מצנם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מקלה" מפנה לכאן. לערך העוסק בעיר באתיופיה, ראו מקלה (עיר).
Disambig RTL.svg המונח "טוסטר" מפנה לכאן. לערך העוסק בטוסטר אובן, ראו תנור מקלה.

מצנם, הנקרא גם מקלה, או טוסטראנגלית: Toaster), הוא מכשיר חשמלי ביתי המשמש לקליית פרוסות לחם והפיכתן לקלי. המקלה מכיל חריץ או שניים, המותאמים בגודלם לפרוסת לחם. הפרוסה מוכנסת אל החריץ, ומחוממת לפרק זמן קצוב באמצעות גופי חימום הנמצאים בתוך המקלה. באמצעות תרמוסטט, הניתן לכיול על ידי המשתמש, מופסקת פעילותו של המקלה כאשר הקלי מוכן - והפעולה מלווה בדרך כלל ב"הקפצת" הקלי אל מחוץ למתקן.

במקורה, יוחדה המילה מצנם בעברית למכשיר להכנת צנימים במאפייה, ואילו שמו של המכשיר החשמלי הביתי לקליית פרוסות היה "מקלה". תנור ביתי קטן המאפשר גם הכנת קלי נקרא תנור מקלה. יחד עם זאת, עקב ההטמעה בקרב ציבור דוברי העברית של המושג "מצנם", החליטה האקדמיה לעברית להכיר בשימוש במושג "מצנם" על פני "מקלה", ולפיכך להפוך את "טוסטר הלחיצה" ל"מצנם לחיצה".[1]

ההיסטוריה של המצנם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלה כרום קלאסי

לפני פיתוח המצנם החשמלי היה נהוג השימוש במסגרת מתכת שהייתה מונחת על האש, ועליה היו מניחים את פרוסות הלחם. לחלופין, ניתן היה לקלות את הפרוסות מעל אש, באמצעות שימוש במזלגות מיוחדים. נראה כי עזרי שימוש אלו לקליית לחם, קיימים לפחות 200 שנה.

את המצנם החשמלי המציאו פרומפטון ושות' בלידס, בשנת 1893. הם יצרו טכנולוגיה המאפשרת את פעילות המצנם החשמלי, בעזרת חוט ניקל-כרום שיכול לעמוד בחום גבוה, מבלי שיתחמצן וייקרע, בדומה לחוט להט של נורת ליבון.

במהלך שנת 1913 רשמו לויד גרופ קופמן ורעייתו הייזל, פטנטים רבים על מקלים שונים. באותה שנה נוסדה חברת "קופמן ובניו מוצרי חשמל". קופמן המציא מנגנון חשמלי שמסוגל להפוך את הקלי באופן אוטומטי. עד אז הפיכת הלחם במקלה נעשתה באופן ידני. קופמן המציא גם את התנור החשמלי ומגש הקרח הגמיש מגומי, שגם הם יוצרו במפעלו.

הפיתוח הבא היה המצנם האוטומטי למחצה, שאיפשר לקבוע את זמן הקלייה על ידי טיימר ו/או תרמוסטט. המכניקה שלו לא כללה קפיץ, הקלי הוצא בעזרת מנוף. את המצנם המקפיץ הראשון המציא צ'ארלס סטרייט ב-1919.

בשנת 1925 ייצרה חברת "ווטרס גנטר קומפני", תוך שימוש במודל של סטרייט, את ה-1A1 "טוסט מאסטר". זהו מצנם מקפיץ אוטומטי שקולה את הלחם משני צדדיו תוך הסתייעות בטיימר ו/או תרמוסטט. עד 1950 השתכללו הטוסטרים האמריקאים עד כדי כך שלא היה עוד צורך בכפתורים ומנופים להקפצת הקלי, כך שהכנסת פרוסות הלחם אל הטוסטר הפעילה אותו באופן אוטומטי. דגמים משמעותיים ומודרניים מכרום היו ה"סאן בים T9 חצי עגול" ו"וורלס פייר טוסטר" של ג'ורג' שרפנברג, שיוצרו ב-1939; וה-"T81139" של ג'נרל אלקטריק, שיוצר בכמויות מסחריות החל מ-1946. טוסטר חשמלי אוטומטי נחשב אז למוצר מותרות שמחירו הגיע ל-25 דולר ב-1939 (שווה ערך ל-360 דולר כיום). רוב הטוסטרים שיוצרו מ-1930 עד 1960 נחשבים לאיכותיים ביותר מבחינת מלאכת יד וטיב החומר, רבים מהם נבנו היטב במטרה לשרוד לאורך עשרות שנים.

הודות לאסתטיקה הפופולרית שלהם, כמה מהעיצובים הקלאסיים של טוסטרים משנות ה-40 וה-50 חוזרים כעת לשוק, אך איכות הייצור שלהם אינה נחשבת גבוהה כמו זו המקורית.

תוספות חדשות יחסית למצנם הן פתח גדול יותר לבייגלים ולחמים עבים; יכולת לקלות לחמים קפואים; ויכולת לקלות רק צד אחד. רוב הטוסטרים יכולים גם לקלות ופלים, רקיקים ופופ טארטס, אך עדיין לא מתאפשרת קליית מוצרים שנמרחו בחמאה או קרמל (המצויים למשל בוופל) שהמסתם בחום גורמת לכשלים מכניים. טוסטרים כיום מסוגלים גם לצרוב סמלים מסחריים וגרפיקה על פרוסות לחם או פיתה.

ב-1990 הוסיפו ג'ון האקט וג'ון רומקי טכנולוגיה מתקדמת בשליטה על המצנם, והמציאו את ה"אינטרנט טוסטר", טוסטר שנשלט דרך האינטרנט. ב-2001 המציא רובין סאותגייט מאוניברסיטת ברונל באנגליה, טוסטר שקולה את תמונת תחזית מזג האוויר על הלחם שנקלה (מוגבל למעונן או שמשי). הטוסטר מתקשר למספר טלפון קבוע ומקבל באמצעותו את תחזית מזג האויר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]