולים.[33] סיום מלחמת העולם הראשונה וחוזי השלום שבאו בעקבותיה - ורסאי, סן ז'רמן, נויי, טריאנון, וסבר - הפכו את בריטניה, צרפת, איטליה, יפן וארצות הברית לשופטות העיקריות של הסדר העולמי החדש.[34] האימפריה הגרמנית הובסה, אוסטריה-הונגריה פורקה למדינות חדשות וחלשות יותר, והאימפריה הרוסית קרסה בעקבות המהפכה.

במהלך ועידת השלום של פריז, "ארבעת הגדולים" - בריטניה הגדולה, צרפת, איטליה וארצות הברית - שלטו בדיונים ובתוצאות יותר מיפן. הם היו האדריכלים של החוזים שכפו על המדינות המובסות: חוזה ורסאי עם גרמניה, חוזה סן ז'רמן עם אוסטריה, חוזה נויי עם בולגריה, חוזה טריאנון עם הונגריה, וחוזה סבר עם האימפריה העות'מאנית. במהלך הדיונים על חוזה ורסאי, איטליה עזבה את הוועידה בכעס כי חלק מדרישותיה לא נענו, דבר שהותיר זמנית את שלוש המדינות האחרות כ"שלושת הגדולות".[35]

מעמדן של המעצמות המנצחות קיבל ביטוי במושבי קבע במועצת חבר הלאומים, שם הן שימשו מעין גוף מנהל שהכווין את העצרת הכללית. אולם, המועצה החלה עם ארבע חברות קבע בלבד - בריטניה הגדולה, צרפת, איטליה ויפן - משום שארצות הברית, שיועדה להיות החברה החמישית, מעולם לא הצטרפה לחבר הלאומים. גרמניה הצטרפה מאוחר יותר לאחר הסכמי לוקרנו, אך עזבה ב-1933; יפן עזבה גם היא, ובמקומן הצטרפה ברית המועצות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, התחלק העולם לשניים - בעלות הברית (בתחילה בריטניה, צרפת ופולין, ומ-1941 גם ברית המועצות, סין וארצות הברית) ומדינות הציר (גרמניה, איטליה ויפן). במהלך המלחמה, ארבע מדינות בלטו כמנהיגות בעלות הברית: ארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות וסין. הן כונו "ארבעת הגדולים" והוכרו ככאלה בהצהרת האומות המאוחדות ב-1942.[36] הן גם כונו "ארבעת השוטרים" ונחשבו למנצחות העיקריות במלחמה.[37] חשיבותה של צרפת הוכרה כאשר צורפה, יחד עם הארבע האחרות, לקבוצת המדינות שקיבלו מושבי קבע במועצת הביטחון של האומות המאוחדות.

מאז סוף מלחמות העולם התפתחו מונחים חדשים לתיאור רמות שונות של כוח בינלאומי, מעבר למונח הכללי 'מעצמה'. החשוב ביניהם הוא המושג "מעצמת-על" (superpower), המתאר מדינות בעלות עוצמה והשפעה מכרעת בעולם. המונח נטבע ב-1944 על ידי ויליאם ט.ר. פוקס,[38] שזיהה שלוש מעצמות-על: בריטניה הגדולה, ארצות הברית וברית המועצות. אולם, לאחר מלחמת העולם השנייה בריטניה איבדה את מעמדה כמעצמת-על.[39] במקביל התפתחו מושגים נוספים: מעצמה בינונית - מדינות בעלות השפעה גלובלית מסוימת אך לא מכרעת בענייני העולם, ומעצמה אזורית - מדינות שהשפעתן מוגבלת בעיקר לאזור הגאוגרפי שלהן.

המלחמה הקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד המאפיינים של מעצמה בת זמננו הוא מושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם

המלחמה הקרה הייתה תקופה של מתח גאופוליטי בין ארצות הברית וברית המועצות ובעלות בריתן - הגוש המערבי והגוש המזרחי - שהחלה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. המונח "קרה" משמש משום שלא התנהלו קרבות ישירים בקנה מידה גדול בין שתי מעצמות-העל, אך כל אחת מהן תמכה בסכסוכים אזוריים גדולים שכונו מלחמות שלוחים (פרוקסי). הסכסוך התבסס על מאבק אידאולוגי וגאופוליטי על השפעה עולמית בין שתי מעצמות-העל, לאחר הברית הזמנית ביניהן והניצחון המשותף על גרמניה הנאצית ב-1945.[40]

במהלך המלחמה הקרה, יפן, צרפת, הממלכה המאוחדת וגרמניה המערבית שיקמו את כלכלותיהן מהריסות המלחמה. צרפת ובריטניה שמרו על צבאות מתקדמים טכנולוגית עם יכולות הקרנת כוח לאזורים רחוקים, והן מקיימות תקציבי ביטחון גדולים עד היום. עם זאת, ככל שנמשכה המלחמה הקרה, מומחים החלו לתהות אם צרפת ובריטניה יכולות לשמר את מעמדן רב השנים כמעצמות.[41]

סין, בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם, עלתה באיטיות למעמד של מעצמה, עם צמיחה משמעותית בכוח הכלכלי והצבאי בתקופה שלאחר המלחמה. לאחר שהקומוניסטים ניצחו במלחמת האזרחים הסינית ב-1949, הרפובליקה הסינית (טייוואן) החלה לאבד את ההכרה כממשלה הלגיטימית היחידה של סין. המעצמות האחרות העבירו בהדרגה את הכרתן לרפובליקה העממית של סין (סין הקומוניסטית). תהליך שהגיע לשיאו ב-1971, שבו טייוואן איבדה את מושבה הקבוע במועצת הביטחון של האו"ם לטובת הרפובליקה העממית של סין.

לאחר המלחמה הקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, חמש מדינות נחשבות למעצמות המובילות בעולם: סין, צרפת, רוסיה, בריטניה וארצות הברית. במחקר האקדמי הן מוכרות כבעלות העוצמה הכלכלית והפוליטית הגדולה ביותר בעולם.[42] חמש המדינות הללו הן היחידות שיש להן מושב קבוע עם זכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם. הן גם היחידות שמוכרות רשמית כבעלות נשק גרעיני לפי האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני, והתקציבים הצבאיים שלהן נמנים עם הגדולים בעולם.[43]

עם זאת, אין הסכמה בין המומחים על השאלה מי בדיוק מעצמה ומה מגדיר אותה. אחרי המלחמה הקרה נוצר בלבול: מצד אחד, ארצות הברית נותרה מעצמת-העל היחידה, מצד שני, היו חוקרים שטענו שאפילו חברות קבועות במועצת הביטחון כמו סין,[44] צרפת,[45] רוסיה[46][47][48] ובריטניה[45] ירדו למעמד של מעצמות בינוניות. רוסיה מהווה מקרה מיוחד - היא ירשה ב-1991 את מקומה של ברית המועצות שהתפרקה, אבל ירושה אוטומטית של מושב במועצת הביטחון לא בהכרח הופכת אותה למעצמה. המקרה שלה ממחיש את הבעיה בהגדרת מעצמה.

ולא עוד, אלא על אף שרוסיה נחשבת בדרך כלל למעצמה, מעמדה זה מוטל בספק חמור מפאת ביצועיו הירודים של צבאה במלחמה באוקראינה והנזק הכלכלי והטכנולוגי שנגרם לה. ג'ורג' פרידמן, מומחה לגאופוליטיקה, פרסם מאמר בכתב העת Foreign Affairs ומאמרים אקדמיים שונים לפיהם רוסיה איננה מעצמה עוד.[49][50][51][52] קתרין אי. סטונר, פרופסור למדע המדינה וחוקרת בכירה של רוסיה, בספר שחיברה ב-2021 (Russia Resurrected: Its Power and Purpose in a New Global Order, בתרגום חופשי: "רוסיה קמה לתחייה: כוחה ומטרתה בסדר העולמי החדש") טוענת שרוסיה אינה מעצמה במובן המסורתי של המונח, אלא גורם מפריע או מאתגר לסדר הבינלאומי הנוכחי.[53] ההיסטוריון סטיבן קוטקין וחוקר היחסים הבינלאומיים ג'ון מירשיימר תיארו שניהם את רוסיה כ"מעצמה חלשה".[54][55][56] בנוסף, ב-2014 מירשיימר אמר: "רוסיה היא מעצמה בדעיכה, והיא תלך ותיחלש עם הזמן".[57]

רבים רואים בגרמניה וביפן מעצמות, בעיקר בזכות הכלכלות המתקדמות ביותר שלהן. הן מחזיקות בכלכלה השלישית והרביעית בגודלה בעולם לפי תוצר מקומי גולמי נומינלי. עם זאת, העוצמה שלהן נובעת מכוח כלכלי ולא מיכולות אסטרטגיות וצבאיות - אין להן מושבי קבע וזכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם או טווח צבאי אסטרטגי משמעותי.[58][59][60] גרמניה נכללה בפורום המעצמות שניהל את המשא ומתן הגרעיני עם איראן (P5+1) כחברה שישית לצד חמש המעצמות הקבועות במועצת הביטחון. מעניין לציין שכמו סין, צרפת, רוסיה ובריטניה, גם גרמניה ויפן כונו לעיתים מעצמות בינוניות.[61][62][63][64][65][66][67] ג'ושוע בארון, מדען מדינה מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, בספרו מ-2014 'שלום בין מעצמות והעליונות האמריקנית' מונה את סין, צרפת, רוסיה, גרמניה, יפן, בריטניה וארצות הברית כמעצמות הנוכחיות."

איטליה היא מקרה מעניין. מספר אקדמאים ופרשנים כינו אותה מעצמה לאורך התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.[68][69][70][71][72] החוקרת האמריקנית למשפט בינלאומי מילנה סטריו כותבת: "המעצמות הן מדינות על-ריבוניות: מועדון אקסקלוסיבי של המדינות החזקות ביותר כלכלית, צבאית, פוליטית ואסטרטגית. מדינות אלה כוללות חברות בעלות זכות וטו במועצת הביטחון של האומות המאוחדות (ארצות הברית, בריטניה, צרפת, סין ורוסיה), כמו גם מעצמות כלכליות כגון גרמניה, איטליה ויפן".[69] סטריו גם מציינת את מעמדה של איטליה בקבוצת השבע (G7) ואת השפעתה בארגונים אזוריים ובינלאומיים כבסיס למעמדה כמעצמה.[69] איטליה הייתה חברה יחד עם חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון פלוס גרמניה בקבוצת התמיכה הבינלאומית ללבנון.[73][74][75]

חלק מהחוקרים טוענים שאיטליה היא מעצמה חלקית או 'הקטנה מבין המעצמות הגדולות',[76][77] בעוד אחרים רואים בה מעצמה בינונית או אזורית.[78][79][80] חוקרי יחסים בינלאומיים גבריאל אבונדנצה ותומאס וילקינס סיווגו את איטליה כמעצמה 'חריגה' - מדינה בעלת יכולות מהשורה הראשונה בתחומים רבים, אך חסרה את המאפיינים הקלאסיים של מעצמה כמו נשק גרעיני וחברות קבועה במועצת הביטחון.[81]

בנוסף למעצמות העכשוויות הללו, זביגנייב בז'ז'ינסקי[82] רואה בהודו מעצמה. אולם, אין הסכמה קולקטיבית בין החוקרים לגבי מעמדה של הודו. מספר אקדמאים מאמינים שהודו מתגבשת כמעצמה,[83] בעוד אחרים מאמינים שהודו נותרה מעצמה בינונית.[84][85][86]

מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, חמישיית נאט"ו, ה-G7, ה-BRICS וקבוצת הקשר תוארו כולם כקונצרטים של מעצמות.[6][7][87][88][89]

מחקר מ-2017 של המרכז לחקר אסטרטגיה בהאג הגדיר את סין, אירופה, הודו, יפן, רוסיה וארצות הברית כמעצמות הנוכחיות.[90]

מעצמות עולות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שמעמיק שיתוף הפעולה האירופי, האיחוד האירופי נתפס יותר ויותר כמעצמה בפני עצמה.[91] האיחוד מיוצג בארגון הסחר העולמי (WTO) ובפסגות של ה-G7 וה-G20 (קבוצת 20 הכלכלות הגדולות). הדבר בולט במיוחד בתחומים שבהם לאיחוד האירופי יש סמכות בלעדית, כמו ענייני כלכלה. גישה זו משקפת תפיסה לא מסורתית של תפקיד אירופה בעולם - כ"מעצמה אזרחית" גלובלית שמפעילה השפעה קולקטיבית בתחומי הסחר והדיפלומטיה, כחלופה לדומיננטיות צבאית.[92] האיחוד האירופי הוא איחוד על-לאומי ולא מדינה ריבונית, ואין לו מדיניות חוץ או ביטחון משל עצמו; אלה נשארים בעיקר בידי המדינות החברות, שכוללות את צרפת, גרמניה ו (לפני הברקזיט) בריטניה - שלוש המדינות שנקראו "שלישיית האיחוד האירופי".

ברזיל והודו נחשבות על ידי רבים כמעצמות עולות עם פוטנציאל להפוך למעצמות מלאות. מדען מדינה אמריקני, סטיבן פ. כהן, טוען שהודו היא מעצמה עולה, אך מדגיש שחלק מהאסטרטגים רואים בהודו כבר עתה מעצמה.[93] חוקרים מסוימים כמו זביגנייב בז'ז'ינסקי ודייוויד א. רובינסון כבר מחשיבים את הודו כמעצמה ראשית או גדולה.[94]

פיטר קולקוט, שגריר בריטניה לשעבר בברזיל, מזהה שההכרה בברזיל כמעצמה פוטנציאלית או אפילו מעצמת-על נובעת במידה רבה מהזהות הלאומית והשאיפות של ברזיל עצמה.[95] פרופסור קוואנג הו צ'ון מעריך שברזיל תצמח כמעצמה עם מעמד חשוב בתחומי השפעה מסוימים.[96] יש הטוענים שהודו וברזיל עשויות אפילו להפוך למעצמות-על בעתיד.[97][96]

חברות קבועה במועצת הביטחון של האו"ם נחשבת באופן נרחב כמרכיב מרכזי במעמד של מעצמה בעולם המודרני. ברזיל, גרמניה, הודו ויפן יצרו את "קבוצת ה-G4" - ארבע מדינות שתומכות זו בזו בשאיפתן להפוך לחברות קבועות במועצת הביטחון.[98] הן זוכות לתמיכה במידה משתנה מהחברות הקבועות הקיימות. ל-G4 מתנגדת קבוצת "איחוד למען קונצנזוס" בהובלת איטליה, שחוששת מהרחבת המועצה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: מעצמה

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Iver B. Neumann, "Russia as a great power, 1815–2007." Journal of International Relations and Development 11.2 (2008): 128–151. online
  2. ^ Fueter, Eduard (1922). World history, 1815–1930. United States: Harcourt, Brace and Company. pp. 25–28, 36–44. ISBN 1-58477-077-5.
  3. ^ Danilovic, Vesna. "When the Stakes Are High – Deterrence and Conflict among Major Powers", University of Michigan Press (2002), pp 27, 225–228 (PDF chapter downloads) (אורכב 30.08.2006 בארכיון Wayback Machine) (PDF copy).
  4. ^ Louden, Robert (2007). The world we want. United States of America: Oxford University Press US. p. 187. ISBN 978-0195321371.
  5. ^ T. V. Paul; James J. Wirtz; Michel Fortmann (2005). "Great+power"&pg=PA59 Balance of Power. United States: State University of New York Press, 2005. pp. 59, 282. ISBN 0791464016. Accordingly, the great powers after the Cold War are Britain, China, France, Germany, Japan, Russia and the United States p. 59
  6. ^ 1 2 Gaskarth, Jamie (11 בפברואר 2015). Rising Powers, Global Governance and Global Ethics. Routledge. p. 182. ISBN 978-1317575115. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 Richard Gowan; Bruce D. Jones; Shepard Forman, eds. (2010). Cooperating for peace and security: evolving institutions and arrangements in a context of changing U.S. security policy (1. publ. ed.). Cambridge [U.K.]: Cambridge University Press. p. 236. ISBN 978-0521889476.
  8. ^ 1 2 Charles Webster, (ed), British Diplomacy 1813–1815: Selected Documents Dealing with the Reconciliation of Europe, (1931), p. 307.
  9. ^ Toje, A. (2010). The European Union as a small power: After the post-Cold War. New York: Palgrave Macmillan.
  10. ^ "World power Definition & Meaning".
  11. ^ "Dictionary – Major power". reference.com.
  12. ^ Waltz, Kenneth N (1979). Theory of International Politics. McGraw-Hill. p. 131. ISBN 0-201-08349-3.
  13. ^ Danilovic, Vesna (2002). When the Stakes Are High – Deterrence and Conflict among Major Powers. University of Michigan Press. ISBN 978-0-472-11287-6.
  14. ^ Danilovic, Vesna (4 ביוני 2010) [2002]. When the Stakes Are High: Deterrence and Conflict among Major Powers. University of Michigan Press. ISBN 9780472026821. נבדק ב-27 באפריל 2025. {{cite book}}: (עזרה)
  15. ^ Taylor, Alan JP (1954). The Struggle for Mastery in Europe 1848–1918. Oxford: Clarendon. p. xxiv. ISBN 0-19-881270-1.
  16. ^ Organski, AFK – World Politics, Knopf (1958)
  17. ^ Waltz, Kenneth N. (1993). "The Emerging Structure of International Politics" (PDF). International Security. 18 (2): 50. doi:10.2307/2539097. JSTOR 2539097. S2CID 154473957. אורכב מ-המקור (PDF) ב-6 באפריל 2020. נבדק ב-22 במאי 2017 – via International Relations Exam Database. {{cite journal}}: (עזרה)
  18. ^ Mearsheimer, John (2001). The Tragedy of Great Power Politics. W. W. Norton. p. 5.
  19. ^ Quoted in Josef Joffe, The Myth of America's Decline: Politics, Economics, and a Half Century of False Prophecies (2014) ch. 7.
  20. ^ Toynbee, Arnold J (1926). The World After the Peace Conference. Humphrey Milford and Oxford University Press. p. 4. נבדק ב-24 בפברואר 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  21. ^ Stoll, Richard J – State Power, World Views, and the Major Powers, Contained in: Stoll and Ward (eds) – Power in World Politics, Lynne Rienner Publications (1989)
  22. ^ Modelski, George (1972). Principles of World Politics. Free Press. p. 141. ISBN 978-0-02-921440-4.
  23. ^ 1 2 3 Danilovic, Vesna. "When the Stakes Are High – Deterrence and Conflict among Major Powers", University of Michigan Press (2002), pp 27, 225–228
  24. ^ 1 2 Domke, William K – "Power, Political Capacity, and Security in the Global System", Contained in: Stoll and Ward (eds) – Power in World Politics, Lynn Rienner Publications (1989)
  25. ^ 1 2 3 O'Brien, Phillips P. (2023-06-29). "There's No Such Thing as a Great Power". Foreign Affairs (באנגלית אמריקאית). ISSN 0015-7120. נבדק ב-2023-06-29.
  26. ^ "Obelisk points to ancient Ethiopian glory". 11 באפריל 2005. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Tim McGrath, James Monroe: A Life (2020) p 44.
  28. ^ Fueter, Eduard (1922). World history, 1815–1920. United States of America: Harcourt, Brace and Company. pp. 25–28, 36–44. ISBN 1584770775.
  29. ^ Bartlett, C. J. (1996). Peace, War and the European Powers, 1814–1914. Palgrave Macmillan. p. 106. ISBN 9780312161385.
  30. ^ "Multi-polarity vs Bipolarity, Subsidiary hypotheses, Balance of Power". University of Rochester. אורכב מ-המקור (PPT) ב-16 ביוני 2007. נבדק ב-20 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ Tonge, Stephen. "European History Austria-Hungary 1870–1914". נבדק ב-20 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Dallin, David (30 בנובמבר 2006). The Rise of Russia in Asia. Read Books. ISBN 978-1-4067-2919-1. {{cite book}}: (עזרה)
  33. ^ Power Transitions as the cause of war.
  34. ^ Globalization and Autonomy by Julie Sunday, McMaster University. (אורכב 15.12.2007 בארכיון Wayback Machine)
  35. ^ MacMillan, Margaret (2003). Paris 1919. Random House Trade. pp. 36, 306, 431. ISBN 0-375-76052-0.
  36. ^ Hoopes, Townsend, and Douglas Brinkley. FDR and the Creation of the U.N. New Haven: Yale University Press, 1997. ISBN 978-0-300-06930-3.
  37. ^ Sainsbury, Keith (1986). The Turning Point: Roosevelt, Stalin, Churchill, and Chiang Kai-Shek, 1943: The Moscow, Cairo, and Teheran Conferences. Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-215858-1.
  38. ^ The Superpowers: The United States, Britain, and the Soviet Union – Their Responsibility for Peace (1944), written by William T. R. Fox
  39. ^ Peden, 2012.
  40. ^ Sempa, Francis (2017-07-12). Geopolitics: From the Cold War to the 21st Century. Routledge. ISBN 978-1-351-51768-3.
  41. ^ Holmes, John. "Middle Power". The Canadian Encyclopedia. אורכב מ-המקור ב-3 במרץ 2009. נבדק ב-20 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ Yasmi Adriansyah, 'Questioning Indonesia's place in the world', Asia Times (20 September 2011): 'Though there are still debates on which countries belong to which category, there is a common understanding that the GP [great power] countries are the United States, China, United Kingdom, France, and Russia. Besides their political and economic dominance of the global arena, these countries have a special status in the United Nations Security Council with their permanent seats and veto rights.'
  43. ^ "The 15 countries with the highest military expenditure in 2012 (table)". Stockholm International Peace Research Institute. אורכב מ-המקור (PDF) ב-15 באפריל 2013. נבדק ב-15 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ Gerald Segal, Does China Matter?, Foreign Affairs (September/October 1999).
  45. ^ 1 2 P. Shearman, M. Sussex, European Security After 9/11 (Ashgate, 2004) – According to Shearman and Sussex, both the UK and France were great powers now reduced to middle power status.
  46. ^ Neumann, Iver B. (2008). "Russia as a great power, 1815–2007". Journal of International Relations and Development. 11 (2): 128–151 [p. 128]. doi:10.1057/jird.2008.7. As long as Russia's rationality of government deviates from present-day hegemonic neo-liberal models by favouring direct state rule rather than indirect governance, the West will not recognize Russia as a fully-fledged great power.
  47. ^ Garnett, Sherman (6 בנובמבר 1995). "Russia ponders its nuclear options". Washington Times: 2. Russia must deal with the rise of other middle powers in Eurasia at a time when it is more of a middle power itself. {{cite journal}}: (עזרה)
  48. ^ Kitney, Geoff (25 במרץ 2000). "Putin It To The People". Sydney Morning Herald. p. 41. The Council for Foreign and Defence Policy, which includes senior figures believed to be close to Putin, will soon publish a report saying Russia's superpower days are finished and that the country should settle for being a middle power with a matching defence structure. {{cite news}}: (עזרה)
  49. ^ How Long Can Putin Hold onto Power? George Friedman on the Future of Russia, Geopolitical Futures, 2025
  50. ^ There's No Such Thing as a Great Power By Phillips P. O'Brien, Foreign Affairs magazine, June 29, 2023
  51. ^ Back to Bipolarity: How China's Rise Transformed the Balance of Power by Jennifer Lind, International Security, MIT Press, Volume 49, Issue 2, 2024
  52. ^ Still a great power? Russia's status dilemmas post-Ukraine war, Journal of Contemporary European Studies. Volume 32, 2024 - Issue 1
  53. ^ How powerful is Russia? Review of "Russia resurrected", a book by Kathryn Stoner, "New Eastern Europe" June-August, 4 (XLVII)/2021, p. 162-168 by Jakub Bornio, University of Wrocław, 2021
  54. ^ Russia's Perpetual Geopolitics by Stephen Kotkin, Foreign Affairs magazine, May/June 2016. Published on April 18, 2016
  55. ^ Why Russia-Ukraine War May End In A Frozen Conflict & Why US Should Focus On China: John Mearsheimer, Crux video, 2023
  56. ^ John J. Mearsheimer: Great Power Politics in the 21st Century & The Implications for Hungary, Századvég Alapítvány, video, 2023
  57. ^ Why the Ukraine Crisis Is the West's Fault, Foreign Affairs magazine, Published August 18, 2014
  58. ^ T.V. Paul; James Wirtz; Michel Fortmann (8 בספטמבר 2004). Balance of Power: Theory and Practice in the 21st century. Stanford University Press. pp. 59–. ISBN 978-0-8047-5017-2. {{cite book}}: (עזרה)
  59. ^ Worldcrunch.com (28 בנובמבר 2011). "Europe's Superpower: Germany Is The New Indispensable (And Resented) Nation". Worldcrunch.com. אורכב מ-המקור ב-29 בפברואר 2012. נבדק ב-17 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  60. ^ Winder, Simon (19 בנובמבר 2011). "Germany: The reluctant superpower". The Daily Telegraph. ארכיון מ-11 בינואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  61. ^ Sperling, James (2001). "Neither Hegemony nor Dominance: Reconsidering German Power in Post Cold-War Europe". British Journal of Political Science. 31 (2): 389–425. doi:10.1017/S0007123401000151.
  62. ^ Max Otte; Jürgen Greve (2000). A Rising Middle Power?: German Foreign Policy in Transformation, 1989–1999. Germany. p. 324. ISBN 0-312-22653-5.
  63. ^ Er LP (2006) Japan's Human Security Role in Southeast Asia
  64. ^ "Merkel as a world star - Germany's place in the world", The Economist (18 November 2006), p. 27
  65. ^ Susanna Vogt, "Germany and the G20", in Wilhelm Hofmeister, Susanna Vogt, G20: Perceptions and Perspectives for Global Governance (Singapore: 19 October 2011), p. 76
  66. ^ "Change of Great Powers", in Global Encyclopaedia of Political Geography, by M.A. Chaudhary and Guatam Chaudhary (New Delhi, 2009.), p. 101
  67. ^ Susanne Gratius, Is Germany still a EU-ropean power?, FRIDE Policy Brief, No. 115 (February 2012), pp. 1–2
  68. ^ Canada Among Nations, 2004: Setting Priorities Straight. McGill-Queen's Press – MQUP. 17 בינואר 2005. p. 85. ISBN 0773528369. {{cite book}}: (עזרה) ("The United States is the sole world's superpower. France, Italy, Germany and the United Kingdom are great powers")
  69. ^ 1 2 3 Sterio, Milena (2013). The right to self-determination under international law: "selfistans", secession and the rule of the great powers. Milton Park, Abingdon, Oxon: Routledge. p. xii (preface). ISBN 978-0415668187.
  70. ^ Transforming Military Power since the Cold War: Britain, France, and the United States, 1991–2012. Cambridge University Press. 2013. p. 224. ISBN 978-1107471498.
  71. ^ Why are Pivot States so Pivotal? The Role of Pivot States in Regional and Global Security. Netherlands: The Hague Centre for Strategic Studies. 2014. p. Table on page 10 (Great Power criteria). אורכב מ-המקור ב-11 באוקטובר 2016. נבדק ב-14 ביוני 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  72. ^ Kuper, Stephen. "Clarifying the nation's role strengthens the impact of a National Security Strategy 2019" (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-10 בדצמבר 2021. נבדק ב-22 בינואר 2020. Traditionally, great powers have been defined by their global reach and ability to direct the flow of international affairs. There are a number of recognised great powers within the context of contemporary international relations – with Great Britain, France, India and Russia recognised as nuclear-capable great powers, while Germany, Italy and Japan are identified as conventional great powers {{cite news}}: (עזרה)
  73. ^ "Lebanon – Ministerial meeting of the International Support Group (Paris, 08.12.17)".
  74. ^ "Big power grouping urges Lebanon to uphold policy on steering clear of war". Reuters. 10 במאי 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  75. ^ "Members of the International Support Group for Lebanon Meet with Prime Minister Designate Saad Hariri" (PDF) (הודעה לעיתונות). unmisssions.org. 11 ביולי 2018. נבדק ב-7 במרץ 2022. {{cite press release}}: (עזרה)
  76. ^ Dimitris Bourantonis; Marios Evriviades, eds. (1997). A United Nations for the twenty-first century: peace, security, and development. Boston: Kluwer Law International. p. 77. ISBN 9041103120.
  77. ^ Italy: 150 years of a small great power, eurasia-rivista.org, 21 December 2010
  78. ^ Verbeek, Bertjan; Giacomello, Giampiero (2011). Italy's foreign policy in the twenty-first century: the new assertiveness of an aspiring middle power. Lanham, Md.: Lexington Books. ISBN 978-0-7391-4868-6.
  79. ^ Federiga Bindi, Italy and the European Union (Washington, D.C.: Brookings Institution Press, 2011), p. 171.
  80. ^ Italy: Justice System and National Police Handbook, Vol. 1 (Washington, D.C.: International Business Publications, 2009), p. 9.
  81. ^ Gabriele Abbondanza; Thomas Wilkins, eds. (2022). Awkward Powers: Escaping Traditional Great and Middle Power Theory. Global Political Transitions. London: Palgrave Macmillan. doi:10.1007/978-981-16-0370-9. ISBN 978-981-16-0369-3.
  82. ^ Strategic Vision: America & the Crisis of Global Power by Zbigniew Brzezinski, pp. 43–45. Published 2012.
  83. ^ Brewster, David (2012). India as an Asia Pacific Power. United States: Routledge. ISBN 978-1136620089.
  84. ^ Charalampos Efstathopoulosa, 'Reinterpreting India's Rise through the Middle Power Prism', Asian Journal of Political Science, Vol. 19, Issue 1 (2011), p. 75
  85. ^ Robert W. Bradnock, India's Foreign Policy since 1971 (The Royal Institute for International Affairs, London: Pinter Publishers, 1990)
  86. ^ Jan Cartwright, 'India's Regional and International Support for Democracy: Rhetoric or Reality?', Asian Survey, Vol. 49, No. 3 (May/June 2009), p. 424
  87. ^ The Routledge Handbook of Transatlantic Security. Routledge. 2 ביולי 2010. ISBN 978-1136936074. {{cite book}}: (עזרה)
  88. ^ Contemporary Concert Diplomacy: The Seven-Power Summit as an International Concert, Professor John Kirton
  89. ^ Penttilä, Risto (17 ביוני 2013). The Role of the G8 in International Peace and Security. Routledge. pp. 17–32. ISBN 978-1136053528. {{cite book}}: (עזרה)
  90. ^ Sweijs, T.; De Spiegeleire, S.; de Jong, S.; Oosterveld, W.; Roos, H.; Bekkers, F.; Usanov, A.; de Rave, R.; Jans, K. (2017). Volatility and friction in the age of disintermediation. The Hague Centre for Strategic Studies. p. 43. ISBN 978-94-92102-46-1. We qualify the following states as great powers: China, Europe, India, Japan, Russia and the United States.
  91. ^ Buzan, Barry (2004). The United States and the Great Powers. Cambridge, United Kingdom: Polity Press. p. 70. ISBN 0-7456-3375-7.
  92. ^ Veit Bachmann and James D Sidaway, "Zivilmacht Europa: A Critical Geopolitics of the European Union as a Global Power", Transactions of the Institute of British Geographers, New Series, Vol. 34, No. 1 (Jan. 2009), pp. 94–109.
  93. ^ "India: Emerging Power", by Stephen P. Cohen, p. 60
  94. ^ "India's Rise as a Great Power, Part One: Regional and Global Implications". Futuredirections.org.au. 7 ביולי 2011. אורכב מהמקור ב-27 בנובמבר 2013. נבדק ב-17 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: unfit URL (link)
  95. ^ Peter Collecott (29 באוקטובר 2011). "Brazil's Quest for Superpower Status". The Diplomatic Courier. נבדק ב-10 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  96. ^ 1 2 Kwang Ho Chun (2013). The BRICs Superpower Challenge: Foreign and Security Policy Analysis. Ashgate. ISBN 978-1-4094-6869-1. נבדק ב-21 בספטמבר 2015. {{cite book}}: (עזרה)
  97. ^ Robyn Meredith (2007). The Elephant and the Dragon: The Rise of India and China and What it Means for All of Us. W.W Norton and Company. ISBN 978-0-393-33193-6.
  98. ^ Sharma, Rajeev (27 בספטמבר 2015). "India pushes the envelope at G4 Summit: PM Modi tells UNSC to make space for largest democracies". First Post. נבדק ב-20 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מעצמה&oldid=42162412"