טעמי המקרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף טעמי מקרא)
בפסוק מספר בראשית, הסימנים האדומים הם סימני ניקוד, ואילו הסימנים הכחולים הם טעמי מקרא. לפי סדר המילים טעמי המקרא נקראים: לפי הנוסח האשכנזי - מונח, רביעי, קדמא ואזלא. לפי הנוסח הספרדי - שופר הולך, רביע, אזלא וגריש.

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים מִקְרָאִיִים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל כל מילה, מתחתיה או אחריה), ומנחים את הקורא בנגינת המילים, בצורת הגייתן ובחלוקת המשפט. הם מבחינה מסוימת סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

מהותם של טעמי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעמי המקרא מלווים את מילות המקרא, לכל מילה טעם אחד בדרך כלל. הטעם מלמד על הנגנתה של המילה ועל מידת הפסקתה מהמילה שאחריה. לטעמים אפוא כמה תפקודים עיקריים:

  1. מוזיקלי: מנגינה לקריאה. לכל טעם יש ניגון מסוים, המורכב מצירוף כמה תווים. הניגון מעשיר את הקריאה, ומקל על הזכירה. זה תפקידם העיקרי של הטעמים[1].
  2. תחבירי: סימני פיסוק. על פי רוב ניגונו של הפסוק וממילא סדר הטעמים בו תלויים במבנהו התחבירי של הפסוק. לכן הטעמים ממלאים בדרך כלל גם תפקיד של סימני פיסוק. לעיתים גוברים שיקולים מוזיקליים על השיקולים התחביריים, וסדר הטעמים לא תואם את פיסוק המשפט[2].
  3. פונולוגי: הטעמת המילה - האם הטעמת המילה היא במלעיל או במלרע. רוב הטעמים מסומנים על יד ההברה המוטעמת[3].

קביעתם של הטעמים וזמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורת צורת הקריאה של הטקסט התפתחה כנראה בהדרגה עוד מתקופת בית שני. בתלמוד במסכת נדרים נחלקו אמוראים בשאלה אם הטעמים הם דאורייתא[4]. מתקופת התנאים והאמוראים אנו מוצאים עדויות על מסורת של קריאה בטעמים, למשל בתלמוד הבבלי במסכת ברכות[5], אולם ברור שאז עוד לא פותחה מערכת סימון לכך. לא נמצא סימון טעמים כלשהו בטקסטים שמלפני המאה העשירית, כמו גם במגילות ספרי המקרא לרוב שנמצאו מתקופת בית שני, ואף בספרות חז"ל אין כל אזכור לשמות הטעמים ולתפקידם.

המסורת היהודית העבירה אפוא בעל־פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעיתים לשינויי גרסאות, כמו השיטה המובאת בגמרא[6] המחלקת את הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה'" (שמות, י"ט, ט') לשלושה חלקים. במקום אחר הגמרא מביאה חמישה פסוקים שיש ספק לגבי הפיסוק וממילא ההטעמה שלהם[7]. שמם נקרא מקראות שאין להם הכרע.

סימנים כתובים לתיעוד הטעמים פותחו רק סמוך למאה השמינית לספירה בידי בעלי המסורה, שעמלו על תיעוד מסורות קריאת וכתיבת המקרא שהגיעו אליהם[8]. זו בערך אותה התקופה שבה נקבעו סימני הניקוד. הסימנים שבידינו מקורם במסורה הטברנית; למסורה הבבלית ולמסורה הארצישראלית היו סימונים אחרים. במסורה הבבלית ובמסורה הארצישראלית יש עדויות לשלב שבו סומנו רק הטעמים המפסיקים[9]; במסורה הטברנית אין עדות לשלב כזה, ואפשר שהמערכת שם נקבעה בשלב אחד בלבד.

כחלק מעבודתם ניסחו בעלי המסורה כללים ברורים לטעמים, שחלקם מתועדים בהערות מסורה גדולה וקטנה, וחלקם בקונטרסים של בעלי המסורה[10].

כל כ"ד ספרי המקרא הוטעמו הטעמה אחת. עשרת הדיברות, זכו בכל אחת משתי הופעותיהם במקרא לשתי הטעמות, הקרויות 'טעם תחתון' ו'טעם עליון'. ב'טעם התחתון' עשרת הדיברות הוטעמו כשחלוקת הפסוקים רגילה, ואילו ב'טעם העליון' הן הוטעמו באופן כזה שכל דיבר הוא פסוק אחד. קריאה ב'טעם העליון' נחשבת חגיגית - יש המייחדים אותה לקריאת התורה של חג השבועות, ויש הקוראים בה בכל קריאה בציבור; קריאה יחידנית נעשית ב'טעם התחתון'[11].

אופן ביצוע הטעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגינת הטעמים בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מולטימדיה)

דוגמאות לקריאה בטעמי המקרא

הנוסח האשכנזי
הנוסח המרוקאי
הנוסח הספרדי־ירושלמי
לעזרה בהפעלת הקבצים

נגינתם של הטעמים מופיעה בסגנון המשתנה מעדה לעדה. ניתן למצוא בין השאר את הנוסח האשכנזי המזרחי, האשכנזי המערבי, האשכנזים שבאיטליה, הספרדי-מערבי, הספרדי-מזרחי, האיטלקי, התימני, וכן מספר נוסחים נוספים. לכל עדה יכול להיות אוסף של מנגינות שונות, המיועדות לספרים שונים, או למועדים ואירועים שונים; מבחינים בעיקר בין נגינת קריאת התורה לנגינת קריאת ההפטרה.

המסורת הספרדית-מערבית משמשת אצל יוצאי צפון אפריקה ומערב אירופה. המסורת של הספרדים במערב אירופה הובאה לשם על ידי יהודים צפון אפריקאיים והתפתחה לכיוונים מערביים יותר (הדמיון בין המסורות ניכר בעיקר בטעמי ההפטרה ופחות בטעמים של התורה). הנוסח הנפוץ ביותר במסורת הספרדית-מערבית הוא הנוסח המרוקאי.

המסורת הספרדית-מזרחית משמשת בקהילות המזרח התיכון: ארץ ישראל (הנוסח הארץ ישראלי מכונה "ספרדי ירושלמי"), סוריה, מצרים ועיראק, ובקהילות טורקיה והבלקן. קיימים הבדלים מינוריים בין מסורות טורקיה והבלקן מחד למסורות המזרח התיכון מאידך בטעמים של התורה, ואילו בטעמים של שאר הספרים ההבדלים בין הקהילות גדולים יותר. במסורת הספרדית-מזרחית הנוסח הנפוץ ביותר הוא הנוסח הספרדי-ירושלמי. הקשר בין המסורת הספרדית-מזרחית לספרדית-מערבית הוא רופף למדי מבחינה מוזיקלית, למעט שמות הטעמים.

ליהודי גאורגיה ישנם שני סוגי מנגינות משלהם לקריאת ההפטרה, האחת מנגינת הפטרה של קהילות מערב גאורגיה, והשנייה מנגינת הפטרה של קהילות מזרח גאורגיה.

דרך זמרתם של הטעמים, השונה מעדה לעדה ומקהילה לקהילה, הושפעה בעליל מהסביבה דרכה עברו. כך למשל יש למצוא בנגינה האשכנזית הדים ברורים למודוסים המערביים, ובנגינתם בארצות האסלאם ניתן למצוא צלילים רבים חסרי גובה מוגדר, בייחוד בטעם הסילוק (סוף-פסוק), שנגינתו בנוסחים אלו דומה יותר לאנחה. במסורת הספרדית-ירושלמית הקריאה בתורה היא לפי מקאם שיגא.

בדרך כלל נגינת הטעמים מוגדרת כך שלכל טעם יש מנגינה משלו, המנגנת את המילה שאליה הוא הוצמד. עם זאת, יש מסורות ובהן מנגינה אחת לכמה טעמים, או טעם שמשנה את מנגינתו על פי הטעמים הסמוכים לו. יכולים להיות גם שינויים קלים בין אופן הביצוע של קוראים שונים מאותה מסורת, וכן מסורות שמאפשרות חופש סלסול וגיוון לקוראים.

הקריאה בטעמים לפי מסורת יהודי תימן שונה מן הקריאה שהתפתחה ברוב העדות האחרות. הקריאה היא פשוטה יותר מבחינה מוזיקלית ואין בה מוטיבים מוזיקליים שונים לכל טעם או לכל צירוף טעמים. במקום זאת, מתאפיינת הקריאה במספר מצומצם של מוטיבים המציינים שלוש דרגות הפסק: "מוליך" (עבור הטעמים שאינם מפסיקים), "מפסיק", ו"מעמיד". בנוסף, להפסקה הלפני-אחרונה בכל פסוק, יש מוטיב מוזיקלי ייחודי (אורי שרביט טבע לו את השם "מבשר", ובפי התימנים שמו "כסרא"), שאינו תלוי בטעם מסוים אלא במיקומו לפני סוף הפסוק. בבסיס אופן הקריאה הזה נמצאת מערכת הטעמים הבבלית, שבה היה מספר קטן יותר באופן משמעותי של טעמים מאשר במערכת הטברנית[12].

נגינת הטעמים המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1929 פרסם אברהם צבי אידלסון את ספרו Jewish music in its historical development, ובו לראשונה ערך טבלאות המשוות בין נגינת הטעמים בהרבה מעדות ישראל. הוא הדגיש את ייחודיותו של מנהג קריאת התורה בטעמים, וטען שאפשר למצוא קשר בין נגינות הטעמים בעדות השונות, מה שמעיד על מנגינות קדומות, אותן אפשר לייחס לזמנים שלפני הגלות. חוקרים אחרים מצאו קשר בין מסורות שונות לסולם הפנטטוני, מה שיכול להעיד על עתיקות הנוסח[13].

ב-1976 פורסם ספרה של סוזן הייק ונטורה "La musique de la Bible révélée" (מוזיקת המקרא נחשפת)[14]. בספרה ניסתה ונטורה לשחזר את נגינת הטעמים המקורית, תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שהיה ידוע עליהם לפני כן. לשיטתה, שמונת הטעמים שנכתבים מתחת לאותיות מציינים כל אחד תו מהסולם הדיאטוני, והטעמים שנכתבים מעל לאותיות מייצגים סלסול סביב אותו תו. דבריה נדחו על ידי החוקרים.

ד"ר דניאל מאיר וייל בספרו ניגון טעמי המקרא על-פי המסורה[15] מציע פענוח של המנגינה המקורית האבודה, על פי כללי הטעמים ועל פי המנגינות של העדות השונות. לשיטתו, הפסוקים נקראו במקור בווריאציות של "השרשרת", שהיא אוסף צלילים בסולם הפנטטוני, בקו זיגזגי יורד. את המנגינה המקורית נדרשו לבצע הלוויים בבית המקדש, כחלק מתפקידם להורות תורה לעם ישראל, "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג י).

סימני ידיים המתלווים לקריאה בטעמי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים מלווה הקריאה בטעמים בתנועות ידיים. כבר בגמרא מצאנו עדות לכך: "מפני מה אין מקנחין[16] בימין אלא בשמאל... ר' עקיבא אומר מפני שמראה בה טעמי תורה" (ברכות סב א). תנועות הידיים, אחת לכל טעם, תועדו בכמה ספרים[17], והן נוהגות עד היום בחלק מהעדות. יש והקורא עצמו מניע את ידיו, כתוצר לוואי של הקריאה, ויש שאדם העומד משמאל הקורא בתורה, שלא הכין את הקריאה מראש, מסמן לו בידו הימנית מה הם הטעמים.

עקרונות הצבת הטעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם עצל אל תאנח
אחר טרחא יבוא אתנח
אל תתהדר אנוש גביר
אחר דרגא יבוא תביר

– נרדפות הטעמים משמשת לפתגם בחרוזים. מחבר לא ידוע , הובא בספר שני לוחות הברית

המחשת חלוקה של פסוק על פי טעמי המקרא

חלוקה תחבירית של המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטעמים מחלקים כל פסוק לשני חלקים, וכל חלק כזה לשני חלקים וכן הלאה, עד ליחידות קטנות של שתיים-שלוש מילים[18]. כשמאוחים כמה משפטים, הטעמים יפרידו ביניהם קודם, על פי מידת הקשר ביניהם[19]. משפט שאינו מאוחה, תופרד יחידתו של משלים הנשוא הרחוקה ביותר מהנשוא[20].

הטעמים מחולקים בהיררכיה של תפקידים, לפי מידת ההפסקה שלהם: קיסרים, מלכים, מִשְׁנִים, שָׁלִישִׁים, ומשרתים. (ישנם גם טעמים שאינם מנוגנים). הטעמים הממלאים את ארבעת התפקידים הראשונים הראשונים נקראים גם 'טעמים מפסיקים', והמשרתים נקראים 'טעמים מחברים'. החלוקה מתבצעת על ידם כך: בשליטתו של כל טעם נמצאות המילים שלימינו. כל טעם ממנה טעם נחות ממנו בדרגה אחת, שיחלק לשני חלקים את אותן המילים שלימינו. להדגמה, נתבונן בחצי הפסוק הזה: "וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃" (שופטים יא כה).

בסוף הפסוק נמצא הטעם סוף פסוק, שהוא קיסר. שליטתו היא על כל הפסוק. הוא ממנה את הטעם זקף קטן, מלך, לעמוד על המילה 'גלעד' הראשונה, ובכך לחלק את תחומי ממלכתו לשנים, ולהפריד בין שני המשפטים המאוחים בחצי הפסוק הזה.

נוצר לנו חלק ראשון: "וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד", וחלק שני: "וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃".

בחלק הראשון, הזקף קטן, שהוא מלך, ממנה את פשטא שהוא משנֶה לעמוד על המילה 'ויעבר' ולחלק את המשפט לשני חלקים, שכל אחד מהם הוא יחידה קטנה.

בחלק השני, הטעם סוף פסוק חוזר וממנה זקף קטן נוסף, שיעמוד על המילה 'גלעד' ויחלק את המשפט לשניים. בחלק השני של החלק השני: "עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃", הטעם סוף פסוק חוזר וממנה עוד מלך, הפעם זה טפחא, שיעמוד על המילה 'עבר' ויחלק את מה שנשאר לשני חלקים, שכל אחד מהם הוא יחידה קטנה.

נמצא אם כן שכשעומדים שלושה מלכים זה לצד זה כח הפסקתם לא זהה, אלא שונה. (כלל זה נכון גם אצל המשנים, אך לא אצל השלישים.) הסיבה שחלוקת הפסוקים של טעמי המקרא סודרה באופן הזה היא מוזיקלית: להקדים את נגינתו של מלך אפשר רק על ידי נגינתו של משנה, ולהקדים את נגינתו של קיסר אפשר רק על ידי נגינתו של מלך[21]. (חלוקתה של מערכת הטעמים הבבלית פשוטה יותר - הן את ימינו והן את שמאלו של המפסיק מחלק טעם הנחות ממנו בדרגה. זאת כנראה משום שחלוקת הטעמים הבבלית עיקר עניינה הוא פיסוקי, ולא מוזיקלי[22].)

המילים בכל יחידה קטנה מחוברות על ידי טעמים משרתים.

שיקולים מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי השיקולים התחביריים בלבד היינו מסתפקים בחמישה טעמים בלבד, אחד שימלא כל תפקיד. הסיבות לגיוון הטעמים הן מוזיקליות[23]:

  1. מפסיקים שאחריהם טעם מפסיק שדרגתו גבוהה יותר שונים לפעמים, כי הם מקדימים את הטעם ההוא. בדוגמה שראינו מספר שופטים, למשל, המלך האחרון, שאחריו בא סוף פסוק הקיסר, אינו עוד זקף קטן, כמלכים הקודמים לו, אלא טפחא, הבא להקדים את נגינתו של סוף פסוק הקיסר.
  2. יש טעמים המתחלפים בטעמים אחרים, כשהם שולטים על המילה שלהם בלבד (כלומר שמימינם אין טעם מחבר). למשל פשטא השולט על מילתו בלבד מוחלף ביתיב.
  3. תלשא משמש דווקא כשליש לפני אחרון, אחרי פזר.
  4. ישנם טעמים שהטעם המשמש אותם מיוחד רק להם. למשל זרקא הוא משנה המשמש רק את המלך סגולתא. (תופעה זאת יוצרת שרשראות של טעמים המיוחסים זה לזה, הבאות שוב ושוב).

לעיתים השיקולים המוזיקליים גוברים על השיקולים התחביריים, וטעם מפסיק הופך לטעם משרת. במקרים אחרים השיקול המוזיקלי ישנה את אופן חלוקת הפסוק. למשל הפסוק "וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃" (במדבר כב כט) היה ראוי להתחלק לשניים אחרי המילה לאתון: "ויאמר בלעם לאתון:"כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך"", אך על מנת שלא להקשות על הקריאה הושם הטעם אתנחתא במילה 'בי', וחילק את הפסוק לשניים אחריה. דוגמה אחרת: "וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ" (דברים כא ב). תחבירית ראוי ש'זקניך ושפטיך' יוצמדו זה לזה, אך הטעמים הוצבו לפי אופן הדיבור המצוי, המדגיש את היחס וההבדל בין הדבקים[24].

רשימת הטעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבלת זרקא של טעמי המקרא בנוסח אשכנז
טבלת זרקא של טעמי המקרא בנוסח עדות המזרח
טבלת זרקא של טעמי המקרא בנוסח האיטליאני

הטעמים מחולקים בהיררכיה של תפקידים, לפי מידת ההפסקה שלהם: קיסרים, מלכים, מִשְׁנִים, שָׁלִישִׁים, משרתים, וטעמים שאינם מנוגנים. לכל טעם שם, צורה ומנגינה משלו. (בכתבי היד צורתם של חלק מהטעמים שונה במעט.)

קיסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סוֺף פָּסֽוּק׃ - נקרא גם סילוק. מפריד בין פסוקי המקרא. סימון הטעם הוא כשל מתג קטן בהברה המוטעמת של המלה. כמו כן בא סימן נקודתיים בסוף כל פסוק, אך הוא סימן עצמאי שאינו קשור למערכת הטעמים[25].
  • אֶתְנַחְתָּ֑א - משמעות שמו 'מנוחה'. נקרא גם אתנח. תפקידו לחלק את הפסוק השלם לשני חלקים. מופיע ברוב הפסוקים, אך לעולם לא יופיע בפסוק אחד פעמיים.

מלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סְגוֺלְתָּא֒ - שמו מילה ארמית ומשמעותה 'אשכול'. נקרא גם סגול. משמש כמלך הראשון בפסוק, יבוא רק בחצי הפסוק שלפני אתנחתא, ותמיד יקדם לו המשנֶה זרקא. לפעמים מוחלף על ידי הטעם שלשלת. מסומן תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד ולא על האות המוטעמת.
  • שַׁלְשֶׁ֓לֶת׀ - מחליף את סגולתא כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (ולכן לא יכול לקדום לו הטעם זרקא). משום כך הוא תמיד מופיע במילה הראשונה בפסוק. מופיע שבע פעמים בכל התנ"ך.
  • זָקֵף קָטֹ֔ן - מלך. מוחלף לפעמים על ידי זקף גדול. לפעמים מצטרף אליו בתוך תיבתו הטעם המשרת מתיגה, כך: מְ֨תׅיגָה־זָקֵף־קָטֹ֔ן, ויש המחשיבים אותם יחד לטעם שונה ומנגנים אותם בצורה שונה.
  • זָקֵף גָּד֕וֹל - מחליף את זקף קטן כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (כלומר שאין מימינו טעם מחבר).
  • טִפְּחָ֖א - נקרא גם טרחא. המלך האחרון שלפני קיסר.

משנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רְבִ֗יעַ - משמעות שמו בעברית 'רבוץ'. נקרא גם רביעי. יבוא רק לפני משנה אחר.
  • פַּשְׁטָא֙ - יקדים את הטעם זקף קטן, אך לעיתים יבוא לפני משנה אחר. לפעמים מוחלף על ידי הטעם יתיב. מסומן תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד, אך במקרה והמילה אינה מוטעמת מלרע הוא מסומן גם מעל האות המוטעמת, ואז שמו 'שני פשטין' או 'תרי קדמין'.
  • זַרְקָא֮ - משמעות שמו - מעין קנה ברזל שבקצהו האחד ראש מכופף[26]. יבוא רק לפני המלך סגולתא או זרקא אחר.
  • יְ֚תִיב - משמעות שמו 'יושב'. בא תמורת פשטא, כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (כלומר שאין מימינו טעם מחבר), ונגינתה בראשה.
  • תְּבִ֛יר - משמעות שמו 'שבור'. מקדים את טפחא.

שלישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פָּזֵ֡ר - נקרא בטעות גם פזר גדול. משרתים אותו רק מונחים. מוחלף לעיתים רחוקות על ידי קרני פרה.
  • קַרְנֵי פָרָ֟ה - שמו המקורי פזר גדול. מחליף את פזר מסיבה לא ברורה בשישה עשר מקומות במקרא[27]. תמיד ישמש אותו הטעם המשרת ירח בן יומו.
  • תְּ֠לִישָא גְדוֹלָה - נקרא גם תלשא. משמש כשליש לפני אחרון, אך מופיע רק כשהוא סמוך לשליש שאחריו. מסומן תמיד בראש המילה.
  • גֵּ֜רֵשׁ - נקרא גם טרס. משמש כשליש האחרון שלפני משנה. מוחלף לפעמים על ידי גרשיים או מונח לגרמיה. לעיתים משמש אותו הטעם קדמא, ושניהם יחד נקראים 'קדמא ואזלא', או 'אזלא גרש' ויש המנגנים אותם באופן מיוחד.
  • גֵּרְשַׁ֞יִם - נקרא גם שני גרשין או תרין תרסין. מחליף את גרש כשאין קדמא לפניו ונגינת המילה מלרע.
  • מֻנַּח לְגַרְמֵ֣הּ׀ - מחליף לעיתים את גרש, לפני רביע. יש שאינם מבחינים, מחוסר ידיעה, בין לגרמיה לבין פסק, כי סימנם הגרפי זהה. הכלל הוא כי לגרמיה יופיע אך ורק לפני רביע או לפני מונח שבא לפני הרביע. כל שאר המופעים הם פסק, ורבים טועים בכך ומנגנים פסק בתור לגרמיה.

משרתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מֻנַּ֣ח - נקרא גם שופר הולך. יש המבחינים בין כמה סוגי מונחים, על פי הטעמים הבאים אחריהם, ומנגנים כל אחד באופן שונה.
  • מֵרְכָ֥א - נקרא גם מאריך.
  • שׁוֺפָר מְהֻפָּ֤ךְ - נקרא גם שופר הפוך או מהפך. מקדים את פשטא.
  • דַּרְגָּ֧א - משמש לפני תביר, אם הם רחוקים קצת זה מזה. משמש גם לפני מונח הקודם לרביע.
  • קַדְמָ֨א - משמש במילה הקודמת לגרש (רק כשהטעמתה לא בראשה), ונקרא קדמא על שם שהוא מקדים אותו. המדקדקים המסורתיים קראו לו אזלא (הולך) משום שהוא טעם משרת (היינו קריאתו הולכת ולא עוצרת). הקדמא הוא משרת נפוץ מאוד ומשמש גם בתוך סדרת משרתים והראשון שבהם. למשל קדמא מרכה, קדמה דרגא, קדמא מונח, קדמא מהפך. הקדמא מסומן בתוך המילה, מעל התנועה המוטעמת, ולא בסופה של המילה כמו הפשטא, שדומה לו מאוד מבחינה גרפית, ובהרבה דפוסים הם זהים, כך שרק מיקום הטעם במילה, מבדיל בין הטעמים קדמא המשרת לפשטא המפסיק. רבים טועים ומנגנים את הקדמא המשרת בתור פשטא מפסיק.
  • תְּלִישָׁא קְטַנָּה֩ - נקרא גם תילשא או טרסא. משמש בתוך סדרת טעמים משרתים. מצוין תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד.
  • מֵרְכָא כְּפוּלָ֦ה - נקרא גם תרי טעמי. משמש באופן דומה לתביר, אלא שהוא טעם מחבר. מופיע רק 14 פעמים בתנ"ך.
  • יָרֵחַ בֶּן יוֹמ֪וֹ - נקרא גם גלגל. מופיע לפני ורק לפני קרני פרה, ולפניו תמיד יהיו טעמים משרתים. מופיע 16 פעמים בכל התנ"ך.
  • מְ֭אַיְלָא - בא לעיתים רחוקות, במקום געיא, במילה המוטעמת בקיסר.
  • מְ֨תׅיגָה - בא לעיתים במילה המוטעמת בזקף קטן.

טעמים שאינם מנוגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מֶֽתֶג - נקרא גם געיא. משמש במילה יחד עם טעם אחר.
  • מַקָף־ - תפקידו לחבר שתי מילים ולעשות אותן כמילה אחת.
  • פָּסֵק׀ - תפקידו להפריד בין שתי מילים, אף על פי שהן מחוברות בטעם מחבר. מופיע בעיקר: בסמוך לאחד משמות השם, בין שני פריטים של רשימה, בין שתי מילים דומות, בין עיצורים דומים, או כשהקשר בין שתי מילים קטן מאוד. טעמים מסוימים, למשל הטעם שלשלת והטעם מונח לגרמיה, זכו לסימן פסק אחריהם, וזאת על מנת להבדילם מטעמים אחרים הדומים להם.

שרשראות של טעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי הטעמים, ובפרט העובדה שישנם טעמים שבאים רק בסמוך לטעמים אחרים, יוצרים שרשראות קבועות של טעמים, החוזרות שוב ושוב. נציג כמה מהן:

  • קַדְמָ֨א מֻנַּ֣ח זַרְקָא֮, מֻנַּ֣ח סֶג֒וֺל.
  • מַהְפָּ֤ךְ פַּשְׁטָא֙, מֻנַּ֣ח זָקֵף־קָטֹ֔ן.
  • מֵרְכָ֥א טִפְּחָ֖א, מֻנַּ֣ח אֶתְנַחְתָּ֑א.
  • פָּזֵ֡ר, תְּ֠לִישָא־גְדוֹלָה, אַזְלָ֨א גֵּ֜רִישׁ, מֻנַּ֣ח רְבִ֗יעִי
  • דַּרְגָּ֧א תְּבִ֛יר, מֵרְכָ֥א טִפְּחָ֖א, מֵרְכָ֥א סוֺף פָּסֽוּק׃

טעמי אמ"ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרים תהילים ומשלי, ורובו של ספר איוב (בראשי תיבות נקראים ספרי אמ"ת), זכו למערכת טעמים משל עצמם, עקב סגנונם השירי. עקרונות פיסוק הטעמים, והחלוקה לקיסרים, מלכים ומשמשיהם זהים גם בה, אך הטעמים הממלאים תפקידים אלה שונים. מערכת זו נקראת "טעמי אמ"ת". מערכת טעמי שאר הספרים נקראת בניגוד אליה "טעמי כ"א[28] ספרים". ההבדל הבולט ביותר בין שתי המערכות הוא שבעוד בטעמי כ"א ספרים הטעם אתנחתא משמש כקיסר, והוא בעל כח החלוקה הגדול ביותר במשפט - בטעמי אמ"ת ישנו טעם שכח הפסקתו גדול יותר, ושמו עולה ויורד.

נגינתם של טעמי אמ"ת אינה ידועה כלל במסורת אשכנז, אבל לבני עדות המזרח וליהודי תימן קיימות מסורות מוזיקליות בשבילם, ובהן אף מנגינות שונות לשלושת הספרים איוב, משלי, ותהלים.

רוב הפסוקים המוטעמים בטעמי אמ"ת מחולקים לשניים על ידי אתנחתא. לדוגמה: "אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֗֝וֹד יְֽהַלְל֥וּךָ סֶּֽלָה׃" (תהלים פד ה) – בפסוק זה הטעם סילוק, שהוא קיסר מסמן את סוף הפסוק. הטעם אתנחתא, הנמצא תחת המילה 'ביתך', והוא מלך, מחלק את הפסוק לשניים. את חציו הימני של הפסוק מחלק הטעם דחי, הנמצא תחת המילה 'אשרי', והוא משנה, ואת חצי הפסוק השמאלי מחלק הטעם רביע מוגרש, הנמצא על המילה 'עוד'.

פסוקים ארוכים יותר מחולקים קודם על ידי הטעם עולה ויורד. כדוגמה בפסוק: "לַמְּדֵ֤נִי ׀ לַ֥עֲשׂ֣וֹת רְצוֹנֶךָ֮ כִּֽי־אַתָּ֢ה אֱל֫וֹהָ֥י רוּחֲךָ֥ טוֹבָ֑ה תַּ֝נְחֵ֗נִי בְּאֶ֣רֶץ מִישֽׁוֹר׃" (תהלים קמג י) – הטעם עולה ויורד, שהוא מלך, הנמצא על המילה 'אלוהי', מחלק את הפסוק לשני חלקים. צידו הימני של הפסוק מחולק על ידי הטעם צינור, המופיע אצל המילה 'רצונך', והוא משנה, ואת ימינו מחלק הטעם מהפך לגרמיה, שהוא שליש. שמאלו של הטעם עולה ויורד, מחולק כמו פסוק קצר[29].

אפשר לדמות את טעמי טעמי אמ"ת לטעמי כ"א ספרים שהוצא מהם הטעם אתנח. כך אתנח של טעמי אמ"ת מקביל לטעם זקף קטן של כ"א ספרים, הטעם עולה ויורד מקביל לסגולתא, הטעם צינור שבטעמי אמ"ת מקביל לטעם זרקא, שגם הוא שמו צינור, וכן הלאה. גם המסורה הבבלית, אף שהיא משתמשת באותה מערכת טעמים גם לספרי אמ"ת – ממעטת היא להשתמש בהם בטעם המקביל לאתנחתא[30].

קיסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סִלּֽוּק׃ - נקרא גם סוף פסוק.

מלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עוֺלֶ֫ה וְיוֺרֵ֥ד - מופיע בפסוק שחלקו השני ארוך – בדרך כלל כחמש מילים או יותר. כשהוא נמצא במילה הראשונה בפסוק ממלא את מקומו הטעם אזלא לגרמיה. לעיתים מפאת חוסר מקום מועבר הסימן עולה אל המילה הקודמת, או מושמט לגמרי.
  • אֶתְנַחְתָּ֑א - מחלק לשנים את רוב הפסוקים, ובאחרים את שמאלו של עולה ויורד. כשאתנחתא נמצא במילה הראשונה בפסוק, או במילה הראשונה לאחר עולה עולה ויורד, ממלא את מקומו הטעם פזר. כשהוא נמצא לקראת סוף הפסוק – לאחריו רק שתי מילים קצרות – ממלא את מקומו רביע; כשלאחריו רק מילה אחת קצרה ובה הטעם סוף פסוק – הופך הוא למשרתו.

שמאל אתנחתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמאל אתנחתא יכולים לחלק רק שלשה טעמים מפסיקים, ואין ביניהם יחס של היררכיה כמו שאר הטעמים המפסיקים.

  • רְ֝בִ֗יעַ מֻגְרָשׁ - מחלק את שמאל אתנחתא. את שמאלו יכול לחלק הטעם מהפך לגרמיה; לעיתים מוחלפים שניהם על ידי הטעם שלשלת גדולה. כשלשמאל רביע מוגרש רק מלה אחת קצרה ובה סוף פסוק, הופך הוא למשרתו של הסוף פסוק.
  • שַׁלְשֶׁ֓לֶת גְּדוֺלָה׀ - כשמהפך לגרמיה, שאחרי רביע מוגרש, נמצא במילה הסמוכה למילה שבה סוף פסוק – הופך המהפך לגרמיה למשרתו של אותו סוף פסוק, והרביע המוגרש שקדם לו – הופך לשלשלת גדולה. סימן הפסק שלאחריו בא להבחינו מהטעם שלשלת קטנה המשרת.

משנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רְבִ֗יעַ קָטָן - משמש כמשנה את המלך עולה ויורד, כשהמילה בה הוא נמצא צמודה למילה בה הטעם עולה ויורד.
  • צִנּוֺר֮ - משמש גם הוא את עולה ויורד, כשהוא סמוך אליו. יכול להופיע גם לפני רביע קטן שלפני עולה ויורד, אם המרחק בינו לבין עולה ויורד עדיין אינו גדול משלוש מילים. סימן הטעם נמצא בסוף המילה, להבדילו מהטעם צינורית המשרת.
  • דְּ֭חִי - משמש בדרך כלל כמשנה הסמוך לאתנחתא. כשלאחריו רק מילה קצרה ובה האתנחתא – הופך הוא למשרתו. סימן הטעם נמצא לפני המילה, להבדילו מן הטעם טרחא, שבטעמי אמ"ת הוא משרת.
  • רְבִ֗יעַ גָּדוֺל - משמש על פי רוב כמשנה שלאחריו בא עוד משנה. (כשפוגשים רביע שאינו מוגרש, אפוא, יש לוודא שהוא אינו ממלא את מקומו של אתנחתא. ואז – אם סמוך הוא לעולה ויורד – הרי זה רביע קטן. אחרת – רביע גדול).

שלישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פָּזֵ֡ר - משמש בדרך כלל כשליש שאחריו בא שליש אחר. משמש גם כשליש שלפני משנה, על פי רוב כשמימינו שתי מילים או יותר. פזר גם משמש לפעמים כמלך – כשהוא ממלא את מקומו של אתנחתא.
  • אַזְלָ֙א לְגַרְמֵהּ׀ - לרוב משמש כשליש שלאחריו משנה. לפעמים מחליף אותו בתפקיד זה מהפך לגרמיה. אזלא לגרמיה או מהפך לגרמיה הסמוכים לדחי – הופכים למשרתיו. אזלא לגרמיה משמש גם כמלך – כאשר הוא מחליף את עולה ויורד שבא בראש פסוק.
  • מַהְפָּ֤ךְ לְגַרְמֵהּ׀ - מחליף כשליש את אזלא לגרמיה, במילה ארוכה שהטעמתה בסופה ואין משרת לפניה. משמש גם כן בחלוקת שמאלו של רביע מוגרש.

משרתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מֵרְכָ֥א - משרת את רוב המפסיקים. לעיתים מצטרף איתו הטעם צינורית ונקרא שם שניהם מרכא מוצנר[31].
  • מֻנָּ֣ח
  • מַהְפָּ֤ך - לעיתים מצטרף איתו הטעם צינורית ונקרא שם שניהם מהפך מוצנר.
  • שׁוֺפָר עִלּ֬וּי - מקומו מעל המילה, כניגוד לשופר מונח, שמתחתיה. נקרא גם עילוי.
  • אֶתְנָ֢ח הָפוּךְ - משרת את עולה ויורד, לאחר זרקא, במילה שאינה מוטעמת באות הראשונה. ההבחנה בין אתנח הפוך לבין גלגל לא הייתה ברורה במשך כל הדורות, והיו שקראו את שם שניהם גלגל.
  • גַּלְגַּ֪ל - משרת את פזר, אם לפניו בא משרת אחר.
  • טַרְחָ֖א - מופיע רק כחלק מסדר משרתים. בטעמי אמ"ת טרחא אינו מפסיק כבטעמי כ"א ספרים, אלא רק הטעם דחי הדומה לו.
  • קַדְמָ֙א - מופיע רק כחלק מסדרת משרתים.
  • שַׁלְשֶׁלֶ֓ת קְטַנָּה - מופיע רק כחלק מסדרת משרתים. נדיר מאוד.
  • צִנּ֘וֺרִית - מצטרף אל תוך מילה שבה מהפך או מרכא. ואז נקרא שמם מהפך מצונר, ומרכא מצונר.

טעמים שאינם מנוגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מַקָף־ - מתפקד כפי שהוזכר לעיל בטעמי כ"א ספרים. כששתי מילים מוקפות מקבלות האחת את הסימן עולה והשנייה את הסימן יורד, או אחת צינורית והשנייה מהפך, או צינורית ומרכא – מושמט סימן המקף שביניהן.
  • מֶֽתֶג - מתפקד כפי שנכתב לעיל בטעמי כ"א ספרים.
  • פָּסֵק׀ - מתפקד כפי שנכתב לעיל בטעמי כ"א ספרים.

השימוש בטעמי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש העיקרי בטעמי המקרא בימינו נעשה בבית הכנסת - בעת קריאת התורה, קריאת ההפטרות שבנביאים, וחמש המגילות שבכתובים.

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים טעמי המקרא, ניקוד או חלוקה לפסוקים[32] (למעט חלק מספרי התורה של העדה התימנית, בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, הנחקקים על גבי הקלף), לכן על הקורא לשנן מראש את הטעמים השייכים לאותה הקריאה. לצורך כך מיועד הספר הנקרא תיקון קוראים. בספר נדפס כל הטקסט פעמיים, בשתי עמודות זו לצד זו. באחת - הטקסט מלווה בכל טעמי המקרא ובניקוד, וממנו יכול הקורא ללומדם, ובשנייה מופיע הטקסט כפי שהוא בספר התורה, ובה יכול הלומד לנסות את זכרונו.

מנהג נפוץ הוא שילד שהגיע למצוות קורא בתורה חלק מפרשת השבוע או את כולה בבית הכנסת בהזדמנות הראשונה שבה הוא מחויב בקריאה בעצמו. על הנער ללמוד קודם לכן את טעמי המקרא ולהכין את הקריאה שלו, וכך עוברת מסורת קריאת טעמי המקרא לדור הבא.

תלמודי תורה ההולכים על פי שיטת זילברמן ושיטת ברקאי שמים דגש על שינון התנ"ך בטעמיו בגילאים הצעירים.

לומדי תנ"ך משתמשים בתכונותיהם הפיסוקיות של הטעמים על מנת לפרשו. ידועים דברי רבי אברהם אבן עזרא בעניין: "אזהירך שתלך אחרי בעל הטעמים, וכל פירוש שאינו על דרך הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע אליו"[33]. בדרך כלל אפשר להחליף את הטעמים המפסיקים ביותר - אתנחתא וסגולתא (ולעיתים גם זקף קטן) - בנקודה או פסיק. זאת ועוד, כוחם הפיסוקי של הטעמים גדול יותר מכוחם של סימני הפיסוק, ובעוד שסימני הפיסוק מתחמים קבוצות של חמש מילים ויותר, טעמי המקרא יכולים ללמד גם על היחס בין קבוצות של שתיים־שלוש מילים. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות להנגיש את פיסוק הטעמים לאלו שאינם בקיאים בו, בין השאר על ידי מכון ממרא[34], ובפרויקט 'מקרא על פי המסורה' בויקיטקסט, על ספרי אמ"ת[35].

לימוד טעמי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי, לימוד הטעמים נעשה על ידי שינון "טבלת זרקא", שהיא רשימת כל הטעמים לפי מסורת מסוימת[36]. טבלאות זרקא מופיעות לעיתים בעמודים הראשונים של חומשים או של תיקוני קוראים. התלמידים, למשל נער או קבוצת נערים שצריכים להכין את הקריאה לבר המצווה שלהם, שומעים את המנגינות מפי מורה ומשננים אותן.

עם הזמן פותחו מגוון חומרי הוראה לילדים ללימוד טעמי המקרא, שיטת ההטעמה והפיסוק שהם יוצרים, והמסורות המוזיקליות שהם מייצגים בכל עדה. יש מהם המציגים את הטעמים בהרכביהם הנפוצים, ומביאים דוגמאות למקרים השונים שמופיעים במקרא בחלקים הנקראים בציבור, יש מהם המלוּוים בתווים או בקלטות[37]. עם התפתחותם של המחשב והאינטרנט פותחו תוכנות ואתרי אינטרנט המלמדים את נגינות הטעמים השונות[38].

פרשנות ודרשות על הטעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שמצאו קשר בין דברי חז"ל לבין הטעמים המצורפים אל הפסוקים. כך למשל מסופר בגמרא[39] על רב פפא שנשמטה מדרגה מתחת רגלו ועמד ליפול, ושאל אותו חייא בר רב מדפתי: "שמא עני בא לידך ולא פרנסתו?". והסביר הגאון מווילנא שהמקור לדברי חייא בר רב הוא שתחת המילים "כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ" (דברים טו ח) מופיע צירוף הטעמים "דרגא תביר" (מדרגה, שבור)[40].

חכמי הקבלה דורשים ומפרשים את הטעמים ושמותיהם בצורות שונות. ראויה לציון הדרשה בספר תיקוני זוהר, הפותחת במילים: "אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אִלֵּין טַעֲמֵי דְאוֹרַיְיתָא, דְאִתְּמַר בְּהוּ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (תיקוני זהר מז א) ובה נדרשים הטעמים בצורות שונות, בין השאר כאופן שבו יכולו לעתיד כוחות הרוע. קבלת האר"י רואה את הטעמים כחלק ממערכת הטנת"א (טעמים, נקודות, תגים ואותיות). הטעמים תמיד נמצאים במקום הגבוה יותר, מעל שאר חלקי הטנת"א. למשל ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים[41] מסביר, שהאותיות הן כנגד הנפש וכנגד המעשה שהרי הן גוף המילה כפי שהיא כתובה, הניקוד הוא כנגד הרוח וכנגד הדיבור שהרי הוא המאפשר לבטא את המילה, והטעמים הם כנגד הנשמה והמחשבה, הכוונה שעומדת מאחורי הדברים, שורשה של המילה. על ידי תפילה בשלמות כל העניינים האלה, האדם מקשר את כל חלקי נפשו זה בזה ולשורשם העליון. על הטנת"א נכתבים ספרי ביאורים רבים עד ימינו, ביניהם מפורסם הספר ריש מילין של הרב קוק.

ייצוג טעמי המקרא במחשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקן Unicode לייצוג סימנים במחשב, נמצאים טעמי המקרא במיקומים U+0591 עד U+05B0, בתחילת טווח העברית. מערכות התומכות בתקן זה אינן דורשות התקנת גופן מיוחד לצורך כך.

רשימת מיקומי Unicode לסימני טעמי המקרא
שם הטעם מיקום Unicode דוגמה
אתנחתא U+0591 ב֑
סגולתא U+0592 ב֒
שלשלת U+0593 ב֓
זקף קטן U+0594 ב֔
זקף גדול U+0595 ב֕
טיפחא U+0596 ב֖
רביע U+0597 ב֗
צינורית[42] U+0598 ב֘
פשטא U+0599 ב֙
יתיב U+059A ב֚
תביר U+059B ב֛
גרש U+059C ב֜
גרש מוקדם U+059D ב֝
גרשיים U+059E ב֞
קרני פרה U+059F ב֟
תלישא גדולה U+05A0 ב֠
פזר U+05A1 ב֡
אתנח הפוך U+05A2 ב֢
מונח U+05A3 ב֣
מהפך U+05A4 ב֤
מרכא U+05A5 ב֥
מרכא כפולה U+05A6 ב֦
דרגא U+05A7 ב֧
קדמא U+05A8 ב֨
תלישא קטנה U+05A9 ב֩
ירח בן יומו U+05AA ב֪
עולה U+05AB ב֫
עילוי U+05AC ב֬
דחי U+05AD ב֭
זרקא[42] U+05AE ב֮
סימן עגול של המסורה U+05AF ב֯
מתג U+05BD בֽ
פסק U+05C0 ב׀
מקף U+05BE ב־ב
סוף פסוק U+05C3 ב׃

על מנת להוסיף את אחד מטעמי המקרא לטקסט, יש למוצאו במפת התווים ולהעתיקו משם. כשמשתמשים במעבד התמלילים מיקרוסופט וורד, יש עוד שתי אפשרויות:

  1. בסרגל הכלים הוספה - לגשת לסימן, סימנים נוספים, ערכת נושא: עברית, ולבחור את הטעם הרצוי.
  2. לכתוב את מיקום היוניקוד של הטעם, ולהקיש Alt+X. למשל אם נקיש 0592 ולאחר מכן Alt+X, נקבל את הטעם סגולתא.

מערכות ישנות יותר, החל ממערכת Windows בגרסת 2000 ומעלה תומכות בטעמי המקרא, אך נדרש גופן מיוחד לשם התצוגה המדויקת שלהם, למשל גופן Ezra SIL [43] המופץ כתוכנה חופשית, או הגופנים ממשפחת Guttman.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים ומאמרים העוסקים בצורה נרחבת בטעמי המקרא

מאמרים נוספים נקודתיים

בשפה האנגלית

  • סוזן הייק ונטורה "מוזיקת התנ"ך נחשפת", יצא לאור בצרפתית (1976) La musique de la Bible révélée ותורגם לאנגלית (1991) The Music of the Bible Revealed

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסברים יסודיים על הטעמים

מאמרים נוספים

נגינת טעמי המקרא במסורות עדות ישראל

תנ"ך עם טעמים

גופנים התומכים בטעמים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב מרדכי ברויאר, "טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת", הוצאת מכללה ירושלים, תשמ"ב, פרק א' סעיף 1. כך לפחות במסורה הטברנית, זו שמקובלת כיום.
  2. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א' סעיף 6. פרק ט"ו סעיף 24.
  3. ^ חלק מהטעמים מסומנים תמיד בראש או בסוף מילה, וזאת על מנת להבדילם מטעמים אחרים הדומים להם. חלק מהחומשים מציבים טעם כזה פעמיים, אחת בראש או בסוף המילה והשנית על יד ההברה המוטעמת
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ז, עמוד ב', ולהלכה כנראה נפסק שאינם דאורייתא, - כך הסיק הר"ן שם ד"ה ורבי יוחנן מדברי הרמב"ם, וכן בספר "טוב טעם" (מאת רבי אליהו בחור) כתב שטעמי המקרא שלנו נתחברו רק בתקופת הגאונים. אולם יש שכתבו להפך: בספר קרן אורה העיר שנראה שהרמב"ם לא פסק כשיטה האומרת שאינם הלכה למשה בסיני אלא כירושלמי, הירושלמי סובר שהם הלכה למשה מסיני (מסכת מגילה, פרק ד', הלכה א'), וכך גם בספר הזוהר, חלק ב', דף ר"ה, עמוד ב'. רבנו שמחה מחבר מחזור ויטרי בפירושו למשניות אבות א א; ספר חסידים סימן שב; החיד"א בספרו שם הגדולים, מערכת הספרים, אות ט, ערך 'טוב טעם'; שו"ת חתם סופר חלק ו' סימן פ"ו ועוד.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל', עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ח, עמוד א'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ב, עמוד א' ועי' מהרש"א יומא נב א ושו"ת אבקת רוכל ד
  8. ^ ישראל ייבין, מבוא למסורה הטברנית עמ' 114
  9. ^ אוצר נגינות ישראל ב-ג עמוד 8
  10. ^ דוגמה לכך ניתן לראות בתחום הגעיה הכבדה: בקונטרסי מסורה ובדקדוקי הטעמים המיוחס לאהרן בן אשר מובא כלל לסימונה של הגעיה הכבדה. ניסוחים הקשורים לכלל הזה נמצאים פעמים מעטות גם במסורה הגדולה. סוג זה של געיות הוא בין הנושאים העיקריים לרשימת החילופים בין 'בן אשר' ל'בן נפתלי'. גישה זו, שלבעלי המסורה בכלל ולאהרן בן אשר בפרט, יש כללי מסורה ברורים לביצועם של הגעיות, היא גישתו של פרופסור מנחם כהן שעליה כתב במבוא ל'מקראות גדולות הכתר' ועל פיה גם שיחזר את החלקים החסרים ב'כתר ארם צובא'. לעומת זאת גישתו של הרב מרדכי ברויאר היא שבעלי המסורה לא ראו חשיבות בנושא הגעיות, ולכן אין חשיבות למיקומן, וכך נהג גם בתנ"ך שהוציא.[דרוש מקור]
  11. ^ ישנו פסוק נוסף שזכה לשתי הטעמות, כשאחת מחלקת אותו לשני פסוקים, והוא בבראשית, ל"ה, כ"ב
  12. ^ מירה שפיגל, נוסח קריאת התורה בתימן: השתקפות של מסורת הקריאה הקדם-טברנית, פעמים 77, 1999 תשנ"ט, עמ' 43 - 68. הרב קפאח מנה בסה"כ שמונה טעמים שונים במסורת התימנית. "טעמי אמ"ת בתימן", הרב יוסף קפאח, תרביץ לא, ד (תשכ"ב)
  13. ^ "המורשת המוסיקלית של קהילות ישראל", כרך 2, מאת אמנון שילוח, האוניברסיטה הפתוחה עמודים 26 - 35
  14. ^ מאוחר יותר יצאה גרסה אנגלית של הספר - "The Music of the Bible Revealed"
  15. ^ שמו באנגלית "The Masoretic Chant of the Bible", הוצאת R.Mass, ירושלים 1995. מאמר נוסף שלו: "המתיבתא ללויים וניגוני המקדש", תחומין יז
  16. ^ בבית הכיסא
  17. ^ למשל מחברת התיג'אן, וספר דקדוקי הטעמים המיוחס לאהרון בן אשר
  18. ^ היחידות הקטנות מורכבות בדרך כלל משם ולוואי, נשוא ומשלימו, או אברים מאוחים, כמו "ויאכל וישת"
  19. ^ כשיש שלושה או יותר משפטים המאוחים בפסוק, ואין קשר גדול יותר בין שנים מהם, שיטת הטעמים נכשלת. היא אינה מסוגלת לחלק פסוק ליותר משני חלקים שווים. במקרה כזה יחולק הפסוק לשני חלקים, שחצי או קצת יותר מהמשפטים בחלק הראשון והשאר בחלק השני.
  20. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א סעיף 8 וכן פרק ט"ו. בפרק ט"ו נידונית החלוקה הזאת לפרטיה. הרבה מהכללים המובאים כאן נוסחו עוד קודם לרב ברויאר, אך הוא השלים את העבודה וסידר אותם דבר דבור על אפניו.
  21. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א סעיפים 9, 10
  22. ^ הרב מרדכי ברויאר, למערכת הטעמים הבבלית, בתוך: שערי לשון, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ח
  23. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א' סעיף 20
  24. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק ט"ו סעיפים 24 והלאה
  25. ^ כבר הגאונים מתייחסים לסימון הנקודתיים בתשובותיהם כשנשאלו האם מותר לסמנו בספר התורה עצמו, וייתכן אפוא שהסימון הזה עוד קדום יותר למערכת הטעמים. הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, בשם ספר משפטי הטעמים, וולף היידנהיים דף ו עמוד א
  26. ^ כמו המילה צינורתא
  27. ^ בין כל קטעי המקרא הנקראים בציבור רק פעמיים: פעם אחת בתורה (פרשת מסעי, על המילים "אלפיים באמה") ופעם אחת במגילת אסתר (בפרק ז', על המילים "[גם הנה-העץ] אשר-עשה המן"
  28. ^ עשרים ואחד
  29. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק י'
  30. ^ יוסף עופר, המסורה הבבלית לתורה עקרונותיה ודרכיה, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, ירושלים תשס"א, עמ' 218
  31. ^ הסימן 'יורד', שהוא חלק מהטעם עולה ויורד, זהה לסימן המרכא. בייחוד יש להזהר שלא לבלבל ביניהם כשהסימן 'עולה' מושמט
  32. ^ ואם יכתבו - יפסלו את הספר. שולחן ערוך יורה דעה רעד ז
  33. ^ בסוף ספרו 'צחות'
  34. ^ תנ"ך מנוקד - מכון ממרא, www.mechon-mamre.org
  35. ^ מקרא על פי המסורה – ויקיטקסט, he.wikisource.org
  36. ^ היא נקראת כך כנראה על שם המילה הראשונה בה
  37. ^ למשל, בין סוף שנות ה-50 לתחילת שנות ה-70 של המאה העשרים הוציא המלחין והמורה מיכאל פרלמן, מקבוצת יבנה, דפים ללימוד טעמי המקרא, המסבירים את שיטת הפיסוק בצורה מפורטת. ספרים עם תווים, או ספרים מלווים בהקלטות, שמהם ניתן ללמוד את שיטת הפיסוק וההטעמה וכן את המימוש המוזיקלי: "קרא בטעם" (בצירוף תקליטים) ו"צלילי המקרא" של יהושע לייב נאמן, "טעמי המקרא" של ברוך בן-יהודה, ומאוחר יותר סדרת החוברות והקלטות של מכון רננות "ושננתם לבניך".דפים ללימוד טעמי המקרא / בהדרכת מיכאל פרלמן | פרלמן, מיכאל, 1917-1992 | הספרייה הלאומית, www.nli.org.il. מידע על "קרא בטעם יהושע לייב נאמן" בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית. מידע על "צלילי המקרא יהושע לייב נאמן" בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית. מידע על הספר "טעמי המקרא" בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית. מידע על ושננתם לבניך בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית.
  38. ^ למשל תוכנת קול קורא https://www.kolkore.com/h/
  39. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י', עמוד א'
  40. ^ פירוש שפת היריעה על ספר אהל יעקב של המגיד מדובנא, פרשת ראה
  41. ^ שער ב פרק טז
  42. ^ 1 2 סימני "זרקא"/"צינור" ו"צינורית" קרויים בשמות שגויים ב-Unicode. כדי לקודד "זרקא"/"צינור" יש להשתמש בתו "HEBREW ACCENT ZINOR" (U+05AE), וכדי לקודד "tsinnorit" יש להשתמש בתו "HEBREW ACCENT ZARQA" (U+0598). ראה Unicode Technical Note #27: "Known Anomalies in Unicode Character Names", ובמיוחד ב Appendix A.
  43. ^ Ezra SIL