המרד הערבי הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנשי כנופיות ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול (1936)

המרד הערבי הגדולערבית: ثورة فلسطين الكبرى) היה מרד מאורגן שפרץ בארץ ישראל בשנת 1936, ונמשך בהפסקות עד מרץ 1939. ביישוב היהודי כונתה התמרדות זו בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ובאנגלית: המרידה הערבית בפלשׂתינה (Arab revolt in Palestine 1936-1939). במהלך המרד נהרגו למעלה מ-400 יהודים, כ-200 בריטים וכ-5,000 ערבים, רובם במסגרת חיסולי חשבונות ותקיפת מתנגדים.[1]

המרד כלל בעיקרו פעולות טרור של ערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל, ובמידת-מה גם נגד יהודים. פעולות אלה כללו תקיפות כנגד חיילים בריטיים, מוסדות השלטון הבריטי ונציגיו, והצתת גידולים חקלאיים ורכוש יהודי. המרד כלל גם טרור פנימי בתוך הציבור הערבי, בעיקר כלפי מתנגדי המרד. מאורעות אלה היו שונים מן הקודמים להם בהיקפם, בעוצמתם ובארגונם ונמשכו גם תקופה ארוכה יותר. היקף הפעולות האלימות ועוצמתן גבר עם הזמן.[2] לצד פעולות הטרור נערכו הפגנות, נערכה שביתה רחבת היקף בניסיון לפגוע במשק היהודי, ובוצעו פעולות מרי אזרחי כדוגמת סרבנות מסים.

המרד לא השיג את מטרותיו: הדרישות הפוליטיות של הערבים לא התקבלו על ידי השלטון הבריטי, היישוב היהודי לא נפגע באופן מהותי ממעשי הטרור ואף התחזק, הופחתה התלות בפועלים ערבים ובמשק הערבי, נפתח נמל ים בתל אביב, ושיטת יישובי חומה ומגדל באה לעולם, באישור שלטונות המנדט עד 1938, תוך עקיפת גזרות הספר הלבן של פאספילד. לעומת זאת הציבור הערבי הוכה מבחינה כלכלית וצבאית, והתדרדר למצב של אנרכיה פנימית עקב הטרור הפנימי.

הגורמים למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלווית הרוגי מאורעות 1936 בגבעת עדה, מסע ההלוויה עובר בסמטה בין בית אפרתי לבית הכנסת המרכזי

ב-1936 הצטלבו גורמים עולמיים אזוריים ומקומיים שהביאו להתפרצות המאורעות:

  • העלייה היהודית והתבססות היישוב בארץ: העלייה החמישית, שהחלה לאחר מאורעות תרפ"ט ב-1929 והתגברה בעקבות עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הביאה לכך שהיישוב היהודי הוכפל במהלך שנים אלו, ההתיישבות התרחבה, הכלכלה היהודית התעצמה ונעשתה גורם דומיננטי במשק הארצישראלי, והיישוב היהודי הפך למעשה לגרעין של מדינה בדרך. הערבים נתמלאו פחד בראותם את ארץ ישראל הופכת במהירות לארץ יהודית. הם הכירו בכוחו של היישוב ופחדו מגידולו. את עיקר הסכנה ראו בעלייה היהודית ששינתה במהירות ובהתמדה את הרכבה של האוכלוסייה ואת פני הארץ. לערבים נראה היה שהיום בו יהפכו היהודים לרוב בארץ ישראל קרב והולך.
  • ערעור היחסים בין הערבים לבריטים: בשנות ה-20 מערכת היחסים בין הערבים והבריטים הייתה מתונה ויציבה. ב-1930 התפרסם הספר הלבן השני שזכה לתמיכה מצד ההנהגה הערבית בשל היותו אנטי־ציוני. שנה מאוחר יותר התפרסמה איגרת מקדונלד בה חזרו הבריטים מן הספר הלבן. כתוצאה מכך כוננה ועדה מוסלמית עליונה שבה קראו ערביי ארץ ישראל למדינות ערב להתערב בנעשה בארץ ישראל. קריאה זו עוררה את זעמם של הבריטים.
  • הקצנה במחנה הערבי: אצל הערבים מאופיינת התקופה שממאורעות 1929 ואילך בהתגברות הדרגתית של התפיסות הרדיקליות שהתבטאו בהחרפה בעמדות האנטי ציוניות, בהתנגדות לשלטון הבריטי ובנכונות לאימוץ הטרור במאבק נגד היישוב היהודי ונגד הבריטים. בתקופה זו התחזקה מנהיגותו הלאומית של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, וירדה קרנם של המנהיגים הערבים המתונים. תחת הנהגתו הוחרפה ההסתה נגד הציונות והיהודים כדי לחמם את האווירה ולהכין את ערביי ארץ ישראל למאבק. בשנת 1932 הוקמה מפלגת אל-איסתקלאל (העצמאות). מפלגה זו לא הייתה כפופה למכובדים ולמשפחות המיוחסות וחרתה על דגלה שורה של תביעות: הפסקת העלייה היהודית, מניעת מכירת קרקע ליהודים והקמת מדינה ערבית בארץ ישראל. גם מפלגה זו פעלה למען הקצנתו והחרפתו של המאבק נגד הציונות והיהודים, זאת אל מול ההנהגה המסורתית, הוועד הפועל הערבי. בנוסף לכך קם דור חדש של צעירים שהרגישו שנחסמה בפניהם הדרך אל הצמרת הפוליטית של מדינות ערב. הצעירים האלו ראו במרידה אפשרות ריאלית והחלו להפיץ כרוזים ולארגן הפגנות אלימות. לא עבר זמן רב עד שהם פנו להיאבק בבריטים וביהודים.
  • השפעת ההתפתחויות המדיניות בארצות המזרח התיכון: ערביי ארץ ישראל הושפעו גם מן ההתפתחויות המדיניות שחלו בארצות הערביות שסמוכות לארץ ישראל. בניסיון להרגיע את הלאומיות הערבית החלו מעצמות המנדט להעניק עצמאות, בדרגות שונות לארצות השכנות. בעיראק בוטל המנדט הבריטי ובמקומו נחתמה ברית אנגלו-עירקית שהעניקה לבריטניה יתרונות חשובים, אבל יחד עם זה נתנה לעיראק סממנים וסמלים של עצמאות לאומית. בסוריה, הנתונה לשלטון צרפתי, הוקמה רפובליקה סורית. גם בעבר הירדן הוקמו מוסדות יצוגיים. התפתחויות אלה עוררו בקרב המנהיגות הפוליטית של ערביי ארץ ישראל חרדות ושאיפות גם יחד. המנהיגות הערבית חששה מפני אפשרות שארץ ישראל תשאר הארץ היחידה במזרח התיכון שלא תזכה בעצמאות מלאה או חלקית ואשר המשטר הפוליטי בה יאפשר ליהודים להפוך לרוב. המנהיגות הערבית סברה על כן כי מהומות בארץ ישראל עשויות להניב גם הבטחות פוליטיות מצד ממשלת בריטניה.
  • עליית כוחו והשפעתו של הפשיזם בעולם: בשנות ה-30 של המאה ה-20 התגלתה בריטניה בעמידתה מול תוקפנותן של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית במלוא חולשתה. הערבים החליטו לנצל את חולשתה של בריטניה ולנסות להתקרב לגרמניה ולאיטליה. בריטניה חשה שהמאזן בדעת הקהל הערבית הופר לרעתה והיא ראתה לנחוץ לנסות ולהחזיר את האיזון שהופר. הממשלה הבריטית הניחה כי במלחמה הקרובה יתמכו היהודים ממילא בבריטים ומשום כך החליטה לפייס את הערבים על חשבון היהודים. אותה מדיניות של פיוס החמירה את מצב העניינים בארץ ישראל ויצרה אצל הערבים תחושה שהשלטון מתייצב לצידם במלחמה נגד היישוב היהודי.
  • כישלון המועצה המחוקקת: באמצע שנות ה-30 ספגו ערביי ארץ ישראל מפלה מדינית קשה. בסוף שנת 1935 חודשה התוכנית בדבר כינון המועצה המחוקקת שתעביר את סמכויות השלטון לתושבי ארץ ישראל בהדרגה. התוכנית הייתה אמורה להעניק לערבים רוב מכריע. הנהגת ערביי ארץ ישראל דחתה את ההצעה, אך כעבור זמן, משעמדו על יתרונותיה חזרו בהם. ההנהגה הציונית של היישוב היהודי דחתה אותה לחלוטין. התוכנית נתקלה בהתנגדות חריפה באנגליה. בבית הנבחרים הציעו מרבית הנואמים מתוך שיקולים אימפריאליים לדחות את ייסוד המועצה המחוקקת לזמן מאוחר יותר. אחרים ציינו כי מצב יהודי גרמניה מחייב את ממשלת בריטניה להשאיר את שערי הארץ פתוחים ולא להקים מוסד העלול לגרום לסגירת ארץ המקלט היחידה בפני הנזקקים לה. ביטול ההצעה חיזק את ידיהם של הקיצונים הערביים שקראו להפגנות ולמהומות.

מטרות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביטול תוכניות בריטיות ויהודיות להקים בארץ ישראל מדינה יהודית.
  • שכנוע הבריטים לקבל את דרישות הציבור הערבי.
  • פגיעה במשק היהודי - באמצעות השביתה ניסו הערבים לפגוע במשק היהודי, שנזקק לפועלים הערבים ששלטו בתנאי האקלים והחקלאות באזור, ולהחליש את העלייה.
  • שמירת היתרון הדמוגרפי - הערבים שאפו לעצירת העלייה ולביטול ההיתר לרכישת קרקעות על מנת שיתרונם הדמוגרפי בארץ ישראל ישמר.
  • הקמתה של מדינה ערבית על שטחה של ארץ ישראל.

השלב הראשון של המרד (אפריל – אוקטובר 1936)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אש בשדות גן-שמואל במאורעות 9–1936
קבר אחים של הרוגי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט מתל אביב וסביבותיה, בבית הקברות טרומפלדור (2006)

המאורעות החלו ברציחת שני יהודים ובפציעת שניים, ארבעתם עולים מסלוניקי, בדרך מטול כרם לשכם ב-כ"ג ניסן תרצ"ו, 15 באפריל 1936.

מאורעות רחבי היקף פרצו ארבעה ימים לאחר מכן, ב-19 באפריל, כאשר המוני ערבים הסתערו על יהודים שנקלעו לרחובות יפו. קהילת עולי סלוניקי וצעירי בית"ר ערכו הפגנות בתגובה לרציחות, ביום זה נהרגו 9 יהודים ו-54 נפצעו. למחרת נהרגו עוד שבעה יהודים ורבים נפצעו. המוני פליטים נהרו לתל אביב, לאחר ששכונות הספָר היהודיות של יפו נשדדו ונשרפו. למרות ניסיונות ההרגעה של הנציב העליון ושל נכבדים ערביים פשטה אש המהומות בהדרגה בכל הארץ. חרף מאורעות הדמים, הסתיימה בלונדון הנפקת מניות של בנק אנגלו פלשתינה (שהיה הגוף הפיננסי המרכזי של היישוב ושל התנועה הציונית) בחיתום יתר של כ-2,000%.

ב-20 באפריל 1936 הכריזה מפלגת אל-איסתקלאל על שביתה כללית עד שהבריטים יקבלו את תביעותיהם לעצמאות. במקביל הוקמו מספר "ועדות לאומיות" פלסטיניות מקומיות אשר מטרתן הייתה להביא לתיאום של פעולות המרי (ההפגנות, השביתה וכו') כנגד בריטניה הגדולה והתנועה הציונית.[3] הוועדה הלאומית הראשונה הרכיבה את עצמה ביפו ב-20 באפריל, מבין חותמי הכרוז הראשון שקרא לשביתה כללית. מלבד אלו, נתכוננו גם "ועדות לעזרה", הקשורות לוועדות הלאומיות, אך בלתי-תלויות בהן, שתפקידן היה להגיש עזרה כלכלית לערבים הסובלים ממחסור בשל השביתה. בראש ועדות אלו הייתה ועדה מרכזית בירושלים. במקומות שונים נוספו גם "ועדות חרם", "ועדות שביתה" ו"ועדות נוער", שבכולן השתתפו עסקנים מהסיעות השונות.[4] ב-25 באפריל הוקם הוועד הערבי העליון להנהגה המרכזית, על ידי המפלגה הערבית הפלסטינית ("החוסיינים"), מפלגת אל-איסתקלאל, הנוצרים והנשאשיבים במטרה לאחד את הכוחות היריבים ולרכז את המאבק לעצמאות. חברי הוועד היו ראשי שש המפלגות, בראשות חאג' אמין אל חוסייני. פעולתו הראשונה של הוועד הייתה לנסות ולנצל את המהומות והטרור כדי להביא לשינוי במצב הפוליטי. הוועד הערבי העליון אימץ את סיסמת השביתה הכללית, פתח בארגונה המקיף ובאכיפתה על הציבור הערבי. ביום הקמתו, הוציא קול קורא לתושבים הערבים לצאת להתנגדות פאסיבית:
"אנו קוראים אותך, הערבי, להקרבה, להפסקת עבודתך וסחרך, להסתפקות בפת לחם... כל זה כדי להבטיח לך קיום ארצך, למען לא תאבד פלסטין הערבית, למען לא תגלה ממנה כפליט, לחורבן, להרס ולחרפה".[5]

הוועד הערבי העליון הכריז על מרי אזרחי והודיע כי המרי לא יפסק כל עוד לא ימולאו שלוש תביעות:

  • הפסקה כללית של העלייה היהודית.
  • איסור מכירת קרקעות ליהודים.
  • הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי.

מתחילת המאורעות חתר הוועד הערבי העליון להרחיב את המהומות על פני אזורים רבים בארץ ויצירת משטר דמים ולהטיל את מרותו על כל המחנה הערבי. תומכיו של חאג' אמין אל-חוסייני ביצעו מספר פיגועי התאבדות נגד מתנגדיו הפוליטיים של חוסייני ולאחר מספר התנקשויות השיגו את מטרתם: רוב מתנגדיו, שהחזיקו בעמדות מתונות, נרצחו על ידו, והשאר גלו מן הארץ לבלי שוב.[6][7]

בסוף חודש אפריל 1936 הוכרזה שביתה כללית של הערבים שכוונתה הייתה להשבית את מהלך החיים התקין בארץ ולהכריח את הממשלה הבריטית להיענות לתביעות הפוליטיות של הערבים. השביתה הייתה גם מכוונת למוטט את היישוב היהודי ולהביא עליו חורבן כלכלי. בכל ערי הארץ ובכפריה עסקו הוועדות הלאומיות הערביות בארגונה. הוקמו ועדות עזר שתפקידן היה להגיש תמיכה כלכלית לסובלים ממחסור מחמת השביתה והמאבק הלאומי, והוקמו ועדות חרם שתפקידן לנתק את כל הקשרים הכלכליים והחברתיים בין הערבים ליהודים. נבחרו גם ועדות נוער בהן התרכזו הקיצונים שבכל עיר ועיר לפעולות התנדבות מיוחדות ולשים עין על המהססים ועל הבוגדים. השביתה נמשכה 175 ימים.

בתחילת מאי 1936, הורה הוועד הערבי העליון על הפסקת תשלומי המס. עובדי המדינה הערבים הגישו אולטימטום לממשלה. על פי הוראת מוסא אל-עלמי, נמנעה התביעה הכללית להגיש כתבי אישום נגד מאות עצורים ערבים.[5] ב-7 במאי נערך בירושלים כינוס של כ-150 נציגי "הוועדות הלאומיות" מכל הארץ, שאישר את הוועד העליון ואת עמדתו, והחליט על מרי אזרחי, הכולל אי-תשלום מסים.[8]

הסוחרים, החנוונים ובעלי המלאכה הערביים נאלצו לנעול את בתי העסק שלהם, על הפועלים הערביים נאסר לעבוד במשקי היהודים, על הפלחים נאסרה מכירת תוצרת חקלאית ליהודים, נמל יפו הושבת ונעשה ניסיון להשבית גם את נמל חיפה. במקביל לארגונה של השביתה הכללית הופעל טרור שהיישוב היהודי לא ידע כמוהו מעודו. כנופיות רוצחים פשטו בדרכים, בשדות ובפרדסים. הפורעים חתרו לשתק את התחבורה היהודית וירו באוטובוסים וברכבות. לצד פעולות הרצח מן המארב נערכו גם הבערת שדות ועקירת עצי פרי. השביתה עוררה התנגדות בקרב חלקים רחבים של האוכלוסייה הערבית שברובם שבתו לא מרצון אלא משום שהכריחו אותם לכך במעשי כפייה וטרור. השביתה גרמה הפסדים עצומים לערבים יותר משגרמה הפסדים ליהודים. היא הביאה לפגיעה במעמדם של אלפי סוחרים, חנוונים, בעלי מלאכה, פלחים ופועלים. ההתמרמרות בקרב אלה הלכה וגדלה עם הזמן. היישוב היהודי התגבר על המחסור בעובדים הערבים ואת מקומם תפסו עובדים יהודים. לא רק שהערבים לא השיגו את מטרתם אלא השיגו תוצאה הפוכה - המשק היהודי בארץ ישראל שגשג, משום שהיהודים לקחו על עצמם ללמוד את התפקידים שעד אז רק הערבים ידעו לעשות, ויותר לא היו תלויים בערבים. דוגמה לכך היא פתיחת מזח לפריקת אוניות סמוך לשפך הירקון ב-19 במאי 1936, שהפך לאחר כשנתיים לנמל תל אביב (בשל שביתת נמל יפו הערבי הסמוך).

מארגני המרד קיבלו סיוע כספי מהנאצים, עקב פגישה בין אל-חוסייני לבנקאי השווייצרי פרנסואה ז'נו. ב-15 ביולי 1936, שישה ימים לפני פרוץ המרד, התארח אל-חוסייני אצל ד"ר וולטר דוהל, שגריר גרמניה הנאצית בירושלים, שדיווח על הפגישה לממוניו בברלין: "המופתי הגדול הדגיש את תמיכת הערבים בגרמניה החדשה והביע תקווה שגם גרמניה תראה בחיוב את המאבק של הערבים נגד היהודים ותהיה מוכנה לתמוך בו."[9]

בנוסף להתנגדות הגוברת באוכלוסייה הערבית השלטונות הבריטים הזהירו כי יוכרז מצב צבאי בארץ אם לא תיפסקנה המהומות. כתוצאה מכך חיפשו המנהיגים הערביים דרך נסיגה בכבוד. כאן באו לעזרתם מלכי ערב, שהתחילו לפעול כמתווכים לפי רמז של בריטניה. לבקשתו הסודית של אמין אל-חוסייני,[10] הם פנו בקריאה באמצעות הוועד הערבי העליון אל ערביי ארץ ישראל להניח את נשקם כדי להעניק סיכוי לדיפלומטיה ולהפסיק את השביתה, והמורדים "נשמעו" לקריאה. מלך ערב הסעודית אבן סעוד פעל לריסון הפרעות בהבטיחו לערביי ארץ ישראל כי יסייע להם במאבקם. הערבים תקפו לא רק את היהודים, אלא גם שיירות מזון ותחמושת של הבריטים. הבריטים הביאו חיילים נוספים למזרח-התיכון והזרימו לאזור כוחות, שטרם נראו כמוהם, אך מצד שני הבטיחו להקים ועדת חקירה אשר תבדוק את תביעות הערבים.

מפלגות בעולם הערבי הביעו תמיכה במרד הפלסטיני ובעיתונות הערבית בארצות השונות התבלטו כתבות שתיארו את המצב בארץ ישראל. נשלח אף חיל משלוח של חיילים מתנדבים (כמאתיים עיראקים, סורים ודרוזים[11]). העיראקים, הסורים והדרוזים קיבלו משכורת קבועה מהקופה שה"וועדות להגנת פלסטין", במיוחד זו שבבגדאד, העמידו לרשות הנהלת המרד. מאוחר יותר גם הכנופיות הפלסטיניות המאורגנות קיבלו משכורת.[12] הכנופיות הפלסטיניות הראשונות נתארגנו על ידי איש האופוזיציה פח'רי עבד אל-האדי מעראבה.[4] המארגנים הראשיים של הפעולות הצבאיות היו המפקד הראשי, עבד אל-האדי, ועבד אל-רחים חאג' מוחמד מד'נאבה ליד טולכרם. באזור ירושלים-בית לחם פעל הסורי סעיד אל-עאץ (נהרג בקרב עם הצבא ליד הכפר חד'ר ב-4 באוקטובר 1936) ולידו עבד אל-קאדר אל-חוסייני. באוגוסט 1936 הגיעה לפלסטינים העזרה הצבאית מארצות ערב. על כל הכנופיות הופקד מפקד עליון שנשלח במיוחד מעיראק, פאוזי קאוקג'י.[13] קאוקג'י הגיע לארץ ישראל בסוף אוגוסט, על פי הסכם בין הוועדה להגנת פלסטין בבגדאד לבין הוועד הערבי העליון. ב-28 באוגוסט הוציא את הכרוז הראשון שלו, שבו הודיע על נטילת הפיקוד העליון לידיו. הוא קבע מפקדים לחטיבות השונות: פח'רי עבד אל-האדי לפלוגות הפלסטיניות (ולסגנו של קאוקג'י[4]), ג'אסם עלי לפלוגה העיראקית, מוחמד סעב לפלוגה הדרוזית ושייח' מוחמד אל-אשמר לפלוגה הסורית. שאר ראשי הכנופיות הפלסטיניות נתמנו לראשי מחלקות.[12] הפלוגה הפלסטינית מנתה כמה עשרות לוחמים והיתה הפחות מנוסה מבין הפלוגות.[14]

בקיץ 1936 עדיין נשמרה האחדות הלאומית בקרב הערבים, וכל חוגי האוכלוסייה העניקו עזרה לכנופיות - הכפרים סיפקו אנשים, מזון ונשק, והערים כסף ונשק. אולם כבר אז נזרעו זרעי הפילוג. גביית כספי הסיוע לכנופיות הפכה בקלות לסחיטה, אספקת המזון לגזל, וגינוי של בוגדים להלשנה, מעשי נקמה אישיים ורציחות. הרציחות הראשונות בוצעו נגד יהודים ואנגלים, ואחריהם הגיע תורם של ערבים "בוגדים", במיוחד סוכני משטרה. אולם מהר מאד החלו התנקשויות גם במנהיגים ועסקנים ערבים. ביולי-אוגוסט אירעו הרציחות הפוליטיות הראשונות בקרב הפלסטינים. הקורבנות הראשונים מסוג זה היו ממנהיגי חוגי משפחת נשאשיבי דווקא, וזאת למרות שאלה היו מראשי "הוועדות הלאומיות" וממארגני המאורעות בשלב הראשון שלהם. בין הקורבנות הראשונים היו ראש הוועדה הלאומית בחברון וראש הוועדה הלאומית בחיפה.[15] באוקטובר 1936 עזב קאוקג'י את הארץ.

ב-11 באוקטובר 1936, לאחר 175 ימים, הסתימה השביתה הכללית. עם הפסקתה שככו גם המהומות בארץ. הערבים ראו בסיום השביתה ובהפסקת פעולות הכנופיות שביתת נשק בלבד כדי להניח לוועדת החקירה הבריטית למצוא נוסחה מדינית חדשה לארץ ישראל שתעלה בקנה אחד עם דרישות הוועד הערבי העליון. בשלב הזה של המהומות (עד סוף אוקטובר), נרצחו 91 אנשים ביישוב היהודי ו-369 נפצעו, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. אירעו כ-900 מקרי פגיעה ביישוב היהודי, נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים, כ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו ו-200,000 עצים נעקרו, מאות בתים נהרסו, היו שלושה מקרי חילול בתי עלמין, תשע התנקשויות בבתי תינוקות ובתי יתומים, שלוש התנפלויות על מושבי זקנים ו-19 התנפלויות על בתי ספר. למרות זאת, החיים במשק היהודי לא נפגעו ותחבורתו לא שותקה. הוועד הערבי העליון החל בשל כך להסיט את ההתקפות אל כוחות הביטחון של הממשלה.[16] הערבים הכריזו על הפסקת אש רק כאשר הגיעו לסף רעב ואיבדו את תמיכתן של מדינות ערב. המרד דוכא גם בשל פעולות הלחימה של הצבא הבריטי שהגביר את סיוריו ורדף אחרי הכנופיות הערביות.

ועדת פיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת פיל

בחודש מאי 1936 מינתה הממשלה הבריטית ועדת חקירה מלכותית, בראשותו של הלורד פיל (שכיהן בעבר כשר לענייני הודו) על מנת לברר את גורמי היסוד של המהומות אשר פרצו בארץ ישראל בקשר עם התחייבויותיה של בעלת המנדט כלפי הערבים וכלפי היהודים. ולברר האם לאור פירוש נכון של הוראות המנדט יש לערבים או ליהודים תלונות מוצדקות על אופן הגשמת המנדט בעבר ובהווה. ואם יוברר לוועדה שיש יסוד של ממש לאותן התלונות, להגיש הצעות לסילוקן ולמניעת הישנותן.

הוועד הערבי העליון החרים את וועדת החקירה, אולם סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט המופתי אמין אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם.[17]

דוח ועדת פיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1937 פורסם דוח ועדת פיל, ובו שלושה חלקים: סקירה היסטורית על הבעיה הארצישראלית, טענות שני הצדדים לסכסוך ותוכנית לפתרון בצורה של חלוקת הארץ לשתי מדינות (כ-20 אחוז ליהודים וכ-75 אחוזים לערבים) ואזור קטן שישאר תחת המנדט הבריטי.

ועדת פיל הכירה בעקרון של חילופי אוכלוסין בין המדינה היהודית למדינה הערבית. הוועדה גם המליצה על ביצוע הדרגתי של תוכנית החלוקה ובתקופת המעבר מימי המנדט עד להקמת שתי המדינות יהיה על הממשלה הבריטית לאסור רכישת קרקעות על ידי היהודים באזור המיועד למדינה ערבית ולקבוע את העלייה לפי כושר הקליטה של אזור המדינה היהודית בלבד.

הוועדה העריכה כי מסקנותיה לא ישביעו רצון אף צד מן הצדדים ובכל זאת ראתה בפתרון החלוקה יתרונות לערבים וליהודים. הוועדה המלכותית ראתה בחלוקה פשרה צודקת לגבי שני העמים למרות שידעה שלא בנקל יסכימו לתוכנית המוצעת. היא הזכירה להם את הפתגם האנגלי האומר "טובה מחצית הכיכר מאפס לחם" וביקשה בכך להדגיש כי היתרונות של החלוקה מכריעים את חסרונותיה וגם שאם החלוקה אינה מספקת את כל רצונות אף אחד מהצדדים, היא נותנת לשניהם חירות וביטחון.

המאורעות מתחדשים - השלב השני של המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי אוטובוס שהסיע נוסעים יהודים ונשרף בפעולת טרור בבלד א-שיח' (כיום תל חנן), 1938
סלע הנצחה לחמישה הנרצחים בהר הרוח, תרצ"ח - תחילת השלב השני במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט

בסוף יוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי, ובתחילת יולי עזבו ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג', נציגי "מפלגת ההגנה" הנשאשיבית את הוועד הערבי העליון. המרד לא ייצג מעתה את כל ערביי הארץ, אלא רק את חוגי "אסתיקלאל" והחוסיינים.[18]

עם פרסום דוח ועדת פיל התחדשו מעשי הרצח ותקיפות היהודים. ב-9 בנובמבר 1937 נרצחו חמישה פועלי הקרן הקיימת שסללו דרך בהר הרוח ליד קריית ענבים, בידי אנשי ה'כנופיות' הערביות לאחר קרב ורוביהם נשדדו. הרצח הכה בתדהמה את היישוב היהודי, אך הסוכנות היהודית החליטה על מדיניות איפוק והבלגה,[1][19][20] המאורעות שהתחדשו נמשכו הפעם בעוצמה משתנה עד שנת 1939. הוועד הערבי העליון הקצין את עמדותיו והחריף את תוקפנותו במלחמה נגד היישוב היהודי ונגד השלטון הבריטי כאחד.

בפרוץ המאורעות לא הגיבו השלטונות בצורה נמרצת לשים קץ למרי האזרחי ולמעשי הרצח של הערבים. נראה כי השלטונות הבריטים לא העריכו נכונה את מלוא משמעותם של המאורעות. לא היה זה אלא באיחור משנוכחה הממשלה הבריטית לדעת כי היחס הסובלני והסלחני שלה כלפי המתפרעים לא הועיל וכשזיהו איום על עצם השלטון הבריטי הובאו לישראל תגבורות צבא רבות.

בספטמבר 1937 רצחו שליחי הכנופיות את איש השלטון הבריטי לואיס אנדרוס, תומך בתוכנית 'הבית הלאומי היהודי', עם התמנותו למושל הגליל. רצח זה ולחץ דעת הקהל בבריטניה אילצו את הממשלה לפעולה תקיפה כלפי הערבים. הבריטים הגיבו בהבאת כוחות גדולים מאירופה, במעצרים מנהליים, בענישה קולקטיבית כגון הטלת עוצר ובהרס בתים. ב-1 באוקטובר 1937 פזרה הממשלה את הוועד הערבי העליון והכריזה עליו כגוף בלתי חוקי. אמין אל-חוסייני פוטר ממשרתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה והמועצה עצמה פוזרה. הוצאו פקודות מאסר נגד חברי הוועד הערבי העליון ומנהיגים נוספים. אחדים נאסרו וחמישה הוגלו לאיי סיישל, ובהם: ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי ואחמד חילמי עבד אל-באקי. רבים הצליחו להימלט מן הארץ, ובראשם אמין אל-חוסייני.[18] כ־360 ערבים נידונו למוות ו־54 נתלו. אחת הפעולות הנרחבות של הבריטים לדיכוי המרד היה הקמתן של מעל 60 מצודות טגארט ברחבי הארץ. מצודות אלה שימשו כבסיסי פעולה לצבא הבריטי וכתחנות משטרה וכן יועדו, בשילוב עם גדר הצפון, למנוע כניסת כוחות ערביים ממדינות שכנות לארץ. עם פירוק הוועד הערבי העליון התגברו המהומות והצבא הבריטי החל במלחמה נרחבת נגד הכנופיות הערביות והצליח למגרן בזו אחר זו. בפעילות שיטתית זו החזיר הצבא את השליטה על אזורי הארץ.

החשובים שבראשי הכנופיות היו: עארף עבד אל-ראזק - באזור קלקיליה והרי שכם, יוסוף אבו דורה - באזור חיפה, הכרמל והעמק, חסן סלאמה - באזור רמלה והדרום, עבד אל-חלים ג'ולאני ("א-שלף") - באזור חברון, אבו אברהים "הקטן" - באזור נצרת והעמק, אבו אברהים "הגדול" - באזור עכו-נצרת, עבדאללה אסעד - בצפון אזור טולכרם, עבדאללה מוהנא - באזור עזה ואבו ח'אלד מסילת א-ד'הר. המפקד הראשי היה עבד אל-רחים חאג' מוחמד מד'נאבה ליד טולכרם, אולם באופן מעשי שלטונו היה מצומצם לאזורו. שאר ראשי הכנופיות לא נשמעו לו וחלק מהם נלחם בו, במיוחד עארף עבד אל-ראזק, שרצה את תפקיד המפקד העליון.[21] ביוני 1938 נתרבו מעשי הרצח הפנימיים בקרב הערבים והוחמר שלטון הכנופיות בערים. ערבים עשירים רבים נמלטו מהארץ והוחרף המאבק בין ראשי הכנופיות, אז נערך כינוס בדיר-ע'סאנה, ובו ניסיון להשלים ביניהם ולהסדיר את הפיקוד האחיד.[22] בתחילת 1938 החלו לצוץ כנופיות מקומיות קטנות, שנוצרו לשם הגנה על כפריהן ומשפחותיהן מפני פגיעה של כנופיות אחרות. באוקטובר-נובמבר 1938 החלו להתארגן "כנופיות השלום" נגד הטרור, מתוך שלושה גושים: האוכלוסייה הכפרית שרצתה לפרוק את עול הכנופיות, ובראשה כפרי אזור חברון, הכנופיות שמלכתחילה היו קשורות עם האופוזיציה, וכנופיות מקומיות-כפריות. העסקן שארגן את הטרור הנגדי, תוך שיתוף עם הצבא הבריטי, היה פח'רי נשאשיבי עצמו, מי שהיה המסית הראשי ביפו באפריל 1936. המפקד הצבאי של "כנופיות השלום" היה פח'רי עבד אל-האדי עצמו, מי שהיה המפקד הראשי של כנופיות הטרור בתחילת המהומות. בין ראשי כנופיות הטרור השונים היו סכסוכים פנימיים בלתי פוסקים והתחרות ביניהם הפכה למלחמה ממש, כאשר הכנופיות החלו יורות אלו באלו וראשיהן רוצחים זה את זה. במרץ 1939 נרצח המפקד העליון של המרד, עבד אל-רחים, ובמקומו נתמנה אחמד אבו בכר מכפר בורקה שבין שכם לג'נין. גם הוא נכשל באיחוד הפיקוד ובימיו הלך המרד ודעך.[21]

המרד נמשך 3 שנים. עד לסופו במרץ 1939, נהרגו למעלה מ־5,000 ערבים, 400 יהודים ו־200 בריטים.[1]

כמה מראשי הכנופיות ברחו מן מהארץ, וחלקם חזרו אליה במשך השנים. מאלה שנשארו בארץ, חלקם נאסרו וכמעט כולם שוחררו בזמן מלחמת העולם השנייה. חלקם האחר המשיך להסתובב בהרים כנרדפים. רוב ראשי הכנופיות הצליחו בסופו של דבר לחזור לחייהם האזרחיים.[23]

ועידת השולחן העגול והספר הלבן של מקדונלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסיון אחרון לפתור את בעיית הסכסוך היהודי-ערבי הקימה ממשלת בריטניה את ועדת וודהד באפריל 1938. סיכומי ועדת וודהד כללו שתי הצעות חלוקה חדשות, המנוגדות להצעת ועדת פיל, שפורסמו ב-9 בנובמבר 1938. ועדת וודהד נכשלה ומסקנותיה נדחו על ידי הערבים והיהודים כאחד.

כפועל יוצא מכישלון הוועדות הקודמות, זימנו הבריטים את ועידת השולחן העגול. הוועידה התקיימה בין 7 ל-17 בפברואר 1939, ואף היא נחלה כישלון.

בעקבות כך פרסמו הבריטים ב-17 במאי 1939 את הספר הלבן השלישי, המכונה הספר הלבן של מקדונלד. ספר זה כלל הגבלות קשות על היישוב היהודי, בהן הגבלת עליית יהודים ל-75,000 יהודים במשך 5 השנים הבאות בלבד - 15,000 עולים לשנה. כמו כן הוגבלה כמעט לחלוטין רכישת קרקעות בידי יהודים.

כשבוע לאחר שפורסם הספר, שכונה על ידי היישוב היהודי "הספר השחור" או "ספר המעל", הוקמו שבעה יישובים חדשים ביום אחד, 23 במאי 1939, ועוד שבעה עד סוף אוקטובר באותה שנה (ראו בערך חומה ומגדל).

תגובת היהודים למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטובוס יהודי המכוסה במגנים נגד זריקת רימונים ואבנים, שנות השלושים
ילדי משפחות שבתיהן נהרסו על ידי ערבים, מקבלים מחסה בתל אביב, 1936
רכב לפינוי מסמרים מהכביש, 1936

למן הימים הראשונים לפרוץ המאורעות היה ברור לאחראים לביטחונו ולשלומו של היישוב כי המאורעות האלה הם גורליים למפעל הציוני וליישוב היהודי בארץ. המאורעות לא רק ששינו את השקפת היהודים על הציונות בהגבירם בהם עוד יותר את תחושת השליחות הלאומית, אלא שבסופו של דבר גם שינו את גישתו והתנהגותו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

בפרוץ המאורעות בשנת 1936 התקיימו ביישוב היהודי בארץ ישראל שני ארגונים צבאיים: ארגון ההגנה הוותיק, שסר למרות המוסדות הנבחרים של היישוב, וארגון חדש נוסף, אצ"ל, שלא קיבל את מרות המוסדות הנבחרים של היישוב והיה מקורב לתנועה הרוויזיוניסטית. המאורעות חידדו את הוויכוח על דרכי התגובה כלפי האיום הערבי.

האצ"ל התנגד להבלגה ולהגנה הסבילה, שבה נקט ארגון "ההגנה", וראה בהן מבעים של חולשה, המולידה בקרב היהודים הרגשה של חוסר אונים, ובעיקר כהגנה בלתי תכליתית. כמו כן, טען האצ"ל שחוסר התגובה עלול להביא לתגובה אלימה בלתי מבוקרת של בודדים וקבוצות בלתי אחראיות. זאת ועוד, ההבלגה לדעת הרוויזיוניסטים ואחרים עירערה את הכבוד ליישוב, ומתפרשת אצל הערבים כסימן של פחדנות יהודית המחזקת את חוצפתם, ומרגילה את ממשלת המנדט, ואת דעת הקהל בעולם לחשוב שהיהודים אינם מסוגלים למלחמה. לפיכך תמך האצ"ל בטרור מול טרור ובפעולות תגמול בערבים.

גם ב"הגנה" וביישוב בכלל היו שתמכו בפעולות אקטיביות, ברם מול הדילמה הקשה שהסעירה את היישוב - הלהשיב מלחמה שערה או להבליג - החליטה מנהיגות היישוב על מדיניות ההבלגה, הקוראת ליהודים לא להגיב במעשי אלימות ובמעשי נקם ללא הבחנה בנוסח "עין תחת עין", אלא לעשות כל מאמץ לפגוע רק באשמים ולא לשפוך דם נקי באוכלוסייה הערבית.

את הגישה של ההבלגה הסבירו אנשי הנהגת היישוב וההגנה בנימוקים שונים:

  • שימוש שיטתי בטרור נגדי יעמיד את היהודים בעיני הממשלה האנגלית - למרות היותנו הנתקפים מלכתחילה - במצב אחד עם הערבים, ואף תרחיק מאיתנו את כל אותם אנגלים העומדים לצידנו מנימוקים פוליטיים בלבד.
  • ההסלמה בטרור משני הצדדים תביא להפסקת העלייה, בלי שלהתנגדות היהודים יהיה משקל מוסרי ופוליטי בעיני דעת הקהל.
  • אסור ליהודים ללכת בדרכי הערבים, אם אין אנו רוצים לאבד את עצמנו לדעת מתוך מרירות מוצדקת וחוסר יכולת לשלוט על עצמנו, כדברי דוד בן-גוריון.

עם גבור המאורעות, ההנהגה הציונית נאלצה לשנות את מדיניותה והחליטה על תגובה חריפה יותר כנגד הפורעים. התפתחה שיטת לחימה חדשה שכונתה "היציאה מן הגדר"- כלומר מעבר מהגנה בלבד להתקפה, על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. ארגון "ההגנה" הקים יחידה ניידת בשם "הנודדת" שלאחר מכן התפתחה ל"פלוגות השדה", אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים.

במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלוגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה "הידיד", אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהודים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים.

המרד הערבי והשביתה שהוכרזה בו היו אמורים לנתק את היישוב היהודי מנמלי הים (נמל חיפה ונמל יפו). המרד אכן מנע את גישת היהודים לנמל יפו, אולם, בנמל חיפה עבדו פועלים יהודים והוא נשאר פתוח ליישוב היהודי. יתר על כן, בתגובה לסגירת נמל יפו בפני היהודים, הוקם נמל תל אביב שתרם להסרת התלות של היישוב היהודי בנמל יפו.

היישוב הגיב למאורעות לא רק במישור הביטחוני והתחבורתי, אלא גם במישור ההתיישבותי, ובאותה תקופה הוקמו ישובי חומה ומגדל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברכה חבס (עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ז-1937.
  • יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית 1929 – 1939, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1978.
  • יגאל אייל, "'המרד הערבי' 1936–1939: נקודת מפנה במאבק על ארץ ישראל", עלי-זית וחרב, כרך ט, 2009, עמ' 43–82.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 מאורעות תרצ"ח השלב השני של המרד הערבי הגדול אתר גיל חסקין. לגבי ההרוגים היהודים (בהערה 34 שם) הוא נסמך על הספר מאורעות תרצ"ו, ברכה חבס, הוצאת דביר, עמוד 691, ולגבי ההרוגים הערבים (בהערה 36 שם) במסמך "על קנינגהאם אל מושבות, מ-19 ביוני 1947", PROFO371/61938 במסמכי הארכיון הציוני המרכזי
  2. ^ על פי גייקוב נוריס גם עוצמת התגובה הבריטית הלכה והחריפה עם התעצמות פעולות האיבה והטרור. ראו: Repression and Rebellion: Britain's Response to the Arab Revolt in Palestine of 1936-39 Author: Jacob Norris.
  3. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 21
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 297.
  5. ^ 5.0 5.1 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק רביעי: שנות מפנה 1936-1935, עמ' 107.
  6. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 42.
  7. ^ רשימה חלקית של מנהיגים ערביים שנרצחו על ידי אל-חוסייני ניתן למצוא במאמר הבא: http://www.jewishmag.com/116mag/chuckmorse/chuckmorse.htm
  8. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 298.
  9. ^ לפי מתיאס קונצל הפלסטינים קיבלו סיוע כספי על ידי ממשלת גרמניה הנאצית במאבק מול בריטניה. ראו: מתיאס קונצל, ג'יהאד ושנאת יהודים, הוצאת טובי, 2008, עמ' 44; חאג' אמין אל-חוסייני ראש הוועד הערבי העליון נמלט מהארץ לאחר שהבריטים הוציאו נגדו צו מעצר בשנת 1937, וקיים קשרים ופגישות עם גורמים גרמניים שונים. טענה זו נתמכת על ידי חוקרים נוספים, ומובאת בספר The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini מאת Chuck Morse, עמ' 41-42.
  10. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים, פרק שני: המרד הערבי, 1939-1936, עמ' 47.
  11. ^ גילי חסקין, המרד הערבי הגדול – שלב א': 1936
  12. ^ 12.0 12.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 302.
  13. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 301.
  14. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק רביעי: שנות מפנה 1936-1935, עמ' 109.
  15. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 304-303.
  16. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק רביעי: שנות מפנה 1936-1935, עמ' 108.
  17. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 128.
  18. ^ 18.0 18.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 309.
  19. ^ החמישה הם אהרון אולישבסקי, אריה מורדכוביץ, יהושע פוחובסקי, יצחק מגדל משה בר גיורא (באומגרטן) אנדרטה לזכרם נבנתה במקום בו נפלו, בהר הרוח. קיבוץ מעלה החמישה שקם כמה חודשים לאחר הירצחם נקרא על שמם
  20. ^ התקפות נוספות על פועלים העוסקים בסלילת דרכים בוצעו במקומות נוספים, וביניהם על פועלי היישוב 'יערות הכרמל' שבעקבות המאורעות הוחלט על פינויו. 'חלוציות ביערות הכרמל, יצחק ריש, חיפה תשמ"ח' עמוד 53, 'ההתנפלות השניה'.
  21. ^ 21.0 21.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 312-310.
  22. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 435.
  23. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 317.