חיים משה שפירא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיים משה שפירא
משה שפירא, 1951
משה שפירא, 1951
לידה 26 במרץ 1902
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית גרודנו, האימפריה הרוסית
פטירה 16 ביולי 1970 (בגיל 68)
ישראלישראל ירושלים, ישראל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1925
מקום קבורה ישראלישראל בית הקברות היהודי בהר הזיתים, ירושלים
השכלה בית המדרש לרבנים בברלין
מפלגה מפד"ל עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה החזית הדתית המאוחדת, הפועל המזרחי, מפד"ל
שר הפנים ה־2
10 במרץ 194924 בדצמבר 1952
(3 שנים ו־41 שבועות)
תחת ראש הממשלה דוד בן-גוריון
29 ביוני 19553 בנובמבר 1955
(18 שבועות ויומיים)
תחת ראש הממשלה משה שרת
17 בדצמבר 195916 ביולי 1970
(10 שנים)
תחת ראשי הממשלה דוד בן-גוריון, לוי אשכול, יגאל אלון, גולדה מאיר
שר הבריאות ה־1
14 במאי 19488 באוקטובר 1951
(3 שנים ו־21 שבועות)
תחת ראש הממשלה דוד בן-גוריון
2 בנובמבר 196112 בינואר 1966
(4 שנים ו־10 שבועות)
תחת ראשי הממשלה דוד בן-גוריון, לוי אשכול
שר העלייה ה־1
10 במרץ 19498 באוקטובר 1951
(שנתיים ו־30 שבועות)
תחת ראש הממשלה דוד בן-גוריון
יגאל אלון
(לאחר הקמת המשרד מחדש ב-1968)
שר הסעד ה־2
24 בדצמבר 19521 ביולי 1958
(5 שנים ו־27 שבועות)
תחת ראשי הממשלה דוד בן-גוריון, משה שרת
שר הדתות ה־2
8 באוקטובר 19511 ביולי 1958
(6 שנים ו־38 שבועות)
תחת ראשי הממשלה דוד בן-גוריון, משה שרת
חבר הכנסת
14 בפברואר 194916 ביולי 1970
(21 שנים)
כנסות 1 - 7
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חיים משה בצלאל שפירא (26 במרץ 190216 ביולי 1970) היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. עמד בראש הפועל המזרחי ובראש תנועת המזרחי. מחותמי מגילת העצמאות.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה שפירא נולד בגרודנה שברוסיה הלבנה (אז חלק מהאימפריה הרוסית; כיום בלארוס) בשם בצלאל לרב שלמה זלמן ושושנה[1]. למד במוסדות חינוך דתיים לרבות מספר שנות שקידה בישיבה המקומית אצל הרב שמעון שקאפ, שנחשב לאחד מגדולי הדור. בשנים 19241925 למד בבית המדרש לרבנים בברלין. אחיו זליג היה בחור בולט בישיבת החפץ חיים בראדין[2].

היה פעיל בארגון צעירי מזרחי, ובזמן לימודיו בישיבה ארגן בעיר קבוצת נוער בשם ”בני-ציון”. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל והשתמש בשם אחיו משה כדי לקבל סרטיפיקט. באותה שנה נבחר לוועד הפועל הציוני ומאז השתתף בכל הקונגרסים הציוניים. בשנים 19361946 שימש מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ובשנים 1946–1948 כיהן כראש המחלקה. במסגרת תפקידו זה נפגש עם אדולף אייכמן, והביא להצלת כמה אלפים מיהודי העיר וינה.

בשנת 1948,מונה לחבר מועצת העם ובעקבותיה מועצת המדינה הזמנית, ולחבר במנהלת העם, ובשל כך היה בין החותמים על מגילת העצמאות. המשיך לכהן בכנסת עד מותו ב-1970. עמד בראש הפועל המזרחי ומשנת 1951 עמד בראש תנועת המזרחי כולה.

עם איחודן של מפלגות המזרחי והפועל המזרחי למפד"ל ב-1956 ועד לפטירתו היה מנהיגה הפוליטי של הציונות הדתית.

כיהן כשר העלייה וכשר הבריאות בממשלה הזמנית (1948–1949), ושימש בממשלות ישראל בתפקיד שר הפנים (1949–1952, 1955 ובשלישית בין 19591970), שר העלייה (1949–1951), שר הדתות (1951–1958), שר הסעד (1953–1958) ושר הבריאות (1949–1951 ובשנית בין 19611965). כמו כן כיהן כיו"ר ועד המנהלים של אוניברסיטת בר-אילן וכיו"ר ועד המנהלים של בנק המזרחי.

שפירא, שמיעט לעסוק בהגות ובפובליציסטיקה, אך היה ידוע כמנהיג מפוכח ומציאותי, היה יריב בתחום הדתי ליוסף בורג, מנהיג סיעת "למפנה" בפועל המזרחי. אף על פי שנחשב למתון בנושאי דת,[דרוש מקור] וגם הציג פשרנות מדינית עקבית, הוא שלל התקרבות יתרה לחוגי השמאל. התעקשותו שלא לרשום במרשם התושבים כיהודים את אלו שאינם יהודים על פי ההלכה הובילה למשבר בשאלת "מיהו יהודי", שדוד בן-גוריון ניסה לפותרו באמצעות שליחת מכתבים לעשרות מחכמי ישראל בישראל ומחוצה לה ובהם בקשה לחוות דעתם בנושא.

ב-29 באוקטובר 1957 נפצע קשה כאשר משה דואק יידה רימון יד במליאת הכנסת. בעקבות המקרה על פי החלטת הרבנים הראשיים נוסף השם "חיים" לשמו כסגולה לרפואה[3].

שפירא נפטר מהתקף לב ב-16 ביולי 1970[4].

שפירא בשאלות המדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שפירא ניתן לשייך בבירור לקו היוני בציונות הדתית. קו זה נדחק הצידה לאחר מלחמת ששת הימים לטובת תפיסה הקושרת בין ראיית הציונות כ"אתחלתא דגאולה" ובין תמיכה בהתיישבות ובשליטה ישראלית בכל חלקי ארץ ישראל, שמובילה הרוחני היה הרב צבי יהודה קוק.

שפירא התנגד לקיומם של הארגונים הפורשים, האצ"ל והלח"י, אף שהוא התפטר עקב ההתקפה על אניית הנשק והעולים אלטלנה.

על פרשיות דיר יאסין וקיביה אמר: "זוהי דרך פסולה מבחינה יהודית. יהודים אינם יכולים לעשות כך". זאת בניגוד לקולות אחרים ב"פועל המזרחי", למשל קולו של שלמה זלמן שרגאי.

חיים משה שפירא בקריקטורה (1967) מאת יואל בוכוולד

בטרם החליט האו"ם על חלוקת הארץ היה שפירא בעמדת מיעוט בתנועתו כשתמך בהצעת החלוקה וגם כשדובר במהלכים צבאיים במלחמת העצמאות צידד בעמדות מתונות ואמר "אל נלך בגדולות יותר מדי". לאחר הקמת המדינה תמך במתן זכות שיבה למאה אלף פליטים תמורת הסכם שלום.

שפירא צידד בנסיגה לאחר מבצע קדש ואמר "קצת יותר ענווה, קצת פחות התרברבות וגאווה לא יזיקו לנו". באותו הקשר הזכיר את החלטתו של רבן יוחנן בן זכאי להידבר עם הרומאים.

כפי שהעיד יצחק רבין, שפירא היה התקיף מבין המתנגדים לפתיחה ביוזמה התקפית במלחמת ששת הימים, כשאמר לו: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". בעמדה זו הצטרפו לשפירא גם שריה האחרים של המפד"ל. אחר כך התנגד ליוזמה התקפית ברמת הגולן. עם זאת, היה לו חלק חשוב בהכללת שרי גח"ל ורפ"י בממשלת הליכוד הלאומי טרם המלחמה.

בנאומיו של שפירא אחרי מלחמת ששת הימים הביע תמיכה מסוימת בתנועת ההתיישבות, אך אמר שפשרה בעתיד תתבסס על ויתורים טריטוריאליים. עם זאת, לדעתו לא היה טעם לדון בכך כל עוד הערבים מחזיקים בסרבנותם. דעה החלטית יותר הייתה לו בקשר לירושלים: "אין לעקור את בירת הנצח משלטונו של עם הנצח". כשהביעו תלמידי ישיבת מרכז הרב מורת רוח מגישתו המתונה, טען כי אין "להרחיקנו מעל ידידינו הספורים בעולם". הוא הסתייע בעמדתו המפורסמת של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שלפיה את ההכרעות המדיניות יש למסור למומחי הביטחון.

על רקע זה פרץ פולמוס בינו לבין משה דיין, שתבע לספח את יהודה ושומרון.[דרוש מקור] שפירא התנגד ודיין תהה: "כיצד יכול יהודי דתי להיות ותרן כזה?". דיין אף טען שדעותיו של שפירא אינן משקפות את הדעה הכללית במפד"ל.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה נשוי לנחמה לאה לבית בסטומסקי. ילדיו: עורך הדין יהודה שפירא ונעמי כהן, אשת ארתור כהן. נינו, ענר אליקים שפירא, נרצח במתקפת הפתע על ישראל ב-2023, כשהדף בידיו את הרימונים שהושלכו על ידי המחבלים לעבר המיגונית שבה שהה, ובכך הציל את שאר השוהים בה[5].

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו נקראים: היישוב מרכז שפירא, שכונת "קריית משה" ברחובות, שכונת הגבעה הצרפתית (ששמה הרשמי הוא "גבעת שפירא") בירושלים, רחובות בערים רבות בישראל בהן נתניה, אשקלון, חיפה, חולון, אשדוד, רמת גן, בת ים, ראשון לציון, לוד, טבריה, קריית ים, באר שבע, עכו, קריית שמואל וחדרה, ואולפנית שח"ם, תיכון תורני לבנות בקריית אתא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ש. שפירא למנוחות, מעריב, 8 ביוני 1956, עמ' 1
  2. ^ "מאיר עיני ישראל", ח"א, עמוד 283, ועמוד 332
  3. ^ סופר "חרות" בירושלים, חלה הטבה במצבו של השר שפירא, חרות, 31 באוקטובר 1957
  4. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1970
  5. ^ הגיבור של מסיבת הטבע: תקף את המחבלים והגן בגופו על המבלים, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 17 באוקטובר 2023


|}