המרד הערבי הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנשי כנופיות ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול (1936)

המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בערבית: ثورة فلسطين الكبرى) היה מרד מאורגן שפרץ בארץ ישראל בשנת 1936, ונמשך בהפסקות עד מרץ 1939. מרד זה כונה באנגלית: המרידה הערבית בפלשׂתינה (Arab revolt in Palestine 1936-1939). במהלך המרד נהרגו למעלה מ-400 יהודים, כ-200 בריטים וכ-5,000 ערבים, רובם במסגרת חיסולי חשבונות ותקיפת מתנגדים.[1] מספר קהילות יהודיות או יישובים קטנים נחרבו, גלו או פונו, בעיקר באזורי ספר ובערים עתיקות, בעקבות ההתקפות עליהן, וביניהן משמר הכרמל, עין זיתים, פקיעין, רוחמה, שכונת שמעון הצדיק, חברון, כפר השילוח, ביפו ובשכונות סביבה.

המרד כלל בעיקרו פעולות טרור של ערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל, ובמידת-מה גם נגד יהודים. פעולות אלה כללו תקיפות כנגד חיילים בריטיים, מוסדות השלטון הבריטי ונציגיו, והצתת גידולים חקלאיים ורכוש יהודי. המרד כלל גם טרור פנימי בתוך הציבור הערבי, בעיקר כלפי מתנגדי המרד. מאורעות אלה היו שונים מן הקודמים להם בהיקפם, בעוצמתם ובארגונם ונמשכו גם תקופה ארוכה יותר. היקף הפעולות האלימות ועוצמתן גבר עם הזמן.[2] לצד פעולות הטרור נערכו הפגנות, נערכה שביתה רחבת היקף בניסיון לפגוע במשק היהודי, ובוצעו פעולות מרי אזרחי כדוגמת סרבנות מסים.

המרד לא השיג את מטרותיו: הדרישות הפוליטיות של הערבים לא התקבלו על ידי השלטון הבריטי, היישוב היהודי לא נפגע באופן מהותי ממעשי הטרור ואף התחזק, הופחתה התלות בפועלים ערבים ובמשק הערבי, נפתח נמל ים בתל אביב, ושיטת יישובי חומה ומגדל באה לעולם, באישור שלטונות המנדט עד 1938, תוך עקיפת גזרות הספר הלבן של פאספילד. לעומת זאת הציבור הערבי הוכה מבחינה כלכלית וצבאית, והתדרדר למצב של אנרכיה פנימית עקב הטרור הפנימי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלווית הרוגי מאורעות 1936 בגבעת עדה, מסע ההלוויה עובר בסמטה בין בית אפרתי לבית הכנסת המרכזי

ב-1936 הצטלבו גורמים עולמיים אזוריים ומקומיים שהביאו להתפרצות המאורעות:

העלייה החמישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה החמישית, שהחלה לאחר מאורעות תרפ"ט ב-1929 והתגברה בעקבות עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הביאה לכך שהיישוב היהודי הוכפל במהלך שנים אלו, ההתיישבות התרחבה, הכלכלה היהודית התעצמה ונעשתה גורם דומיננטי במשק הארצישראלי, והיישוב היהודי הפך למעשה לגרעין של מדינה בדרך. הערבים נתמלאו פחד בראותם את ארץ ישראל הופכת במהירות לארץ יהודית. הם הכירו בכוחו של היישוב ופחדו מגידולו. את עיקר הסכנה ראו בעלייה היהודית ששינתה במהירות ובהתמדה את הרכבה של האוכלוסייה ואת פני הארץ. לערבים נראה היה שהיום בו יהפכו היהודים לרוב בארץ ישראל קרב והולך. בשנת 1935 הגיעו הגירת היהודים לארץ ישראל ורכישות הקרקע שלהם לשיא.[3] בשנת 1936 היו בארץ ישראל 400,000 יהודים, כ-30% של האוכלוסייה.[4]

הספר הלבן השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-20 מערכת היחסים בין הערבים והבריטים הייתה מתונה ויציבה. ב-1930 התפרסם הספר הלבן השני שזכה לתמיכה מצד ההנהגה הערבית בשל היותו אנטי־ציוני. שנה מאוחר יותר התפרסמה איגרת מקדונלד בה חזרו הבריטים מן הספר הלבן. כתוצאה מכך כוננה ועדה מוסלמית עליונה שבה קראו ערביי ארץ ישראל למדינות ערב להתערב בנעשה בארץ ישראל. קריאה זו עוררה את זעמם של הבריטים.

הקצנה במחנה הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל הערבים מאופיינת התקופה שממאורעות 1929 ואילך בהתגברות הדרגתית של התפיסות הרדיקליות שהתבטאו בהחרפה בעמדות האנטי ציוניות, בהתנגדות לשלטון הבריטי ובנכונות לאימוץ הטרור במאבק נגד היישוב היהודי ונגד הבריטים. בתקופה זו התחזקה מנהיגותו הלאומית של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, וירדה קרנם של המנהיגים הערבים המתונים. תחת הנהגתו הוחרפה ההסתה נגד הציונות והיהודים כדי לחמם את האווירה ולהכין את ערביי ארץ ישראל למאבק. בשנת 1932 הוקמה מפלגת אל-איסתקלאל (העצמאות). מפלגה זו לא הייתה כפופה למכובדים ולמשפחות המיוחסות וחרתה על דגלה שורה של תביעות: הפסקת העלייה היהודית, איסור מכירת קרקע ליהודים והקמת מדינה ערבית בארץ ישראל. גם מפלגה זו פעלה למען הקצנתו והחרפתו של המאבק נגד הציונות והיהודים, זאת אל מול ההנהגה המסורתית, הוועד הפועל הערבי. בנוסף לכך קם דור חדש של צעירים שהרגישו שנחסמה בפניהם הדרך אל הצמרת הפוליטית של מדינות ערב. הצעירים האלו ראו במרידה אפשרות ריאלית והחלו להפיץ כרוזים ולארגן הפגנות אלימות. לא עבר זמן רב עד שהם פנו להיאבק בבריטים וביהודים.

השפעת ההתפתחויות המדיניות בארצות המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערביי ארץ ישראל הושפעו גם מן ההתפתחויות המדיניות שחלו בארצות הערביות שסמוכות לארץ ישראל. בניסיון להרגיע את הלאומיות הערבית החלו מעצמות המנדט להעניק עצמאות, בדרגות שונות לארצות השכנות. בעיראק בוטל המנדט הבריטי ובמקומו נחתמה ברית אנגלו-עיראקית שהעניקה לבריטניה יתרונות חשובים, אבל יחד עם זה נתנה לעיראק סממנים וסמלים של עצמאות לאומית. בסוריה, הנתונה לשלטון צרפתי, הוקמה רפובליקה סורית. גם בעבר הירדן הוקמו מוסדות יצוגיים. התפתחויות אלה עוררו בקרב המנהיגות הפוליטית של ערביי ארץ ישראל חרדות ושאיפות גם יחד. המנהיגות הערבית חששה מפני אפשרות שארץ ישראל תשאר הארץ היחידה במזרח התיכון שלא תזכה בעצמאות מלאה או חלקית ואשר המשטר הפוליטי בה יאפשר ליהודים להפוך לרוב. המנהיגות הערבית סברה על כן כי מהומות בארץ ישראל עשויות להניב גם הבטחות פוליטיות מצד ממשלת בריטניה.

ב-13 בנובמבר 1935 פרצו הפגנות נגד הבריטים בקהיר, לאחר שהלאומנים דרשו להחזיר את החוקה. הבריטים סרבו והמהומות נמשכו שבוע שלם, אך כעבור חודש החוקה הוחזרה ובמרץ 1936 חודש המשא ומתן בין בריטניה ומצרים על חתימת חוזה ביניהן. בסוף 1935 דרש "הגוש הלאומי" בסוריה מהשלטונות הצרפתיים להחזיר את החוקה וכעבור חודש אף תבע את איחוד כל חלקי סוריה למדינה עצמאית אחת. התנגשויות בין מפגינים למשטרה הביאו ב-11 בינואר 1936 לפרוץ שביתה כללית בכל רחבי המדינה, שהצליחה ונמשכה 50 יום, כאשר המהומות נמשכות במקביל. בסוף פברואר החלו הצרפתים לסגת וכעבור מספר ימים הזמינו משלחת סורית לפריז לדיון על חתימת חוזה. המאורעות במצרים ובסוריה עורר ענין בקרב הפלסטינים, שכינסו אסיפות הזדהות והפגנות מחאה. המפלגות והעיתונים קראו להם ללכת בעקבות "אחותם הגדולה" סוריה ולהילחם עבור אותן המטרות. הלקח הפלסטיני היה שצריך להשתמש באותה טקטיקה של שביתה כללית ומהומות בצדה. במרץ 1936 ביקרה בארץ ישראל משלחת עיראקית בת 15 חברים, שסיירה בערים והתקבלה בחום. יושב ראש הפרלמנט העיראקי התחייב בשכם בשם עיראק "לסייע לערבים הפלסטינים במאבקם" וקרא ביפו לערבים: "פתחו בג'יהאד והאומה הערבית תעמוד לימינכם". הפלסטינים פרשו את דבריו כהבטחה עיראקית לסיוע אם יפתחו במאבק מזוין.[5]

עליית כוחו והשפעתו של הפשיזם בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-30 של המאה ה-20 התגלתה בריטניה בעמידתה מול תוקפנותן של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית במלוא חולשתה. הערבים החליטו לנצל את חולשתה של בריטניה ולנסות להתקרב לגרמניה ולאיטליה. בריטניה חשה שהמאזן בדעת הקהל הערבית הופר לרעתה והיא ראתה לנחוץ לנסות ולהחזיר את האיזון שהופר. הממשלה הבריטית הניחה כי במלחמה הקרובה יתמכו היהודים ממילא בבריטים ומשום כך החליטה לפייס את הערבים על חשבון היהודים. אותה מדיניות של פיוס החמירה את מצב העניינים בארץ ישראל ויצרה אצל הערבים תחושה שהשלטון מתייצב לצידם במלחמה נגד היישוב היהודי.

כישלון המועצה המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע אוקטובר 1935 נתגלתה הברחת נשק יהודי בחביות מלט בנמל יפו. השלטונות הבריטים לא הצליחו לגלות את זהות המבריחים והערבים הפלסטינים האמינו כי הנשק מיועד לארגונים צבאיים יהודיים. בלחץ ציבורי כבד, החלו המפלגות הערביות להגיש מחאות לממשלה. מפלגת "ועידת הנוער" קראה לשיתוף פעולה, ונציגי כל המפלגות, למעט מפלגת אל-איסתקלאל, הכריזו על שביתה כללית ב-26 באוקטובר 1935. בתזכיר שהגישו לממשלה, הדגישו המפלגות כי היהודים צוברים נשק ומתאמנים בו ומתכוננים למלחמה. הן תבעו מהממשלה לחפש נשק לא-חוקי אצל היהודים ולאסוף בחזרה את הנשק שנתנה בעבר ליישובים היהודיים. הצלחת השביתה על ידי פעולה משותפת של המפלגות היתה הבסיס להקמת הוועד הערבי העליון. "ועדת נציגי המפלגות" (שכונתה "קואליציית המפלגות") המשיכה לתכנן פעולות נוספות, עדיין מתונות, אולם בנובמבר נהרגו עז א-דין אל-קסאם ושלושה מחבריו על ידי כוחות ביטחון הבריטיים. אירוע זה ליכד את הקואליציה ובעקבות ההלל לקסאם בעיתונות כגיבור לאומי, היה הציבור הערבי נתון באווירה של מתח. ב-25 בנובמבר 1935 הגישו נציגי חמש המפלגות תזכיר משותף לנציב העליון, שבו תבעו את הפסקתה המידית של הגירת היהודים, איסור על העברת קרקע ערבית ליהודים, ו"כינון ממשלה דמוקרטית" בהתאם לברית חבר הלאומים, תוך הגשמת הסעיף בכתב המנדט המחייב את הממשלה "לפתח מוסדות ממשל עצמי". יחד עם זאת, הודגש בתזכיר כי הערבים אינם מכירים במנדט עצמו.[6]

אולם אז ספגו ערביי ארץ ישראל מפלה מדינית קשה. בסוף שנת 1935 חודשה התוכנית בדבר כינון המועצה המחוקקת שתעביר את סמכויות השלטון לתושבי ארץ ישראל בהדרגה. התוכנית הייתה אמורה להעניק לערבים רוב מכריע. הנהגת ערביי ארץ ישראל דחתה את ההצעה, אך כעבור זמן, משעמדו על יתרונותיה חזרו בהם. ההנהגה הציונית של היישוב היהודי דחתה אותה לחלוטין. התוכנית נתקלה בהתנגדות חריפה באנגליה. בבית הנבחרים הציעו מרבית הנואמים מתוך שיקולים אימפריאליים לדחות את ייסוד המועצה המחוקקת לזמן מאוחר יותר. אחרים ציינו כי מצב יהודי גרמניה מחייב את ממשלת בריטניה להשאיר את שערי הארץ פתוחים ולא להקים מוסד העלול לגרום לסגירת ארץ המקלט היחידה בפני הנזקקים לה. ביטול ההצעה חיזק את ידיהם של הקיצונים הערביים שקראו להפגנות ולמהומות.

מטרות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביטול תוכניות בריטיות ויהודיות להקים בארץ ישראל מדינה יהודית.
  • שכנוע הבריטים לקבל את דרישות הציבור הערבי.
  • פגיעה במשק היהודי - באמצעות השביתה ניסו הערבים לפגוע במשק היהודי, שנזקק לפועלים הערבים ששלטו בתנאי האקלים והחקלאות באזור, ולהחליש את העלייה.
  • שמירת היתרון הדמוגרפי - הערבים שאפו לעצירת העלייה ולביטול ההיתר לרכישת קרקעות על מנת שיתרונם הדמוגרפי בארץ ישראל ישמר.
  • הקמתה של מדינה ערבית על שטחה של ארץ ישראל.

השלב הראשון של המרד, אפריל–אוקטובר 1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

אש בשדות גן-שמואל במאורעות 9–1936
קבר אחים של הרוגי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט מתל אביב וסביבותיה, בבית הקברות טרומפלדור (2006)

בשנות ה-30 התרחשו גלי טרור שבאו כהמשך למאורעות תרפ"ט בקיץ 1929. בספר בהוצאת דבר מ-1937, מופיע משה רוזנפלד, סמל המשטרה היהודי שנרצח על ידי חברי כנופיית עז א-דין אל-קסאם בנובמבר 1935, בראש רשימת הקורבנות של מאורעות תרצ"ו.[7] חברי כנופיית עז א-דין אל-קסאם שחמקו ממעצר בנובמבר 1935, התמקמו בהרי שכם בהנהגת שיח' פרחאן אל-סעדי, והם אלה שככל הנראה הציתו את המאורעות האלימים בתחילת המרד. ב-כ"ג ניסן תרצ"ו, 15 באפריל 1936 תקפה קבוצה מאנשיו של סעדי מכונית של יהודים בכביש טולכרם-שכם.[8] שניים נרצחו ושניים נפצעו, ארבעתם עולים מסלוניקי. בתגובה לרצח הזה, רצחו כעבור יומיים חברי "ההגנה הלאומית" (ארגון האם של האצ"ל) שני ערבים ליד פתח תקווה. אולם מאורעות רחבי היקף פרצו ב-19 באפריל, כאשר המוני ערבים הסתערו על יהודים שנקלעו לרחובות יפו. רוב התוקפים היו פועלים זמניים מהחורן ועבר הירדן, שהוסתו משמועות לא נכונות על כך שבאותו יום נהרגו ערבים בתל אביב.[8] קהילת עולי סלוניקי וצעירי בית"ר ערכו הפגנות בתגובה לרציחות, ביום זה נהרגו 9 יהודים ו-54 נפצעו, ובערב כבר הוטל עוצר על אזורי המהומות. למחרת נהרגו עוד שבעה יהודים ורבים נפצעו. המוני פליטים נהרו לתל אביב, לאחר ששכונות הספָר היהודיות של יפו נשדדו ונשרפו. למרות ניסיונות ההרגעה של הנציב העליון ושל נכבדים ערביים פשטה אש המהומות בהדרגה בכל הארץ. חרף מאורעות הדמים, הסתיימה בלונדון הנפקת מניות של בנק אנגלו פלשתינה (שהיה הגוף הפיננסי המרכזי של היישוב ושל התנועה הציונית) בחיתום יתר של כ-2,000%.

שביתה כללית והקמת הוועד הערבי העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 באפריל 1936 הכריזה מפלגת אל-איסתקלאל על שביתה כללית עד שהבריטים יקבלו את תביעותיהם לעצמאות.[9] מטרת השביתה הייתה להשבית את מהלך החיים התקין בארץ ולהכריח את הממשלה הבריטית להיענות לתביעות הפוליטיות של הערבים, וכן גם למוטט את היישוב היהודי ולהביא עליו חורבן כלכלי. במקביל הוקמו מספר "ועדות לאומיות" פלסטיניות מקומיות אשר מטרתן הייתה להביא לתיאום של פעולות המרי (ההפגנות, השביתה וכו') כנגד בריטניה הגדולה והתנועה הציונית. הוועדה הלאומית הראשונה הרכיבה את עצמה ביפו ב-20 באפריל, מבין החותמים על הכרוז הראשון שקרא לשביתה כללית.[10]

ב-25 באפריל הוקם הוועד הערבי העליון להנהגה המרכזית, במטרה לאחד את הכוחות היריבים ולרכז את המאבק לעצמאות. חברי הוועד היו ראשי שש המפלגות, בראשות חאג' אמין אל-חוסייני.[10] פעולתו הראשונה של הוועד הערבי העליון הייתה לנסות ולנצל את המהומות והטרור כדי להביא לשינוי במצב הפוליטי. הוועד הערבי העליון אימץ את סיסמת השביתה הכללית, פתח בארגונה המקיף ובאכיפתה על הציבור הערבי.

ביום הקמתו, הוציא הוועד הערבי העליון קול קורא לתושבים הערבים לצאת להתנגדות פאסיבית:
"אנו קוראים אותך, הערבי, להקרבה, להפסקת עבודתך וסחרך, להסתפקות בפת לחם... כל זה כדי להבטיח לך קיום ארצך, למען לא תאבד פלסטין הערבית, למען לא תגלה ממנה כפליט, לחורבן, להרס ולחרפה".[11]

הוועד הערבי העליון הכריז על מרי אזרחי והודיע כי המרי לא יפסק כל עוד לא ימולאו שלוש תביעות:

  • הפסקה כללית של העלייה היהודית.
  • איסור מכירת קרקעות ליהודים.
  • הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי.

מלבד הוועדות הלאומיות, נתכוננו גם "ועדות לעזרה", הקשורות אליהן אך בלתי-תלויות בהן, שתפקידן היה להגיש עזרה כלכלית לערבים הסובלים ממחסור בשל השביתה. בראש ועדות אלו הייתה ועדה מרכזית בירושלים. במקומות שונים נוספו גם "ועדות חרם", "ועדות שביתה" ו"ועדות נוער", שבכולן השתתפו עסקנים מהסיעות השונות.[10] תפקידן של ועדות החרם היה לנתק את כל הקשרים הכלכליים והחברתיים בין הערבים ליהודים. בוועדות הנוער התרכזו הקיצונים שבכל עיר ועיר לפעולות התנדבות מיוחדות ולשים עין על המהססים ועל הבוגדים.

כבר ב-26 באפריל, עוד לפני שפרסם הוועד את קריאתו לשביתה כללית, הכריזו ראשי "אגודת הנהגים ובעלי המכוניות הערבים" על שביתה כללית של שירותי התחבורה הערביים. הנהגים הערבים הגיבו לקריאה בהיענות מלאה (מלבד עובדי הרכבות), מאחר שבמגזר עובדי התחבורה היה קשה מאד להתחמק מקיום הוראת השביתה, בשל היותו חשוף לעיניהן של משמרות השביתה. גם הסוחרים ובעלי החנויות סגרו את חנויותיהם, מרצון או מפחד משמרות השביתה. הוקמו ועדות שביתה לענפים שונים, שקראו לסוחרים המשתייכים לכל ענף להצטרף לשביתה. סוחרים בענף מסויים נהגו לפרסם הודעה על התחייבותם לשבות, שבה גם קראו לחבריהם לענף בערים אחרות לעשות כמותם.[12]

בתחילת מאי 1936, הורה הוועד הערבי העליון על הפסקת תשלומי המס. עובדי המדינה הערבים הגישו אולטימטום לממשלה. על פי הוראת מוסא אל-עלמי, נמנעה התביעה הכללית להגיש כתבי אישום נגד מאות עצורים ערבים.[11] ב-7 במאי נערך בירושלים כינוס של כ-150 נציגי "הוועדות הלאומיות" מכל הארץ, שאישר את הוועד העליון ואת עמדתו, והחליט על מרי אזרחי, הכולל אי-תשלום מסים.[13] הנציגים החליטו לקרוא לעם להפסיק לשלם מסים החל ב-15 במאי, אלא אם תופסק ההגירה היהודית, ולהכריז חרם כלכלי על היהודים. לחץ החוגים הקיצוניים להצטרפות פקידי הממשלה לשביתה, הביא למציאת תחליפים: הפקידים נאלצו לתרום לפחות עשירית משכרם לקרנות השביתה ולהעביר מידע סודי על תוכניות הממשלה, ובמקום לשבות הגישו הבכירים שביניהם תזכיר לממשלה, שבו הם מביעים את הזדהותם עם מטרות השביתה. בעקבות הבלגת משרד המושבות והנציב העליון על התזכיר, מתוך אמפתיה למצבם של הפקידים הנתונים ללחץ הציבורי, הגישו 1,200 פקידים מהדרג השני תזכיר דומה, שקיבל גם הוא תגובה דומה מצד הממשלה.[14] בשל שיתוק המסחר, המלאכה והתחבורה, לא היה ביכולתן של השכבות הנמוכות בערים להתקיים במשך תקופה ארוכה ללא הכנסה. הוועדות הלאומיות הקימו לשם כך ועדות אספקה במרכזים העירוניים, שדאגו לספק לנצרכים מזון בסיסי ממחסנים מרכזיים שהוקמו למטרה זו. קבוצות פועלים מסוימות, שהצלחת השביתה היתה תלויה במידה רבה בנחישותם, כמו עובדי נמל יפו ונהגי המכוניות, קיבלו מהוועדות הלאומיות תשלומים קבועים במקום שכרם. מפעל הסיוע הזה הצריך סכומי כסף גדולים, שהיו ברשותם של מוסדות ההנהגה הפלסטינית.[15] הוועד הערבי העליון והוועדות הלאומיות אספו תרומות בכל רחבי הארץ. העשירים נקראו לתרום מכספם, ועדות נשים התרימו מדלת אל דלת וכדי לאסוף תרומות גם מהשכבות העניות, הוכרז שחובתו של כל אדם לתרום לפחות גרוש אחד. לחץ ואיומים הופעלו על מי שסירב לשלם, מה שהביא לעזיבת עשירים רבים את הארץ.[16] האמצעי העיקרי לאכיפת השביתה היה הפחדה. בערים הוקמו "משמרות לאומיים", שלרוב הורכבו מחברי פלוגות הצופים וארגוני נוער וספורט, שנכחו ברחובות ובשווקים, ובכך הרתיעו סוחרים מלפתוח את עסקיהם. אלה שבכל זאת פתחו, שמותיהם פורסמו על ידי הוועדות הלאומיות וועדות השביתה השונות בעיתונים ובכרוזים. כאשר גם אמצעים אלה לא עזרו, נעשה שימוש גם בכוח פיזי. במאי 1936 החלו להופיע ברחבי הארץ חבורות מזוינות שאף רצחו את אלה שנראו בעיניהם בוגדים.[17] הסוחרים, החנוונים ובעלי המלאכה הערבים נאלצו לנעול את בתי העסק שלהם, על הפועלים הערבים נאסר לעבוד במשקי היהודים, על הפלאחים נאסרה מכירת תוצרת חקלאית ליהודים, נמל יפו הושבת ונעשה ניסיון להשבית גם את נמל חיפה. היהודים היו תלויים חלקית בחקלאות הערבית בתחום באספקת הירקות והפירות. בתגובה להפסקת האספקה הערבית, יצאה קריאה לאספקה עצמית, ובנוסף על כך התקבל סיוע מסוחרי הירקות של מצרים וסוריה. הם סיפקו את צורכי היישוב היהודי, ואף גרמו נזק למשק החקלאי הפלסטיני, בכך שדרשו מהיהודים חוזי אספקה שנתיים, ובמקביל דרשו מהסוחרים הפלסטינים לכבד את ההסכמים עמם, מבלי להתחשב במצבם מתוקף השביתה.[18] השביתה עוררה התנגדות בקרב חלקים רחבים של האוכלוסייה הערבית שברובם שבתו לא מרצון אלא משום שהכריחו אותם לכך במעשי כפייה וטרור. השביתה גרמה הפסדים עצומים לערבים יותר משגרמה הפסדים ליהודים. היא הביאה לפגיעה במעמדם של אלפי סוחרים, חנוונים, בעלי מלאכה, פלאחים ופועלים. ההתמרמרות בקרב אלה הלכה וגדלה עם הזמן. היישוב היהודי התגבר על המחסור בעובדים הערבים ואת מקומם תפסו עובדים יהודים. לא רק שהערבים לא השיגו את מטרתם אלא השיגו תוצאה הפוכה - המשק היהודי בארץ ישראל שגשג, משום שהיהודים לקחו על עצמם ללמוד את התפקידים שעד אז רק הערבים ידעו לעשות, ויותר לא היו תלויים בערבים. דוגמה לכך היא פתיחת מזח לפריקת אוניות סמוך לשפך הירקון ב-19 במאי 1936, שהפך לאחר כשנתיים לנמל תל אביב (בשל שביתת נמל יפו הערבי הסמוך).

הכנופיות והטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לארגונה של השביתה הכללית הופעל טרור שהיישוב היהודי לא ידע כמוהו מעודו. לאורך כל תקופת השביתה אירעו פגיעות בחיי יהודים ורכושם. במהלך החודש הראשון אירעו בעיקר פגיעות ברכוש ומעשי הצתה. החל מה-20 באפריל הובערו שדות ויערות רבים. בוצעו התקפות על מבני תעשייה בפאתי הערים. באמצע מאי נהרסו מחצבות האבן במג'דל צאדק, שהיו שייכות ליהודים והיו המקור האחרון לאספקת חצץ לבנייה היהודית. פרדסים ומטעים של יהודים נעקרו ונגדעו על ידי כפריים שגרו בסמוך. מאחר שהנהגים הערבים שבתו, כל כלי הרכב שנעו על הכבישים היו מטרה בלוחמה הערבית נגד התחבורה היהודית. האמצעים התחלפו עם הזמן: בהתחלה פוזרו מסמרים על הכבישים ומאוחר יותר נורו יריות ונזרקו רימונים, בעיקר בשני עורקי התחבורה החשובים ליהודים: כביש יפו-חיפה (שעבר אז דרך המשולש) וכביש יפו-ירושלים. למרות ההתקפות, לא הפסיקו היהודים לנסוע בדרכים, ולהגנתם החלו לשריין את המכוניות ולנוע בשיירות. ניסיון הערבים לשתק את תנועת כלי הרכב בארץ נכשל. באמצע מאי החל הטרור נגד בני אדם, שהגיע לשיאו באוגוסט. המטרות שנבחרו היו יהודים שמתוקף עבודתם נאלצו להימצא בסביבה ערבית, ושהתגוררו מחוץ למרכזי האוכלוסיה, בשכונות רחוקות ובישובים שנמצאו בין כפרים ערביים. ישובים אלה נמצאו תחת אש מדי לילה במשך כל תקופת השביתה. בפעולות אלו נהרגו כ-80 יהודים ונפצעו כ-400. להבדיל ממאורעות 1921 ו-1929, במאורעות 1936 היה רק ניסיון אחד להשתלטות והרס של ישוב יהודי, אולם הוא נהדף. שינוי זה היה תוצאה של חיזוק ההגנה, גיוס השוטרים היהודים ונוכחותם הגדולה הרבה יותר של כוחות הביטחון הבריטיים. הממשלה לא נכנעה לתביעות הערבים אולם נרתעה משימוש ביד קשה נגד גילויי השביתה. תגובה זו הביאה את הערבים להפנות את האלימות גם נגד מתקני השלטון וכוחות ביטחון. ב-7 במאי עזב עבד אל-קאדר אל-חוסייני את ירושלים, וממקום מסתורו בהרים שסביב לה, החל לתקוף עם אנשיו בארגון צבא הג'יהאד הקדוש כלי רכב שנסעו בכביש ירושלים-יפו. ב-18 במאי דחתה הממשלה את התביעה הערבית להפסיק את ההגירה היהודית וקבעה מכסה חצי-שנתית חדשה לעלייה היהודית.[19]

בסוף מאי אסרה הממשלה כ-60 מנהיגים, רובם מהחוגים הרדיקליים, והגלתה אותם למקומות שונים בארץ. בין הגולים היה גם פח'רי אל-נשאשיבי. הצעירים בערים הגיבו בחריפות והחלו לתקוף את מוסדות השלטון וסיורי המשטרה והצבא. הצבא הגיב בירי מכלים אוטומטיים. הסמטאות הצרות והמפותלות של העיר העתיקה של יפו שימשו מקלט למורדים וכוחות הביטחון חששו להיכנס אליהן. לפיכך, החליטה הממשלה להרוס חלק גדול שלה. ההריסה החלה ב-16 ביולי, נמשכה שבועיים ולאחר מכן השתלט הצבא על העיר. גם שכם נכבשה. עקב מסע התעמולה בכפרים והשפעת הגולים שהורחקו אליהם, גדלה הכרתם הלאומית של הכפריים ובאמצע מאי הפכו האזורים הכפריים למרכז הכובד של המרידה, בזמן שהשלטונות החלו להשתלט בהדרגה על הערים.[20] מאז סוף מאי, נעו המורדים בחופשיות באזורים הכפריים, במיוחד באזור השומרון, שתנאי השטח שלו התאימו מאד ללוחמת גרילה של קבוצות קטנות. בתקופה זו היו מעט מאד דרכים סלולות שחצו אותו וכפרים רבים היו בלתי נגישים לרכב ממונע. היכרותם הטובה של המורדים את השטח והישענותם על האוכלוסיה המקומית בנוגע למזון ומידע על תנועות הצבא, הקשו מאד על הצבא במלחמתו בהם. חבורות המורדים הכפריות (בערבית: "מג'אהדון") פעלו בעיקר נגד גשרים ומסילות ברזל, קווי טלפון, קו הנפט שעבר בעמק יזרעאל ומבנים חקלאיים. ההתקפות על כלי הרכב והרכבות הביאו את המורדים להתנגשויות עם משמרות הצבא והמשטרה שליוו אותם. המורדים נחלו הצלחה, שבעקבותיה הצטרפו אל החבורות עוד ועוד אנשים, ובמחצית השניה של אוגוסט הן הגיעו לשיא כוחן. כתוצאה מכך, שלטו הערבים על מערכת התחבורה בארץ ישראל, למעט המקרים בהם לוותה התנועה בכוח צבאי רב. בחלק מהחבורות התחלופה היתה גבוהה, וזאת למרות שחבריהן היו בני אותו הכפר. בלילות היו יוצאים לפעולות ובימים שבו לעבודתם. עם הזמן גדל מספר החבורות הקבועות, שחבריהן הקדישו את כל זמנם ללחימה. אלה מנו 70-50 איש. מארגני החבורות הפכו עם הזמן למפקדי האזורים שבהם התגוררו באופן קבוע: עבד אל-קאדר אל-חוסייני - מפקד באזור ירושלים. עיסא אל-בטאט ויורשו עבד אל-חלים אל-ג'ולאני (כונה "אבו זידאן", "אבו שלף" או "אבו מנצור") באזור חברון. חסן סלאמה ("אבו עלי") באזור רמלה-לוד-יפו (ביולי הצבא הרס את ביתו בכפר קולה[21]); עארף עבד אל-ראזק ("אבו פייצל") בנפת בני צעב (מדרום לטולכרם); עבד אל-רחים אל-חאג' מוחמד ("אבו כמאל") באזור ואדי אל-שעיר (העמק בין טולכרם לשכם); פח'רי עבד אל-האדי באזור אל-שעראויה (בין טולכרם לג'נין); יוסוף אבו דורה בעמק יזרעאל עד לחיפה; ח'ליל מוחמד אל-עיסא ("אבו אבראהים אל-כביר") משפרעם בגליל התחתון.[22] הכנופיות הפלסטיניות הראשונות נתארגנו על ידי איש האופוזיציה פח'רי עבד אל-האדי מעראבה.[10] באוגוסט היה עבד אל-האדי האיש המרכזי במרד.[23] המארגנים הראשיים של הפעולות הצבאיות היו המפקד הראשי, עבד אל-האדי, ועבד אל-רחים חאג' מוחמד מד'נאבה ליד טולכרם. באזור ירושלים-בית לחם פעל הסורי סעיד אל-עאץ (נהרג בקרב עם הצבא ליד הכפר חד'ר ב-4 באוקטובר 1936) ולידו עבד אל-קאדר אל-חוסייני.[24]

הוועד הערבי העליון והוועדות הלאומיות נשאו בעיקר הנטל הכספי לצורכי מזון, נשק, תחמושת ובגדים לחבורות הקבועות. אולם מקור מימון נוסף היה "ועדת הסיוע המרכזית", שלמרות שכספיה נועדו לספק עזרה לנזקקים, השתמש בהם אמין אל-חוסייני גם כדי לסייע למורדים. ברשות הכפריים היו כלי נשק רבים, שנאספו ב-1918 עם נסיגת הצבא העות'מאני, ורבים מהם הגיעו לידי המורדים. על כלי הנשק הללו נוספה כמות גדולה שהמורדים הצליחו לאסוף בשלושת החודשים הראשונים של המרד. המקור העיקרי היה בסוריה ועבר הירדן, שם הם נרכשו והוברחו לארץ על ידי בדוים. המורדים מצאו פגזים רבים שהוחבאו באזור החוף הדרומי והשתמשו בהם כדי לחבל במסילות וברכבות. ספני יפו השובתים הבריחו בסירותיהם נשק לארץ, שהועבר בתחבולות שונות, בין היתר גם בארונות מתים בלוויות. בזמן היתקלויות, במקום לירות על המורדים, שוטרים ערבים היו משאירים להם את הכדורים. עובדים במחלקת העבודות הציבוריות גנבו ממחסני המחלקה חומרי נפץ והעבירו אותם לידי המורדים.[23]

מתחילת המאורעות חתר הוועד הערבי העליון להרחיב את המהומות על פני אזורים רבים בארץ ויצירת משטר דמים ולהטיל את מרותו על כל המחנה הערבי. תומכיו של חאג' אמין אל-חוסייני ביצעו מספר פיגועי התאבדות נגד מתנגדיו הפוליטיים של חוסייני ולאחר מספר התנקשויות השיגו את מטרתם: רוב מתנגדיו, שהחזיקו בעמדות מתונות, נרצחו על ידו, והשאר גלו מן הארץ לבלי שוב.[25][26]

מארגני המרד קיבלו סיוע כספי מהנאצים, עקב פגישה בין אל-חוסייני לבנקאי השווייצרי פרנסואה ז'נו. ב-15 ביולי 1936, שישה ימים לפני פרוץ המרד, התארח אל-חוסייני אצל ד"ר וולטר דוהל, שגריר גרמניה הנאצית בירושלים, שדיווח על הפגישה לממוניו בברלין: "המופתי הגדול הדגיש את תמיכת הערבים בגרמניה החדשה והביע תקווה שגם גרמניה תראה בחיוב את המאבק של הערבים נגד היהודים ותהיה מוכנה לתמוך בו."[27] בדו"ח שנמצא לאחר מלחמת העולם השנייה בתיקי המפקדה הגרמנית העליונה, נכתב: "רק באמצעות הכספים שניתנו על ידי גרמניה למופתי הגדול של ירושלים, ניתן היה לבצע את המרד בפלשתינה".[28]

בחודשיים הראשונים של השביתה נמנע אמין אל-חוסייני מצירוף המועצה המוסלמית העליונה לשביתה ומשימוש בסמכותו כנשיאה לצורכי תדלוק המרד בתעמולה דתית. הוא דאג שאנשי הדת לא ישמיעו קריאות דתיות ושימנעו מדרשות יום-שישי קיצוניות. אולם בחודש יוני החל מפנה בגישתו ואנשי הדת המוסלמים החלו לעורר את ההמונים וקראו להם בשם האסלאם להצטרף אל המורדים. בין היתר, סיפרו על חיילים בריטים שחיללו מסגדים והזהירו שהציונים עומדים להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם. תופעה זו התרחשה בכל הארץ והחלה בהוראת המועצה המוסלמית העליונה. ב-22 ביוני כתב אל-חוסייני מכתב אל הנציב העליון ובו טען כי הרעיון היהודי להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל מקורו דתי ולכן גם הציונות היא קודם כל עניין דתי. סירובם להקים בית לאומי בארץ אחרת מקורו באמונתם הדתית וחתירתם "להקמתו מחדש של בית-המקדש היהודי של שלמה במקומו של מסגד אל-אקצא הקדוש".[29]

קאוקג'י לוקח פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגות בעולם הערבי הביעו תמיכה במרד הפלסטיני ובעיתונות הערבית בארצות השונות התבלטו כתבות שתיארו את המצב בארץ ישראל. באוגוסט 1936 הגיעה אל הפלסטינים העזרה הצבאית מארצות ערב. על כל הכנופיות הופקד מפקד עליון שנשלח במיוחד מעיראק, פאוזי אל-קאוקג'י.[24] לקראת סוף אוגוסט הגיעה לארץ ישראל קבוצה של 200 מתנדבים מעיראק, סוריה ועבר הירדן, תחת פיקודו של קאוקג'י, שהתמקמו בצפון-מזרח השומרון.[30] קאוקג'י הגיע לארץ ישראל ב-22 באוגוסט,[31] על פי הסכם בין הוועדה להגנת פלסטין בבגדאד לבין הוועד הערבי העליון. ב-28 באוגוסט הוא הוציא את הכרוז הראשון שלו, שבו הודיע על נטילת הפיקוד העליון לידיו.[32] בכרוז נכתב כי הוא מטעם "המפקדה הכללית של המרד הערבי בסוריה הדרומית (פלסטין)" והיה חתום בידי קאוקג'י, "המפקד הראשי של המרד בסוריה הדרומית". חמישה ימים לאחר מכן נפגש עם ששה מפקדים של חבורות מורדים גדולות, שחתמו על הצהרה בה הכירו בו כמפקד הראשי של המרד.[33] קאוקג'י חילק את אנשיו לארבע חטיבות וקבע להן מפקדים: פח'רי עבד אל-האדי לפלוגות הפלסטיניות (ולסגנו של קאוקג'י[10]), ג'אסם עלי לפלוגה העיראקית, מוחמד סעב לפלוגה הדרוזית ושייח' מוחמד אל-אשמר לפלוגה הסורית. שאר ראשי הכנופיות הפלסטיניות נתמנו לראשי מחלקות.[32] הפלוגה הפלסטינית מנתה כמה עשרות לוחמים והייתה הפחות מנוסה מבין הפלוגות.[34] העיראקים, הסורים והדרוזים קיבלו משכורת קבועה מהקופה שה"וועדות להגנת פלסטין", במיוחד זו שבבגדאד, העמידו לרשות הנהלת המרד. מאוחר יותר גם הכנופיות הפלסטיניות המאורגנות קיבלו משכורת.[32] מלבד הפלוגות הללו, ארגן קאוקג'י יחידת מודיעין והסברה, שאספה מידע מפקידי ממשלה ושוטרים ופרסמה הודעות לציבור. בראשה עמד מוניר אל-רייס, עיתונאי סורי ידוע ומפקד המתנדבים מחומס. על אספקת המזון מונה בהא אל-דין אל-טבאע, מורה סורי שהתגורר בירושלים, שהורה לכפריים לספק מזונות, שאוחסנו במחסנים סודיים על ההרים. אי-ציות להוראות הללו גרר עונש. על משימת איסוף התרומות הכספיות הופקדה ועדה שהורכבה משבעת המפקדים החשובים. המפקדה שכנה באחד המחנות שהוקמו על ראשי ההרים. קאוקג'י למד את השטח והכין תוכניות פעולה לפלוגות. הוא הקים "בית משפט של המרד", בו נשפטו בוגדים ומרגלים, שהורכב מארבעה: רייס (נשיא), אשמר, עבד אל-האדי ועבד אל-רחים חאג' מוחמד. ערבי אחד שגנב רובה מאחד המורדים נידון ב"בית המשפט" הזה ל-100 מלקות והריסת ביתו. שלושה ערבים הוצאו להורג בעוון ריגול, שניים מהם במכות. בית המשפט הזה, שנידונו בו גם גנבים ופושעים למניהם, החריף עוד יותר את אוירת הפחד שכבר היתה קיימת.[33]

בקיץ 1936 עדיין נשמרה האחדות הלאומית בקרב הערבים, וכל חוגי האוכלוסייה העניקו עזרה לכנופיות - הכפרים סיפקו אנשים, מזון ונשק, והערים כסף ונשק. אולם כבר אז נזרעו זרעי הפילוג. גביית כספי הסיוע לכנופיות הפכה בקלות לסחיטה, אספקת המזון לגזל, וגינוי של בוגדים להלשנה, מעשי נקמה אישיים ורציחות. הרציחות הראשונות בוצעו נגד יהודים ואנגלים, ואחריהם הגיע תורם של ערבים "בוגדים", במיוחד סוכני משטרה. אולם מהר מאד החלו התנקשויות גם במנהיגים ועסקנים ערבים. ביולי-אוגוסט אירעו הרציחות הפוליטיות הראשונות בקרב הפלסטינים. הקורבנות הראשונים מסוג זה היו ממנהיגי חוגי משפחת נשאשיבי דווקא, וזאת למרות שאלה היו מראשי "הוועדות הלאומיות" וממארגני המאורעות בשלב הראשון שלהם. בין הקורבנות הראשונים היו ראש הוועדה הלאומית בחברון וראש הוועדה הלאומית בחיפה.[35] ב-7 בספטמבר הכריזה הממשלה על משטר צבאי ולאחר מכן חלה ירידה משמעותית בפעולות המורדים.[22] באוקטובר 1936 עזב קאוקג'י את הארץ.

סיום השביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להתנגדות הגוברת באוכלוסייה הערבית השלטונות הבריטים הזהירו כי יוכרז מצב צבאי בארץ אם לא תיפסקנה המהומות. כתוצאה מכך חיפשו המנהיגים הערביים דרך נסיגה בכבוד. כאן באו לעזרתם מלכי ערב, שהתחילו לפעול כמתווכים לפי רמז של בריטניה. לבקשתו הסודית של אמין אל-חוסייני,[36] הם פנו בקריאה באמצעות הוועד הערבי העליון אל ערביי ארץ ישראל להניח את נשקם כדי להעניק סיכוי לדיפלומטיה ולהפסיק את השביתה, והמורדים "נשמעו" לקריאה. מלך ערב הסעודית אבן סעוד פעל לריסון הפרעות בהבטיחו לערביי ארץ ישראל כי יסייע להם במאבקם. הערבים תקפו לא רק את היהודים, אלא גם שיירות מזון ותחמושת של הבריטים. הבריטים הביאו חיילים נוספים למזרח-התיכון והזרימו לאזור כוחות, שטרם נראו כמוהם, אך מצד שני הבטיחו להקים ועדת חקירה אשר תבדוק את תביעות הערבים.

ב-11 באוקטובר 1936, לאחר 175 ימים, הסתימה השביתה הכללית. עם הפסקתה שככו גם המהומות בארץ. הערבים ראו בסיום השביתה ובהפסקת פעולות הכנופיות שביתת נשק בלבד כדי להניח לוועדת החקירה הבריטית למצוא נוסחה מדינית חדשה לארץ ישראל שתעלה בקנה אחד עם דרישות הוועד הערבי העליון. בשלב הזה של המהומות (עד סוף אוקטובר), נרצחו 91 אנשים ביישוב היהודי ו-369 נפצעו, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. אירעו כ-900 מקרי פגיעה ביישוב היהודי, נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים, כ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו ו-200,000 עצים נעקרו, מאות בתים נהרסו, היו שלושה מקרי חילול בתי עלמין, תשע התנקשויות בבתי תינוקות ובתי יתומים, שלוש התנפלויות על מושבי זקנים ו-19 התנפלויות על בתי ספר. למרות זאת, החיים במשק היהודי לא נפגעו ותחבורתו לא שותקה. הוועד הערבי העליון החל בשל כך להסיט את ההתקפות אל כוחות הביטחון של הממשלה.[37] הערבים הכריזו על הפסקת אש רק כאשר הגיעו לסף רעב ואיבדו את תמיכתן של מדינות ערב. המרד דוכא גם בשל פעולות הלחימה של הצבא הבריטי שהגביר את סיוריו ורדף אחרי הכנופיות הערביות.

ועדת פיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת פיל

בחודש מאי 1936 מינתה הממשלה הבריטית ועדת חקירה מלכותית, בראשותו של הלורד פיל (שכיהן בעבר כשר לענייני הודו) על מנת לברר את גורמי היסוד של המהומות אשר פרצו בארץ ישראל בקשר עם התחייבויותיה של בעלת המנדט כלפי הערבים וכלפי היהודים. ולברר האם לאור פירוש נכון של הוראות המנדט יש לערבים או ליהודים תלונות מוצדקות על אופן הגשמת המנדט בעבר ובהווה. ואם יוברר לוועדה שיש יסוד של ממש לאותן התלונות, להגיש הצעות לסילוקן ולמניעת הישנותן.

הוועד הערבי העליון החרים את וועדת החקירה, אולם סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט המופתי אמין אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם.[38]

דוח ועדת פיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1937 פורסם דוח ועדת פיל, ובו שלושה חלקים: סקירה היסטורית על הבעיה הארצישראלית, טענות שני הצדדים לסכסוך ותוכנית לפתרון בצורה של חלוקת הארץ לשתי מדינות (כ-20 אחוז ליהודים וכ-75 אחוזים לערבים) ואזור קטן שישאר תחת המנדט הבריטי.

ועדת פיל הכירה בעקרון של חילופי אוכלוסין בין המדינה היהודית למדינה הערבית. הוועדה גם המליצה על ביצוע הדרגתי של תוכנית החלוקה ובתקופת המעבר מימי המנדט עד להקמת שתי המדינות יהיה על הממשלה הבריטית לאסור רכישת קרקעות על ידי היהודים באזור המיועד למדינה ערבית ולקבוע את העלייה לפי כושר הקליטה של אזור המדינה היהודית בלבד.

הוועדה העריכה כי מסקנותיה לא ישביעו רצון אף צד מן הצדדים ובכל זאת ראתה בפתרון החלוקה יתרונות לערבים וליהודים. הוועדה המלכותית ראתה בחלוקה פשרה צודקת לגבי שני העמים למרות שידעה שלא בנקל יסכימו לתוכנית המוצעת. היא הזכירה להם את הפתגם האנגלי האומר "טובה מחצית הכיכר מאפס לחם" וביקשה בכך להדגיש כי היתרונות של החלוקה מכריעים את חסרונותיה וגם שאם החלוקה אינה מספקת את כל רצונות אף אחד מהצדדים, היא נותנת לשניהם חירות וביטחון.

הוועד הערבי העליון דחה את המלצות ועדת פיל בועידת בלודאן (1937).

המאורעות מתחדשים - השלב השני של המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי אוטובוס שהסיע נוסעים יהודים ונשרף בפעולת טרור בבלד א-שיח' (כיום תל חנן), 1938
סלע הנצחה לחמישה הנרצחים בהר הרוח, תרצ"ח - תחילת השלב השני במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט

החשובים שבראשי הכנופיות היו: עארף עבד אל-ראזק - באזור קלקיליה והרי שכם, יוסוף אבו דורה - באזור חיפה, הכרמל והעמק, חסן סלאמה - באזור רמלה והדרום, עבד אל-חלים ג'ולאני ("א-שלף") - באזור חברון, אבו אברהים "הקטן" - באזור נצרת והעמק, אבו אברהים "הגדול" - באזור עכו-נצרת, עבדאללה אסעד - בצפון אזור טולכרם, עבדאללה מוהנא - באזור עזה ואבו ח'אלד מסילת א-ד'הר. המפקד הראשי היה עבד אל-רחים חאג' מוחמד מד'נאבה ליד טולכרם, אולם באופן מעשי שלטונו היה מצומצם לאזורו. שאר ראשי הכנופיות לא נשמעו לו וחלק מהם נלחם בו, במיוחד עארף עבד אל-ראזק, שרצה את תפקיד המפקד העליון.[39]

בסוף יוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי, ובתחילת יולי עזבו ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג', נציגי "מפלגת ההגנה" הנשאשיבית את הוועד הערבי העליון. המרד לא ייצג מעתה את כל ערביי הארץ, אלא רק את חוגי "אסתיקלאל" והחוסיינים.[40]

עם פרסום דוח ועדת פיל התחדשו מעשי הרצח ותקיפות היהודים. ב-9 בנובמבר 1937 נרצחו חמישה פועלי הקרן הקיימת שסללו דרך בהר הרוח ליד קריית ענבים, בידי אנשי ה'כנופיות' הערביות לאחר קרב ורוביהם נשדדו. הרצח הכה בתדהמה את היישוב היהודי, אך הסוכנות היהודית החליטה על מדיניות איפוק והבלגה,[1][41][42] המאורעות שהתחדשו נמשכו הפעם בעוצמה משתנה עד שנת 1939. הוועד הערבי העליון הקצין את עמדותיו והחריף את תוקפנותו במלחמה נגד היישוב היהודי ונגד השלטון הבריטי כאחד.

בפרוץ המאורעות לא הגיבו השלטונות בצורה נמרצת לשים קץ למרי האזרחי ולמעשי הרצח של הערבים. נראה כי השלטונות הבריטים לא העריכו נכונה את מלוא משמעותם של המאורעות. לא היה זה אלא באיחור משנוכחה הממשלה הבריטית לדעת כי היחס הסובלני והסלחני שלה כלפי המתפרעים לא הועיל וכשזיהו איום על עצם השלטון הבריטי הובאו לישראל תגבורות צבא רבות.

בספטמבר 1937 רצחו שליחי הכנופיות את איש השלטון הבריטי לואיס אנדרוס, תומך בתוכנית 'הבית הלאומי היהודי', עם התמנותו למושל הגליל. רצח זה ולחץ דעת הקהל בבריטניה אילצו את הממשלה לפעולה תקיפה כלפי הערבים. הבריטים הגיבו בהבאת כוחות גדולים מאירופה, במעצרים מנהליים, בענישה קולקטיבית כגון הטלת עוצר ובהרס בתים. ב-1 באוקטובר 1937 פזרה הממשלה את הוועד הערבי העליון (ואת כל הוועדות הלאומיות) והכריזה עליו כגוף בלתי חוקי. אמין אל-חוסייני פוטר ממשרתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה (והודח ממשרת המופתי של ירושלים) והמועצה עצמה פוזרה. הוצאו פקודות מאסר נגד חברי הוועד הערבי העליון ומנהיגים נוספים. אחדים נאסרו וחמישה הוגלו לאיי סיישל, ובהם: ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי ואחמד חילמי עבד אל-באקי. רבים הצליחו להימלט מן הארץ, ובראשם אמין אל-חוסייני.[40] ביום בריחתו, ב-14 באוקטובר, פרץ גל טרור שנמשך חודשים רבים וזכה לברכתו של אל-חוסייני.[43]

במהלך 1938 זכו הערבים להישגים מרשימים, בעיקר בשל מיעוט השימוש שנעשה בצבא במשך חודשים רבים. הצבא נמנע מכניסה לאזורים גדולים בחבלי ההר והסתפק בסיורים אוויריים והפצצות מעטות. צינור הנפט מעיראק לחיפה ומסילות רכבת חובלו לעתים קרובות, ובקיץ הוצתו תחנות הרכבת בדרום הארץ. בערים רבות נערכו פשיטות על משרדי ממשלה ודואר. מספר תחנות משטרה נפלו לידי הפושטים, שהצטיידו בנשק שהיה בהן, ותחנות אחרות ננטשו על ידי השוטרים וכתוצאה מכך חובלו. בעיר העתיקה בירושלים, נמנעו השוטרים מכניסה לתוך הסימטאות ודגל פלסטיני הונף מעל שער שכם, מול משרדי הממשלה, ולא הורד משם במשך ימים רבים.[43] במשך ימים אחדים באוקטובר 1938 שלטו המורדים בעיר העתיקה. הם הטילו מצור על יפו וכוחות הממשלה נאלצו לפנות את באר שבע ואת יריחו.[44] גם הטרור נגד היהודים זכה ל"הישגים": ב-2 באוקטובר 1938, מאות כפריים נכנסו אל שכונה יהודית בטבריה, שלטו ברחובותיה במשך שעתיים, הציתו בניינים רבים (בהם בית כנסת) ורצחו 20 יהודים, מחציתם ילדים.[43] אלכס מוריסון, שהגיע לעיר זמן קצר לאחר הטבח, ראה גופות של תינוקות כשהן עדיין בוערות. ביומנו כתב: "הגופות העירומות של הנשים העידו שהתוקפים עשו שימוש זוועתי ביותר בסכיניהם".[44]

ביוני 1938 נתרבו מעשי הרצח הפנימיים בקרב הערבים והוחמר שלטון הכנופיות בערים. ערבים עשירים רבים נמלטו מהארץ והוחרף המאבק בין ראשי הכנופיות, אז נערך כינוס בדיר-ע'סאנה, ובו ניסיון להשלים ביניהם ולהסדיר את הפיקוד האחיד.[45] בקיץ 1938 הגיע מספר המורדים למספר שיא של כמה אלפים. אלה באו בדרך כלל מהכפרים, ורובם היו נטולי השכלה וחסרי אימון צבאי. הם הרבו לעסוק בשוד וביזה, וסחטו את העירוניים. מעט קודם לכן, הם נדרשו להסתלק מיפו, לאחר שתושביה התלוננו עליהם, אולם הם סירבו. כפריים אחרים, שנשלחו להרחיקם בכוח, פתחו גם הם בסחיטות בבואם ליפו. תושבי הערים נדרשו לחבוש את הכאפייה הכפרית, כדי שהכפריים לא יבלטו לעיני המשטרה. הם פגעו בבעלי העסקים שפתחו את עסקיהם ביום שישי, והקפידו על איסור שתיית יין בקרב התושבים ועל לבישת הרעלה על ידי הנשים. ביפו נאסר גם השימוש בחשמל, בשל העובדה שמקורו בתחנה בתל אביב.[43]

בתחילת 1938 החלו לצוץ כנופיות מקומיות קטנות, שנוצרו לשם הגנה על כפריהן ומשפחותיהן מפני פגיעה של כנופיות אחרות. באוקטובר-נובמבר 1938 החלו להתארגן "כנופיות השלום" נגד הטרור, מתוך שלושה גושים: האוכלוסייה הכפרית שרצתה לפרוק את עול הכנופיות, ובראשה כפרי אזור חברון, הכנופיות שמלכתחילה היו קשורות עם האופוזיציה, וכנופיות מקומיות-כפריות. העסקן שארגן את הטרור הנגדי, תוך שיתוף עם הצבא הבריטי, היה פח'רי נשאשיבי עצמו, מי שהיה המסית הראשי ביפו באפריל 1936. המפקד הצבאי של "כנופיות השלום" היה פח'רי עבד אל-האדי עצמו, מי שהיה המפקד הראשי של כנופיות הטרור בתחילת המהומות.[39] פח'רי נשאשיבי בישר לתושבים כי הממשלה הבריטית תומכת בו. ב-30 בנובמבר כינס בביתו 25 שייח'ים ומוח'תארים, שייצגו 45 כפרים בהר-חברון ובסביבות ירושלים. ב-11 בדצמבר כינס בכפר יטא 3,000 כפריים שהביעו את תודתם של תושבי הר-חברון לצבא על שהסיר מהם את אימת הטרור הפנימי. בעקבות הטרור הנגדי של "כנופיות השלום", כמה מאוהדי הוועד הערבי העליון שפוזר, נרצחו או נאלצו לברוח מן הארץ, בזמן שנשאשיבים ואוהדיהם שנמלטו בעצמם קודם לכן מפחד הטרור של החוסיינים, החלו לשוב לארץ. למרות זאת, נכשל פח'רי נשאשיבי בשכנוע הבריטים שכדאי להם לנהל משא ומתן עם הנשאשיבים. העיתונות הערבית בארץ ובארצות השכנות סירבה לפרסם את הודעותיו וחיבור שכתב על פשעי החוסיינים כונה על ידה "תזכיר צהוב".[46] בין ראשי כנופיות הטרור השונים היו סכסוכים פנימיים בלתי פוסקים והתחרות ביניהם הפכה למלחמה ממש, כאשר הכנופיות החלו יורות אלו באלו וראשיהן רוצחים זה את זה. במרץ 1939 נרצח המפקד העליון של המרד, עבד אל-רחים, ובמקומו נתמנה אחמד אבו בכר מכפר בורקה שבין שכם לג'נין. גם הוא נכשל באיחוד הפיקוד ובימיו הלך המרד ודעך.[39]

כ־360 ערבים נידונו למוות ו־54 נתלו. אחת הפעולות הנרחבות של הבריטים לדיכוי המרד היה הקמתן של מעל 60 מצודות טגארט ברחבי הארץ. מצודות אלה שימשו כבסיסי פעולה לצבא הבריטי וכתחנות משטרה וכן יועדו, בשילוב עם גדר הצפון, למנוע כניסת כוחות ערביים ממדינות שכנות לארץ. עם פירוק הוועד הערבי העליון התגברו המהומות והצבא הבריטי החל במלחמה נרחבת נגד הכנופיות הערביות והצליח למגרן בזו אחר זו. בפעילות שיטתית זו החזיר הצבא את השליטה על אזורי הארץ. המרד נמשך 3 שנים. עד לסופו במרץ 1939, נהרגו למעלה מ־5,000 ערבים, 400 יהודים ו־200 בריטים.[1]

כמה מראשי הכנופיות ברחו מן מהארץ, וחלקם חזרו אליה במשך השנים. מאלה שנשארו בארץ, חלקם נאסרו וכמעט כולם שוחררו בזמן מלחמת העולם השנייה. חלקם האחר המשיך להסתובב בהרים כנרדפים. רוב ראשי הכנופיות הצליחו בסופו של דבר לחזור לחייהם האזרחיים.[47]

ועידת השולחן העגול והספר הלבן של מקדונלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסיון אחרון לפתור את בעיית הסכסוך היהודי-ערבי הקימה ממשלת בריטניה את ועדת וודהד באפריל 1938. סיכומי ועדת וודהד כללו שתי הצעות חלוקה חדשות, המנוגדות להצעת ועדת פיל, שפורסמו ב-9 בנובמבר 1938. ועדת וודהד נכשלה ומסקנותיה נדחו על ידי הערבים והיהודים כאחד.

כפועל יוצא מכישלון הוועדות הקודמות, זימנו הבריטים את ועידת השולחן העגול. הוועידה התקיימה בין 7 ל-17 בפברואר 1939, ואף היא נחלה כישלון.

בעקבות כך פרסמו הבריטים ב-17 במאי 1939 את הספר הלבן השלישי, המכונה הספר הלבן של מקדונלד. ספר זה כלל הגבלות קשות על היישוב היהודי, בהן הגבלת עליית יהודים ל-75,000 יהודים במשך 5 השנים הבאות בלבד - 25,000 באופן מידי ו-10,000 נוספים מדי שנה. כמו כן הוגבלה כמעט לחלוטין רכישת קרקעות בידי יהודים.

כשבוע לאחר שפורסם הספר, שכונה על ידי היישוב היהודי "הספר השחור" או "ספר המעל", הוקמו שבעה יישובים חדשים ביום אחד, 23 במאי 1939, ועוד שבעה עד סוף אוקטובר באותה שנה (ראו בערך חומה ומגדל).

תגובת היהודים למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטובוס יהודי המכוסה במגנים נגד זריקת רימונים ואבנים, שנות השלושים
ילדי משפחות שבתיהן נהרסו על ידי ערבים, מקבלים מחסה בתל אביב, 1936
רכב לפינוי מסמרים מהכביש, 1936

למן הימים הראשונים לפרוץ המאורעות היה ברור לאחראים לביטחונו ולשלומו של היישוב כי המאורעות האלה הם גורליים למפעל הציוני וליישוב היהודי בארץ. המאורעות לא רק ששינו את השקפת היהודים על הציונות בהגבירם בהם עוד יותר את תחושת השליחות הלאומית, אלא שבסופו של דבר גם שינו את גישתו והתנהגותו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

בפרוץ המאורעות בשנת 1936 התקיימו ביישוב היהודי בארץ ישראל שני ארגונים צבאיים: ארגון ההגנה הוותיק, שסר למרות המוסדות הנבחרים של היישוב, וארגון חדש נוסף, אצ"ל, שלא קיבל את מרות המוסדות הנבחרים של היישוב והיה מקורב לתנועה הרוויזיוניסטית. המאורעות חידדו את הוויכוח על דרכי התגובה כלפי האיום הערבי.

האצ"ל התנגד להבלגה ולהגנה הסבילה, שבה נקט ארגון "ההגנה", וראה בהן מבעים של חולשה, המולידה בקרב היהודים הרגשה של חוסר אונים, ובעיקר כהגנה בלתי תכליתית. כמו כן, טען האצ"ל שחוסר התגובה עלול להביא לתגובה אלימה בלתי מבוקרת של בודדים וקבוצות בלתי אחראיות. זאת ועוד, ההבלגה לדעת הרוויזיוניסטים ואחרים עירערה את הכבוד ליישוב, ומתפרשת אצל הערבים כסימן של פחדנות יהודית המחזקת את חוצפתם, ומרגילה את ממשלת המנדט, ואת דעת הקהל בעולם לחשוב שהיהודים אינם מסוגלים למלחמה. לפיכך תמך האצ"ל בטרור מול טרור ובפעולות תגמול בערבים.

גם ב"הגנה" וביישוב בכלל היו שתמכו בפעולות אקטיביות, ברם מול הדילמה הקשה שהסעירה את היישוב - הלהשיב מלחמה שערה או להבליג - החליטה מנהיגות היישוב על מדיניות ההבלגה, הקוראת ליהודים לא להגיב במעשי אלימות ובמעשי נקם ללא הבחנה בנוסח "עין תחת עין", אלא לעשות כל מאמץ לפגוע רק באשמים ולא לשפוך דם נקי באוכלוסייה הערבית.

את הגישה של ההבלגה הסבירו אנשי הנהגת היישוב וההגנה בנימוקים שונים:

  • שימוש שיטתי בטרור נגדי יעמיד את היהודים בעיני הממשלה האנגלית - למרות היותנו הנתקפים מלכתחילה - במצב אחד עם הערבים, ואף תרחיק מאיתנו את כל אותם אנגלים העומדים לצידנו מנימוקים פוליטיים בלבד.
  • ההסלמה בטרור משני הצדדים תביא להפסקת העלייה, בלי שלהתנגדות היהודים יהיה משקל מוסרי ופוליטי בעיני דעת הקהל.
  • אסור ליהודים ללכת בדרכי הערבים, אם אין אנו רוצים לאבד את עצמנו לדעת מתוך מרירות מוצדקת וחוסר יכולת לשלוט על עצמנו, כדברי דוד בן-גוריון.

עם גבור המאורעות, ההנהגה הציונית נאלצה לשנות את מדיניותה והחליטה על תגובה חריפה יותר כנגד הפורעים. התפתחה שיטת לחימה חדשה שכונתה "היציאה מן הגדר"- כלומר מעבר מהגנה בלבד להתקפה, על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. ארגון "ההגנה" הקים יחידה ניידת בשם "הנודדת" שלאחר מכן התפתחה ל"פלוגות השדה", אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים.

במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלוגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה "הידיד", אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהודים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים.

המרד הערבי והשביתה שהוכרזה בו היו אמורים לנתק את היישוב היהודי מנמלי הים (נמל חיפה ונמל יפו). המרד אכן מנע את גישת היהודים לנמל יפו, אולם, בנמל חיפה עבדו פועלים יהודים והוא נשאר פתוח ליישוב היהודי. יתר על כן, בתגובה לסגירת נמל יפו בפני היהודים, הוקם נמל תל אביב שתרם להסרת התלות של היישוב היהודי בנמל יפו.

היישוב הגיב למאורעות לא רק במישור הביטחוני והתחבורתי, אלא גם במישור ההתיישבותי, ובאותה תקופה הוקמו ישובי חומה ומגדל.

דוד בן-גוריון אמר ב-29 בספטמבר 1936, כי בהתעוררות הערבים בתקופה זו, הם הפכו ל"ציבור מאורגן ובן משמעת, מפגין את רצונו הלאומי מתוך בגרות פוליטית וכישרוטן של הערכה עצמית".[48]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 מאורעות תרצ"ח השלב השני של המרד הערבי הגדול אתר גיל חסקין. לגבי ההרוגים היהודים (בהערה 34 שם) הוא נסמך על הספר מאורעות תרצ"ו, ברכה חבס, הוצאת דביר, עמוד 691, ולגבי ההרוגים הערבים (בהערה 36 שם) במסמך "על קנינגהאם אל מושבות, מ-19 ביוני 1947", PROFO371/61938 במסמכי הארכיון הציוני המרכזי
  2. ^ על פי גייקוב נוריס גם עוצמת התגובה הבריטית הלכה והחריפה עם התעצמות פעולות האיבה והטרור. ראו: Repression and Rebellion: Britain's Response to the Arab Revolt in Palestine of 1936-39 Author: Jacob Norris.
  3. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 172.
  4. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 208.
  5. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 194-193.
  6. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 175-173.
  7. ^ ברכה חבס (עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, דבר, 1937, עמ' 635. בתוך: תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 299, 498, הערה 20.
  8. ^ 8.0 8.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 195.
  9. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 21
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 297.
  11. ^ 11.0 11.1 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק רביעי: שנות מפנה 1936-1935, עמ' 107.
  12. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 200.
  13. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 298.
  14. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 205-203.
  15. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 206.
  16. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 207.
  17. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 212-211.
  18. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 210.
  19. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 213-212.
  20. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 216-214.
  21. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 230.
  22. ^ 22.0 22.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 221-219.
  23. ^ 23.0 23.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 223-222.
  24. ^ 24.0 24.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 301.
  25. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 42.
  26. ^ רשימה חלקית של מנהיגים ערביים שנרצחו על ידי אל-חוסייני ניתן למצוא במאמר הבא: Chuck Morse, The Nazi connection to Islamic Terrorism
  27. ^ לפי מתיאס קונצל הפלסטינים קיבלו סיוע כספי על ידי ממשלת גרמניה הנאצית במאבק מול בריטניה. ראו: מתיאס קונצל, ג'יהאד ושנאת יהודים, הוצאת טובי, 2008, עמ' 44; חאג' אמין אל-חוסייני ראש הוועד הערבי העליון נמלט מהארץ לאחר שהבריטים הוציאו נגדו צו מעצר בשנת 1937, וקיים קשרים ופגישות עם גורמים גרמניים שונים. טענה זו נתמכת על ידי חוקרים נוספים, ומובאת בספר The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini מאת Chuck Morse, עמ' 41-42.
  28. ^ John Roy Carlson, Cairo to Damascus (1951), p. 415
  29. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 232.
  30. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 225.
  31. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 226.
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 302.
  33. ^ 33.0 33.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 227-226.
  34. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק רביעי: שנות מפנה 1936-1935, עמ' 109.
  35. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 304-303.
  36. ^ בני מוריס, הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים, פרק שני: המרד הערבי, 1939-1936, עמ' 47.
  37. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק רביעי: שנות מפנה 1936-1935, עמ' 108.
  38. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 128.
  39. ^ 39.0 39.1 39.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 312-310.
  40. ^ 40.0 40.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 309.
  41. ^ החמישה הם אהרון אולישבסקי, אריה מורדכוביץ, יהושע פוחובסקי, יצחק מגדל משה בר גיורא (באומגרטן) אנדרטה לזכרם נבנתה במקום בו נפלו, בהר הרוח. קיבוץ מעלה החמישה שקם כמה חודשים לאחר הירצחם נקרא על שמם
  42. ^ התקפות נוספות על פועלים העוסקים בסלילת דרכים בוצעו במקומות נוספים, וביניהם על פועלי היישוב 'יערות הכרמל' שבעקבות המאורעות הוחלט על פינויו. 'חלוציות ביערות הכרמל, יצחק ריש, חיפה תשמ"ח' עמוד 53, 'ההתנפלות השניה'.
  43. ^ 43.0 43.1 43.2 43.3 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 153-151.
  44. ^ 44.0 44.1 תום שגב, ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 336.
  45. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 435.
  46. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 164.
  47. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 317.
  48. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 302.