מרטן דה פוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרטן דה פוס
Maerten de Vos MET DP828126.jpg
לידה 1532
אנטוורפן, ארצות השפלה ההבסבורגיות עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בדצמבר 1603 (בגיל 71 בערך)
אנטוורפן, הרפובליקה ההולנדית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Portrait of Gillis Hooftman (1521-81). Shipowner, and his wife Margaretha van Nispen (b 1545), Adoration of the Shepherds, The Rape of Europa עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מרטן דה פוס, פרוטרט של אדם צעיר

מרטן דה פוסהולנדית: Maerten de Vos;‏ 15324 בדצמבר 1603)[1] היה צייר פלמי, בעיקר של נושאים היסטוריים ודיוקנאות. הוא הפך, יחד עם האחים אמברוסיוס פרנקן הראשון, ופרנס פרנקן הראשון, לאחד מציירי ההיסטוריה המובילים בהולנד הספרדית, לאחר שהקריירה של פרנס פלוריס צנחה במחצית השנייה של המאה השש עשרה כתוצאה ממהומות האיקונוקלסטיקה של סופת בילדן.

דה פוס היה צייר פורה והפיק עיצובים רבים עבור בתי הדפוס באנטוורפן.[2]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נולד באנטוורפן, אחד מבין ארבעת ילדיהם של פיטר דה פוס ואנה דה חרה. אביו נולד בליידן ועבר להתגורר באנטוורפן ושם תועד בגיל 17 כסטודנט של ירום סקולנס. מרטן ואחיו, המכונה גם פיטר, התאמנו לראשונה עם אביהם.[3] כמה היסטוריונים אומרים כי למד עם הצייר ההיסטורי המוביל באמצע המאה ה-16 פרנס פלוריס, אולם אין שום עדות תיעודית לכך.[2]

מרטן דה פוס, סנט לוק מצייר את המדונה

הוא נסע לאיטליה ושם התגורר בין 1550 ל-1558.[1] ייתכן שהוא לפחות היה בחלק מהנסיעה שלו בדרום, בחברתו של פיטר ברויגל האב. הוא כנראה התגורר ברומא, פירנצה וונציה.[2] עבודתו של דה פוס מראה השפעה חזקה של הצבעים הוונציאנים.[4] הביוגרף האמן האיטלקי מהמאה ה-17 קרלו רידולפי כתב כי דה פוס עבד בסטודיו של טינטורטו בוונציה, מה שמסביר את ההשפעה הזו.

עם שובו לאנטוורפן בשנת 1558 הפך דה פוס לחבר בגילדת אנטוורפן של סנט לוק. ייתכן שהוא חזר לאנטוורפן מוקדם יותר. הוא התחתן עם יואנה לה בוקץ', שמשפחתה במקור מולנצ'נס בצרפת. לזוג היו חמש בנות ושלושה בנים. באותה תקופה פרנס פלוריס היה צייר ההיסטוריה המוביל בפלנדריה והוא הפעיל בית מלאכה גדול באנטוורפן. שליטתו בתחום ההיסטורי, הקשה על אמנים אחרים למצוא עבודה.[3] דה פוס היה בר מזל והשיג בשנת 1564 עבודה מהסוחר העשיר מאנטוורפן גיליס הופמן.[5]

בשנות ה -60 של המאה ה-16 סבלה פלנדריה ממהומות הדת ״סופת בלדן - הזעם האיקונוקלסטי״ שהגיע לשיאו בשנת 1566. במהלך תקופת זו, אמנות קתולית, אביזרי כנסייה וקישוטים בכנסיות נהרסו על ידי ההמונים הפרוטסטנטיים הקלוויניסטים. היה זה חלק מהרפורמציה הפרוטסטנטית. פרנס פלוריס, שהיה אז צייר ההיסטוריה הפלמית המוביל, מעולם לא התאושש מההלם כשראה את יצירות האמנות שלו נהרסות. פלוריס עצמו התדרדר בענייניו האישיים והמקצועיים כאחד. כאשר פלוריס כמעט והפסיק לצייר אחרי 1566, דור צעיר של אמנים ניצל את ההזדמנות להשתלט על תפקידו החשוב בציור ההיסטוריה בהולנד הבסבורגית. בין האמנים הללו הפך מרטין דה פוס לבולט ביותר.[6]

דה פוס קיבל בשנת 1570 את המשימה לקשט את הקפלה הפלאטית של ויליאם, הדוכס מבראונשווייג-לינבורג בסל, גרמניה. המוניטין שלו גדל ובשנת 1572 מונה לדיקן הגילדה באנטוורפן.[5] דה פוס התנצר בתחילה לאמונה הלותרנית, אך הוא המיר את אמונתו לאחר נפילת אנטוורפן ותבוסת המהפכה הפרוטסטנטית בהולנד הבסבורגית. הקריירה שלו המריאה כשזכה בעבודות חשובות מהאחוות והגילדות של אנטוורפן. דה פוס היה דיאקון של גילדת אנטוורפן של סנט לוק בשנים 1572-1573.[7]

המוניטין שלו היה כזה שבשנת 1589 ביחד עם אמברוסיוס פרנקן מונה על ידי שופט השלום בגנט להעריך את ציור ״המשפט האחרון״ על ידי רפאל קוקסי. רפאל קוקסי היה מעורב בסכסוך עם שופט השלום בגנט, שהזמין את הציור, אך שקוקסי הרגיש שהוא מציע סכום שהיה נמוך מדי ליצירת המופת שלו. [8] מרטן דה פוס ואמברוסיוס פרנקן נבחרו גם כמעצבים הראשיים של הקישוטים לאנטוורפן בשנת 1594 של מושל דרום הולנד שמונה באותה העת, הארכידוכס ארנסט מאוסטריה. [9] מרטן דה פוס היה ממקימי גילדת הרומאים שהוקמה בשנת 1572 בקתדרלת גבירתנו באנטוורפן. הגילדה הכניסה אמנים, מצטיינים שנסעו לרומא והעריכו את התרבות ההומניסטית. החברות בגילדה הזאת, נתנה לאמנים הזדמנות טובה להתחבר עם לקוחות פוטנציאליים. [10] כדי לענות על הביקוש הרב לעבודותיו, כולל מצד פטרונים זרים, פיתח דה פוס סדנה יעילה.[7] והיו לו 11 תלמידים בין 1564 ל -1599.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטן דה פוס, חטיפת אירופה

מרטין דה פוס היה בעיקר צייר של סצנות דתיות. הוא היה גם צייר דיוקנאות מיומן.[5] הוא הכין מספר איורים להדפסים עבור ספרים.[2] החל בסגנון מאנסטריזם, והתפתח לסגנון בהיר ותיאורי, שתאם בצורה מושלמת את רעיונות הקונטרה רפורמציה.[5]

אחיו פיטר דה פוס היה גם צייר ומספר עבודות שיוחסו בעבר למרטן דה פוס יוחסו לאחיו, או קבלו את הכינוי "פסאודו דה פוס".[2]

ציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מאורעות האיקונוקלסטיקה של ״סופת בלדן״, שהגיעה לשיאה בשנת 1566 והביאה להרס של חלק גדול מהאמנות בכנסיות בפלנדריה, הפך דה פוס לאחד האמנים שהוטל עליהם לשחזר את הכנסיות הפגועות עם יצירות חדשות. רבים מאלה, דוגמת הציור של ״סנט לוקס המצייר את הבתולה״ (1602), ציירו לקתדרלת גבירתנו באנטוורפן, כדי להחליף ציור באותו נושא שצייר קווינטן מטסי והושמד עשרים שנה לפני כן. ציור אחר ״הנישואין בקאנה״ (1597), שצויר עבור גילדת סוחרי היין, הוזמן על ידי ארגונים מובילים באנטוורפן. [11] מרטן דה פוס לא הייתה אמן חדשני אלא אקלקטי שהשאיל באופן חופשי מאמנים איטלקים. עבודותיו היו מבוססות על אחד או יותר מהציירים האיטלקיים: ורונזה, טינטורטו ומיכלאנג'לו, כמו גם לציירים פלמיים כמו פיטר ארסן, והציירים הפלמיים שהושפעו מאמנות איטלקית שהיו בגילדת הרומאים, כמו למברט לומברד, פרנס פלוריס ומישאל קוקסי.[2]

הסגנון שלו היה מזוהה מאוד והאיקונוגרפיה שלו ונושאיו היו ברוח קונטרה-רפורמציה מובהקת.[7] בתקופה מאוחרת לוח הצבעים שלו נעשה רך וטונלי יותר.[2]

מרטן דה פוס, שבע האמנויות החופשיות

הדפסים ורישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה פוס היה אומן פורה מאוד והייתה לו תפוקה גדולה שהופצה באופן נרחב באמצעות חריטות שנעשו על ידי רפאל סאדלר, אחים וייריקס ואחרים.[6]

דה פוס עיצב גם איורים להוצאת פלנטין באנטוורפן. אלה כללו עיצובים ל- Breviarium Romanum ו-Missale Romanum, הוא גם עיצב את האיורים ל"טריומפוס מרטירום", סדרה של 13 הדפסים המראים קדושים מ״הברית הישנה״. [12] פרסומים אחרים עליהם עבד כללו סדרות על חמשת החושים, שבעת החטאים הקטלניים, המעלות הנוצריות, 12 חודשי השנה, ארבע העונות ושבעת פלאי העולם. [13]

דה פוס סיפק 78 רישומים לציורי התנ"ך המאויר שהתפרסם בשנת 1585 על ידי ג'רארד דה ג'וד. הפצת התנ"ך המאויר הזה מאת דה ג'וד, כמו גם פרסומו באמסטרדם במהדורה מתוקנת, תרמו לפופולריות של איורי דה פוס ברחבי אירופה.[2]

עיצובים שלו נחקקו על ידי חרטים מובילים באנטוורפן ופורסמו על ידי העיתונות המקומית. דה פוס יצר בערך 1600 הדפסים. רישומיו של דה פוס ידועים באופיים התוססים והחיוביים בדרך כלל, ונופים רומנטיים מופיעים לרוב ברקע.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרטן דה פוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Maerten de Vos at the Netherlands Institute for Art History
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Christiaan Schuckman. "Vos, Marten de." Grove Art Online. Oxford Art Online. Oxford University Press. Web. 30 Jan. 2016
  3. ^ 1 2 Frans Jozef Peter Van den Branden, Geschiedenis der Antwerpsche schilderschool, Antwerpen, 1883, pp. 216–258 (in Dutc
  4. ^ Kristin Lohse Belkin. Rubens. Phaidon Press, 1998 (pp. 22–24)
  5. ^ 1 2 3 4 Martin de Vos, Return from the flight to Egypt at Jonckheere Master Paintings
  6. ^ 1 2 Edward H. Wouk, Frans Floris’s Allegory of the Trinity (1562) and the Limits of Tolerance, Art History 10/2014; 38(1), pp. 61–62
  7. ^ 1 2 3 J. Koldeweij, A. Hermesdorf, P. Huvenne, 'De schilderkunst der Lage Landen: De Middeleeuwen en de zestiende eeuw', Amsterdam University Press, 2006, pp. 262–263 (in Dutch)
  8. ^ Nina D’haeseleer, Raphaël van Coxcie (1540–1616): een monografische benadering toegespitst op zijn ‘Laatste Oordeel’-tafereel te Gent. (Thesis binnen de opleiding ‘Kunstwetenschappen’, Universiteit Gent), Promotor : Prof. Dr. Maximiliaan Mart, pp. 46–52 (in Dutch)
  9. ^ Ann Diels, Van opdracht tot veiling, Kunstaanbestedingen naar aanleiding van de Blijde Intrede van aartshertog Ernest van Oostenrijk te Antwerpen in 1594 in: De zeventiende eeuw. Jaargang 19. Uitgeverij Verloren, Hilversum 2003, pp. 25–54 (in Dutch)
  10. ^ Bert Timmermans. Patronen van patronage in het zeventiende-eeuwse Antwerpen: een elite als actor binnen een kunstwereld, Amsterdam University Press, Antwerp, 2008, pp. 243–245
  11. ^ Saint Luke painting the Madonna at the Royal Museum of Fine Arts Antwerp
  12. ^ Triumphus martyrum. After Maerten de Vos (Antwerpen 1532-Antwerpen 1603). Passe, Crispijn de, the Elder at AbeBooks.de
  13. ^ Prints after Maerten de Vos at the British Museum