חיים משה שפירא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיים משה שפירא
חיים משה שפירא
תאריך לידה 26 במרץ 1902
תאריך פטירה 16 ביולי 1970 (בגיל 68)
ממשלות הממשלה הזמנית, 1 - 15
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 1 - 7
סיעה חזית דתית מאוחדת, הפועל המזרחי, מפד"ל
תפקידים בולטים

חיים משה בצלאל שפירא (26 במרץ 1902 - 16 ביולי 1970) היה מנהיגה הפוליטי של הציונות הדתית במשך שנים רבות ונציגה בממשלת ישראל.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה שפירא נולד בגרודנה שברוסיה הלבנה (אז חלק מהאימפריה הרוסית; כיום בלארוס). למד במוסדות חינוך דתיים ומספר שנים בישיבה המקומית אצל הרב שמעון שקאפ שנחשב לאחד מגדולי הדור. בשנים 19241925 למד בבית המדרש לרבנים בברלין.

היה פעיל בארגון צעירי מזרחי, ובזמן לימודיו בישיבה אירגן בעיר קבוצת נוער בשם ”בני-ציון”. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל. באותה שנה נבחר לוועד הפועל הציוני ומאז השתתף בכל הקונגרסים הציוניים. בשנים 19361946 שימש מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ובשנים 19461948 כיהן כראש המחלקה. במסגרת תפקידו זה נפגש עם אדולף אייכמן, והביא להצלת כמה אלפים מיהודי העיר וינה.

בשנת 1948 מונה לחבר מועצת העם ובעקבותיה מועצת המדינה הזמנית, ולחבר במנהלת העם, ובשל כך היה בין החותמים על מגילת העצמאות. המשיך לכהן בכנסת עד מותו ב-1970. עמד בראש הפועל המזרחי ומאוחר יותר תנועת המזרחי כולה מאז 1951, ומאז איחודן של מפלגות המזרחי והפועל המזרחי למפד"ל ב-1956 ועד מותו ב-1970, היה מנהיגה הפוליטי של הציונות הדתית.

כיהן כשר העלייה וכשר הבריאות בממשלה הזמנית (1948–1949), ושימש בממשלות ישראל בתפקיד שר הפנים (1949–1952, 1955 ובשלישית בין 19591970), שר העלייה (1949–1951), שר הדתות (19511958), שר הסעד (19531958) ושר הבריאות (19491951 ובשנית בין 19611965). כמו כן כיהן כיו"ר ועד המנהלים של אוניברסיטת בר-אילן וכיו"ר ועד המנהלים של בנק המזרחי.

שפירא, שמיעט לעסוק בהגות ובפובליציסטיקה, אך היה ידוע כמנהיג מפוכח ומציאותי, היה יריב בתחום הדתי ליוסף בורג, מנהיג סיעת "למפנה" בפועל המזרחי. אף על פי שנחשב למתון בנושאי דת, וגם הציג פשרנות מדינית עקבית, הוא שלל התקרבות יתרה לחוגי השמאל. התעקשותו שלא לרשום במרשם התושבים כיהודים את אלו שאינם יהודים על פי ההלכה הובילה למשבר בשאלת "מיהו יהודי", שדוד בן-גוריון ניסה לפותרו באמצעות שליחת מכתבים לעשרות מחכמי ישראל בארץ ובגולה ובהם בקשה לחוות דעתם בנושא.

ב-29 באוקטובר 1957 נפצע קשה כאשר משה דואק יידה רימון יד במליאת הכנסת (ראו פרשת הרימון בכנסת). בעקבות המקרה נוסף השם "חיים" לשמו כסגולה לרפואה.

על שמו נקרא היישוב מרכז שפירא, שכונת "קריית משה" ברחובות, שכונת הגבעה הצרפתית בירושלים ושמות רחובות בערים רבות בישראל, ביניהן עכו, חיפה, חולון, אשדוד, לוד, טבריה וקרית ים.

שפירא בשאלות המדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים משה שפירא בקריקטורה (1967) מאת יואל בוכוולד

את שפירא ניתן לשייך בבירור לקו היוני בציונות הדתית. קו זה, שנדחק הצידה לאחר מלחמת ששת הימים לטובת תפיסת "אתחלתא דגאולה", שמובילה הרוחני היה הרב צבי יהודה קוק, היה דומיננטי לפניה, כפי שמעידה עובדת היותו של שפירא בעמדת הנהגה.

שפירא התנגד לקיומם של הארגונים הפורשים, האצ"ל והלח"י, אף שהוא התפטר עקב ההתקפה על אוניית הנשק והעולים אלטלנה.

על פרשיות דיר יאסין וקיביה אמר: "זוהי דרך פסולה מבחינה יהודית. יהודים אינם יכולים לעשות כך". זאת בניגוד לקולות אחרים בהפועל המזרחי, למשל קולו של שלמה זלמן שרגאי.

בטרם החליט האו"ם על חלוקת הארץ היה שפירא בעמדת מיעוט בתנועתו כשתמך בהצעת החלוקה וגם כשדובר במהלכים צבאיים במלחמת השחרור צידד בעמדות מתונות ואמר "אל נלך בגדולות יותר מדי". לאחר הקמת המדינה תמך במתן זכות שיבה למאה אלף פליטים תמורת הסכם שלום.

שפירא צידד בנסיגה לאחר מבצע קדש ואמר "קצת יותר ענווה, קצת פחות התרברבות וגאווה לא יזיקו לנו". באותו הקשר הזכיר את החלטתו של רבן יוחנן בן זכאי להידבר עם הרומאים.

כפי שהעיד יצחק רבין, שפירא היה התקיף מבין המתנגדים לפתיחה ביוזמה התקפית במלחמת ששת הימים. "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו", אמר לו. בעמדה זו הצטרפו לשפירא גם שריה האחרים של המפד"ל. אחר כך התנגד ליוזמה התקפית ברמת הגולן. עם זאת, היה לו חלק חשוב בהכללת שרי גח"ל ורפ"י בממשלת הליכוד הלאומי טרם המלחמה.

בנאומיו של שפירא אחרי מלחמת ששת הימים הביע תמיכה מסוימת בתנועת ההתיישבות, אך אמר שפשרה בעתיד תתבסס על ויתורים טריטוריאליים. עם זאת, לא היה טעם לדון בכך לדעתו כל עוד הערבים מחזיקים בסרבנותם. דעה החלטית יותר הייתה לו בקשר לירושלים: "אין לעקור את בירת הנצח משלטונו של עם הנצח". כשהביעו תלמידי ישיבת מרכז הרב מורת רוח מגישתו המתונה, טען כי אין "להרחיקנו מעל ידידינו הספורים בעולם". הוא הסתייע בעמדתו המפורסמת של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שלפיה את ההכרעות המדיניות יש למסור למומחי הביטחון.

על רקע זה פרץ פולמוס בינו לבין משה דיין, שתבע להחיל את החוק הישראלי על הגדה המערבית. שפירא התנגד ודיין תהה: "כיצד יכול יהודי דתי להיות ותרן כזה". דיין אף ציין שדעותיו של שפירא אינן משקפות את הדעה הכללית במפד"ל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנהיגות ומדיניות בציונות הדתית מאת אליעזר דון יחיא בתוך הציונות הדתית:עידן התמורות - מחקרים לזכר זבולון המר. הוצאת מוסד ביאליק, תשס"ד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חיים משה שפירא בוויקישיתוף