מקף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svgהמונח "-" מפנה לכאן. לערך העוסק בקו מפריד ראו קו מפריד. לערך העוסק בסימן החיסור, ראו חיסור.
מקף
מקף
סימני פיסוק סימני כתב נוספים

נקודה ( . )
פסיק ( , )
נקודה ופסיק ( ; )
סוגריים ( ( ) [ ] { } )
נקודתיים ( : )
מקף ( ־ )
שלוש נקודות ( )
קו מפריד ( )
סימן שאלה ( ? )
סימן קריאה ( ! )
אפוסטרוף ( )
גרש ( ׳ )
גרשיים ( ״ )
מרכאות ( “ ” ) ( ‘ ’ )
קו נטוי ( / )
סימן תמיהה (?!)

סימן "וגם" (&)
כוכבית ( * )
שטרודל (כרוכית) ( @ )
קו נטוי שמאלי ( \ )
צלבון (פגיון) ( † ‡ )
מעלה ( ° )
סולמית ( # )
טילדה ( ~ )
קו תחתון ( _ )
קו ניצב ( | ) ( ¦ )
פילקרו ( )
גג (ˆ) (^)
סימן הסעיף (§)
אחוז (%)
פרומיל ()
רבבית ()
סימן מטבע (¤)
דולר ($)
סמל סימן מסחרי ()
סמל סימן מסחרי רשום (®)

סימן קריאה הפוך (¡)
סימן שאלה הפוך (¿)

סימן אירוניה (؟)

המקף (־) הוא סימן פיסוק שמטרתו העיקרית היא קישור בין שתי מילים. יש המבלבלים בין המקף ובין הקו המפריד (–), המשמש להפרדה בין חלקי המשפט.

מקורו של המקף הוא טעם מקרא, בניגוד לסימני פיסוק אחרים בעברית מודרנית שיובאו משפות אירופיות, והוא מופיע בראש השורה (ולא באמצעה, כמו המקף האנגלי והקו המפריד).

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כחלק מטעמי המקרא שימש המקף לסמן, בנוסח המסורה של המקרא, ששתי מילים או יותר מהוות יחידת הטעמה אחת, עם ההשלכה שיש לכך על חלוקת הטעמים. לא תמיד היה שימוש זה כפוף למעמדן התחבירי של המילים המוקפות, והיה תלוי יותר בנסיבות המוזיקליות.
  • בעברית המודרנית, בהשפעת סימני הפיסוק האירופים, המקף משמש בתפקיד תחבירי. בשימושים הבאים:
    • אחרי תחיליות, כמו למשל: אי־יציבות, בין־לאומי; וכן לפני סופיות, כגון: מעצמת־על או מוליכות־על.
    • חיבור בין אותיות למספרים: ב־2001, ב־15:00, כ־100 משתתפים.
    • חיבור בין אותיות עבריות לאותיות לועזיות: ל־Heathrow, ה־Spam.
    • חיבור בין שמות משפחה, כמו למשל: גלילה רון־פדר-עמית.
    • הדגשה וחיקוי לשפת הדיבור: ה־מורה, ה־ארץ.
    • בדפוס, כאשר מילה נחתכת לשניים בשל חוסר מקום בשורה, יבוא מקף בסוף השורה בסוף חלקה הראשון של המילה.
    • על פי האקדמיה ללשון העברית, יש להשתמש במקף בתעתיק לעברית של רצף אותיות לועזיות, למשל: אף־בי־איי או סי־אן־אן.
    • ניתן להשתמש במקף על מנת להפריד בין אותיות השורש של מילה מסוימת, לדוגמה, א־כ־ל.[1]


  • בעבר היה נהוג להשתמש במקף:
    • בצירופי סמיכות כבולה (סמיכות שאינה ניתנת לפירוק), כגון: בית־ספר, הלילה השנים־עשר או תל־אביב.
    • כשחוזרים על אותה מילה בתיאור פועל, למשל: צעד־צעד.

אך לפי כללי "כללי הפיסוק החדשים" של האקדמיה ללשון העברית אין יותר חובה לנהוג כך.[2]

בניגוד לקו המפריד (להוציא קו לציון טווח), המקף בא ללא מרווחים לפניו ולאחריו, והוא מופיע בגובה ראשי האותיות (אם ניתן).

המקף במקלדת העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקלדת העברית התקנית (ת"י 1452) מעמידה בפני הכותב בעיה: אמנם התקן הגדיר את צירוף המקשים Alt־ימני ומינוס בתור התו "־" , אבל זה נמנה עם התווים האופציונליים, ולכן יצרני תוכנות לא חייבים לכלול תמיכה בו. במערכת ההפעלה חלונות, צירוף המקשים שאמור להדפיס מקף על פי ת"י 1452, מדפיס במקומו את תו הרפה (הקו מעל פֿ) שנראה דומה, אבל ממוקם מעל האות ולא בין מילים. מסיבה זו רוב המשתמשים בוחרים להשתמש בסימן המינוס במקום בסימן המקף. האקדמיה ללשון העברית התחשבה בקושי זה ב"כללי הפיסוק החדשים" וכתבה: "המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר)".

מקף בשלושה גופנים נפוצים ב־Microsoft Word

מי שרוצה בכל זאת להקליד מקף תקני (נקרא לעתים "מקף־כתף") בחלונות יכול לעשות זאת באופן הבא: כש־Num Lock פועל והתוכנה הפעילה מצויה במצב קלט של כתיבת עברית (HE), יש ללחוץ Alt, להקליד 0206 בלוח המקשים הקטן שבצדה הימני של המקלדת (Numeric keypad), ואז לשחרר את מקש ה־Alt. עם זאת, המשתמשים בתוכנה Microsoft Word יגלו בעיות נוספות: בחלק מהגופנים, כגון "David", המקף העילי מוצג הרחק מעל המקום הראוי לו, ובכל הגופנים בודק האיות מסמן צירוף תקין שהוקלד עם מקף עילי, כשגוי.

בתקן Unicode לייצוג סימנים במחשב נמצא המקף העברי במיקום U+05BE והמקף האנגלי במיקום U+2010.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השימוש במקף והשימוש בגרשיים, לשם סימון אותיות שורש השורש (ר־א־ה או רא״ה), שניהם כשרים. הנוהג הנפוץ לסמן בנקודות (ר.א.ה), איננו תקין.
  2. ^ מקף (־), אתר האקדמיה ללשון העברית