משה קרונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה קרונה
משה קרונה
לידה 22 במאי 1913
ט"ו באייר תרע"ג
ורשה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 במאי 1993 (בגיל 80)
ב' בסיוון תשנ"ג
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק איש ציבור, דיפלומט, סופר, עיתונאי והוגה דעות
צאצאים דוד אסף עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משה צבי קְרוֹנֶה (ט"ו באייר תרע"ג,[1] 22 במאי 1913ב' בסיוון תשנ"ג, 22 במאי 1993) היה מראשי "השומר הדתי" בפולין, הקונסול הראשון של ישראל בארצות הברית ולאחר מכן ממקימי המפד"ל ב-1956 ואחד ממנהיגיה, ראש מחלקה בסוכנות היהודית, סופר, עיתונאי והוגה דעות שתרגם לעברית חלק מכתביו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, חתן פרס שפירא בשנת תשמ"ח למחשבת הציונות הדתית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה קרונה, בן מנשה וראכיל,[1] נולד בשנת 1913 בוורשה. למד בבית מדרש לרבנים "תחכמוני" ולאחר מכן באוניברסיטה בפקולטה למשפטים. בעקבות פעילותו האינטנסיבית ב"השומר הדתי" הפסיק את לימודיו. ארגן את ועידת השומר הדתי בפולין שהתקיימה בוורשה ועמד בראש ההנהגה שנים ארוכות. קרונה עלה לארץ ישראל בשנת 1937, היה חבר בקבוצת רודגס ואחר כך בקבוצת יבנה. בשנות ה-40 היה חבר הסיעה המרכזית "תורה ועבודה" של הפועל המזרחי, בראשות משה שפירא[2].

בתקופת מלחמת העולם השנייה היה מנהל המזכירות העולמית של תנועת נוער תורה ועבודה ונציג התנועה במוסד הגבוה לעליה ב'. עם תום המלחמה יצא לארצות הברית במשלחת הראשונה בשליחות משותפת של הסוכנות היהודית והתנועה. ביום קום המדינה נתמנה להיות הממונה על ענייני עלייה ותיירות בקונסוליה הישראלית הראשונה בניו יורק.

חזר לישראל ב-1952 והיה נציג הפועל המזרחי בהסתדרות העובדים הכללית. עם ייסוד המפד"ל ב-1956 נבחר להנהלתה, כיהן בה כגזבר ואחר כך כמזכ"ל. קרונה קירב לתנועה צעירים רבים שזכו לכינוי "נערי קרונה", ובהם זבולון המר שהפך לימים למנהיג המפד"ל. ב-1967 נבחר לחבר בהנהלה הציונית וכראש המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית בה עמד 15 שנה. ב-1988 זכה בפרס שפירא למחשבת הציונות הדתית. משה קרונה נישא לרחל (לבית בלומברג; 1916–2009).[1] השניים נמנו עם מקימי קבוצת יבנה, ובשנת 1952 התיישבו בתל אביב. בשנות השבעים עברו לירושלים, בה התגורר קרונה עד פטירתו. לקרונה ורעייתו שתי בנות ובן, דוד אסף, היסטוריון.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה קרונה כתב את זיכרונותיו בספרים "מורי ורבותי, אחי ורעי" (הוצאת מורשת, תשמ"ז) ו"עם חברים לדעה" (ההסתדרות הציונית העולמית, תשנ"ב). בספר הזיכרונות הראשון הוא מתאר תחילה את חייו בוורשה היהודית בין שתי מלחמות העולם, ופגישותיו עם אישים כמו הרב מאיר בר-אילן והרב יצחק ניסנבוים. בספר זה המהווה מאגר מידע חשוב על העולם היהודי שחרב מחייה קרונה בזיכרונותיו את ורשה היהודית ברגעיה האחרונים. בספר אף ישנה עדות חשובה על חסידות ברסלב בפולין, שקרונה חש קרבה עמוקה אל תורתה. בספר אף מופיעים זיכרונות מרגשים לאחר עלייתו לארץ, ובהם טקס ליל סדר שערך לחלוצים בחניתה בעיצומו של "המרד הערבי הגדול", השתתפותו בפרידה מחנה סנש לפני צאתה להונגריה, שיחה עם האדמו"ר החלוץ בערב שבועות, שעות ספורות לפני פטירתו, ועוד. עדות חשובה נוספת היא ביקורו אצל הרבי מבאבוב בניו יורק אחרי השואה. הרבי ניצל בעור שיניו מהמלחמה ורוב משפחתו נרצחה. הרבי אמר לקרונה: "אתם צדקתם" ביחס למחלוקת בין הציונות הדתית ליהדות החרדית האנטי-ציונית לפני השואה.

בספרו השני מתאר קרונה את פעולתו הפוליטית בארץ, דרך ההחלטות ההיסטוריות שהביאו להקמת המפד"ל בה כיהן כמזכיר הכללי, תוך תיאור מיוחד על הדרך בה קירב לתנועה את זבולון המר, שלימים הפך למנהיג התנועה, דרך עבודתו בסוכנות כראש המחלקה לחינוך היהודי בגולה בה נאבק בהתבוללות המתפשטת בחו"ל וכאיש ספר דאג להוצאת ספרים רבים. כחבר הנהלת הסוכנות דחף להוצאת סידור "רינת ישראל", שהפך לסידור הפופולרי ביותר בציונות הדתית.

על ספריו הנוספים של קרונה נמנים ביוגרפיה קצרה בשם "הרב מאיר בר-אילן" (1954) המתארת את חייו של הרב ו"אישים וניחוחים" (1991) בו מופיעות עשרות שיחות שקיים קרונה עם מנהיגיה השונים של הציונות הדתית החל מפרופ' מנחם אלון דרך הרב יהודה עמיטל ועד הפילוסוף אבי רביצקי. ב-1986 הוציאו חבריו של קרונה מתוך הערכה עמוקה לפועלו את הספר "עיטורים - פרקי עיון והגות לכבוד משה קרונה" (ההסתדרות הציונית העולמית).

קרונה הצליח לראשונה לשכנע את הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, מנהיג הציונות הדתית באמריקה, לפרסם את כתביו, ואף נטל משימה זו על עצמו. קרונה תרגם את הגותו של הרב באמצעות קלטות שהועברו לרשותו מהרצאות שונות של הרב. תמלילי הקלטות כונסו בספרים "דברי השקפה" (תשנ"ב), "דברי הגות והערכה" (תשמ"ב), "מן הסערה" (ירושלים תשס"ד) ועוד.

בנוסף, כתב אלפי מאמרים פובליציסטיים וכתבות בעיתון "הצופה", החל מימיו הראשונים של העיתון, ועד יום פטירתו. במאמרים אלו פרש את דעותיו ומשנתו המדינית והחינוכית. במסגרת עבודתו העיתונאית ייסד עוד בוורשה את הירחון "גווילין", שעסק בנושאי הגות יהודית, אותו ערך עד פטירתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]