משל כיכרי הכסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משל כיכרי הכסף, ביצירת חיתוך בעץ משנת 1712: העבד העצל מחפש את הכיכר שקבר, בעוד שני העבדים האחרים מציגים את הרווחים שעשו עבור אדונם.

משל ככרי הכסף (גם משל המנים) הוא אחד ממשלי ישו, המופיע בברית החדשה בשתי בשורות סינופטיות: בבשורה על-פי מתי (כ"ה, 14–30), ובבשורה על-פי לוקאס (י"ט, 12–27).

על אף שסיפורי המשלים בשני המקומות דומים באופן בסיסי, יש מספיק הבדלים בין המשל בבשורת לוקאס לבין המשל בבשורת מתי שמצדיקים את ההנחה שהם אינם מאותו מקור משותף. בבשורת מתי, המילים הפותחות את סיפור המשל קושרות אותו למשל עשר העלמות שקדם לו ואשר מתייחס למלכות השמים. גרסת המשל בלוקאס נקראת גם משל המנים (המטבעות).

בשני המקומות, גם אצל מתי וגם אצל לוקאס, מפקיד האדון בידי שלושת עבדיו נכסים (כיכרי כסף) בעת שהוא יוצא למסע רחוק. בשובו, מעריך האדון את נאמנות עבדיו בהתאם לאופן שבו פעלו ביחס לנכס, כיצד השקיעו את הסחורה שהופקדה בידם והפיקו ממנה רווחים. ברור כי האדון ציפה מעבדיו שיפיקו רווחים. מידת הרווח מתפרשת כמידת הנאמנות לאדון מצד כל עבד. האדון גומל לעבדיו ביחס ישיר לאופן שכל אחד מהם טיפל בפיקדון שהופקד בידו. הוא שופט את שני עבדיו החרוצים על פי "נאמנותם", ונותן להם גמול חיובי. לעבד האחד, העצל, שלא היה נאמן, העבד "ששיחק על בטוח", ניתן "גמול שלילי".

משל בגרסה דומה מבחינת הנושא מופיע גם בבשורה הלא-קנונית ב"בשורה לעבריים" (אין לבלבל אותה עם האיגרת אל העברים).

מסגרת המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שהסיפור הבסיסי במשלים אלה היה ונשאר זהה במהותו, מסגרות המיקום שונות לגמרי.

  • מסגרת המיקום של משל של כיכרי הכסף במתי כ"ה הוא הר הזיתים, במתי כ"ה 24–25, הנושא הכללי הוא אזהרות ומשלים לאירועי אחרית הימים. האזהרות וההתרעות הישירות (מתי כ"ד 42, מתי כ"ד 44, מתי כ"ה 13) חייבים לשמש כאזהרות לתלמידיו וקהל שומעיו שעליהם לעמוד על המשמר ולהיות מוכנים לקראת "ביאת המשיח".
  • מסגרת המיקום של המשל של המנים בלוקאס י"ט נמצאת בקהל המצוי בשטח הפתוח. זכי זה עתה החל להאמין, והאדון - ישו הכיר בישועתו. מאידך, קהל שומעיו של ישו ציפה עתה להקמת מלכות האלוהים על ידו[1].

סיפורי המשלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משל כיכרי הכסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבשורת מתי מסופר:

14 כִּי הַדָּבָר דֹּמֶה לְאִישׁ נֹסֵעַ לְמֵרָחוֹק אֲשֶׁר קָרָא אֶל־עֲבָדָיו וַיַּפְקֵד בְּיָדָם אֶת־רְכוּשׁוֹ׃ 15 וַיִּתֵּן לָזֶה חָמֵשׁ כִּכָּרִים וְלָזֶה שְׁתַּים וְלָזֶה אֶחָת לְכָל־אִישׁ לְפִי יְכָלְתּוֹ וַיְמַהֵר וַיִּסַּע מִשָׁם׃ 16 וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ הַלּקֵחַ חָמֵשׁ כִּכָּרִים וַיִּסְחַר בָּהֶן וַיַּעַשׂ חָמֵשׁ כִּכָּרִים אֲחֵרוֹת׃ 17 וְכֵן הַלּקֵחַ שְׁתַּיִם גַּם־הוּא הִרְוִיחַ שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת׃18 וְלֹקֵח הָאַחַת הָלַךְ וַיַּחְפֹּר בָּאֲדָמָה וַיִּטְמֹן אֶת־כֶּסֶף אֲדֹנָיו׃ 19 וְאַחֲרֵי יָמִים רַבִּים בָּא אֲדוֹנֵי הָעֲבָדִים הָהֵם וַיַּעַשׂ חֶשְׁבּוֹן עִמָּהֶם׃ 20 וַיִּגַּשׁ הַלּקֵחַ חֲמֵשׁ הַכִּכָּרִים וַיָּבֵא חָמֵשׁ כִּכָּרִים אֲחֵרוֹת וַיֹּאמַר אֲדֹנִי חָמֵשׁ כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי הִנֵּה חָמֵשׁ כִּכָּרִים אֲחֵרוֹת הִרְוַחְתִּי בָהֵן׃ 21 וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן כִּי בִמְעַט נֶאֱמָן הָיִיתָ וְעַל־הַרְבֵּה אַפְקִידֶךָ בּוֹא לְשִׂמְחַת אֲדֹנֶיךָ׃ 22 וַיִּגַּשׁ גַּם־לֹקֵחַ הַכִּכָּרַיִם וַיֹּאמַר אֲדֹנִי כִּכָּרַיִם הִפְקַדְתָּ בְיָדִי הִנֵּה כִּכָּרַיִם הִרְוַחְתִּי בָהֵן׃ 23 וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן בַּמִּזְעָר נֶאֱמַן הָיִּיתָ וְעַל־הַרְבֵּה אַפְקִידֶךָ בּוֹא לְשִׂמְחַת אֲדֹנֶיךָ׃ 24 וַיִּגַּשׁ גַּם־הַלּקֵחַ אֶת־הַכִּכָּר הָאַחַת וַיֹּאמַר אֲדֹנִי יְדַעְתִּיךָ כִּי־אִישׁ קָשֶׁה אַתָּה קֹצֵר בַּאֲשֶׁר לֹא זָרַעְתָּ וְכֹנֵס מֵאֲשֶׁר לֹא פִזָּרְתָּ׃ 25וָאִירָא וָאֵלֵךְ וָאֶטְמֹן אֶת־כִּכָּרְךָ בָּאֲדָמָה וְעַתָּה הֵא־לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ׃ 26 וַיַּעַן אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד הָרַע וְהֶעָצֵל אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי־קֹצֵר אָנֹכִי בַּאֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי וְכֹנֵס מֵאֲשֶׁר לֹא פִזָּרְתִּי׃ 27 לָכֵן הָיָה עָלֶיךָ לָתֵת אֶת־כַּסְפִּי לַשֻׁלְחָנִים וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי לֹקֵחַ אֵת אֲשֶׁר־לִי וְתַרְבִּיתוֹ׃ 28 עַל־כֵּן שְׂאוּ מִמֶּנּוּ אֵת הַכִּכָּר וּתְנוּ אֶל־הָאִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ עֶשֶׂר הַכִּכָּר׃ 29 כִּי מִי אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ יִנָּתֶן לוֹ וְיַעְדִּיף וּמִי אֲשֶׁר אֵין־לוֹ יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֵת אֲשֶׁר־לוֹ׃ 30 וְאֶת־עֶבֶד הַבְּלִיַּעַל הַשְׁלִיכוּ אֶל־הַחשֶׁךְ הַחִיצוֹן שָׁם תִּהְיֶה הַיְלָלָה וַחֲרֹק הַשִׁנָּיִם׃

הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ה, פסוקים 14–30, בתרגום דליטש

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשל מספר על אדון שעזב את ביתו ונסע רחוק. לפני שעזב, הפקיד את נכסיו לעבדיו, על פי היכולות של כל אחד מהם, העבד הראשון קיבל חמישה כיכרי כסף העבד השני קיבל שתי כיכרות כסף, והעבד השלישי קיבל כיכר כסף אחת. הנכס שהופקד בידי שלושת העבדים היה בסיכום שמונה כיכרות כסף, כאשר ערכה של כיכר כסף אחת היה שווה ערך לסכום כסף משמעותי ביותר (מדובר בשווי של 25–35 ק"ג של מתכת יקרת ערך, כמו זהב או כסף, לכיכר אחת). לאחר שובו הביתה, לאחר היעדרות ממושכת, מבקש האדון דין וחשבון על הרווחים שעשו כל אחד משלושת עבדיו מכיכרות הכסף שהופקדו בידם. העבדים הראשון והשני מסבירים כי השקיעו את כיכרות הכסף, כך שהראשון הכפיל את ערך הכיכרות שקיבל, כלומר יש לו עכשיו עשר כיכרות כסף, וכן השני שהכפיל את ערך הכיכרות שקיבל, כלומר יש בידיו עתה ארבע כיכרות כסף. האדון גמל לכל אחד מהם בכך שהפקיד בידם הרבה יותר מאשר הפקיד בידם קודם.

העבד השלישי, לעומת זאת, רק קבר בסתר באדמה את הכיכר שקיבל. על כך נענש העבד השלישי על ידי אדונו, מה שהיה לו נילקח ממנו ונמסר לעבד הראשון, שלו שהיו לו כבר עשר כיכרות, והוא, העבד השלישי עצמו, הושלך אל החושך החיצון לעינויים.

משל המנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבשורת לוקאס מסופר:

12 וַיֹּאמֶר אִישׁ אֶחָד מִן־הָאַצִּילִים הָלַךְ אֶל־אֶרֶץ רְחוֹקָה לָקַחַת־לוֹ מַמְלָכָה וְלָשׁוּב׃ 13 וַיִּקְרָא אֶל־עֲשָׂרָה מֵעֲבָדָיו וַיִּתֵּן לָהֶם עֲשָׂרָה מָנִים וַיֹּאמֶר לָהֶם סַחֲרוּ בָהֶם עַד בֹּאִי׃ 14 וּבְנֵי עִירוֹ שֹׂנְאִים אוֹתוֹ וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אַחֲרָיו לֵאמֹר מָאַסְנוּ אוֹתוֹ הָאִישׁ מִמְּלֹךְ עָלֵינוּ׃ 15 וַיְהִי אַחֲרֵי קַחְתּוֹ אֶת־הַמַּמְלָכָה וַיָּשֹׁב וַיְצַו לִקְרֹא אֶת־הָעֲבָדִים הָהֵם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֶת־הַכֶּסֶף לְמַעַן יֵדַע מָה־הִרְוִיחַ כָּל־אֶחָד בְּמִסְחָרוֹ׃ 16 וַיָּבֹא הָרִאשׁוֹן וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מָנֶה שֶׁלְּךָ הֵבִיא עֲשֶׂרֶת מָנִים׃ 17 וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֱטִיבוֹתָ לַעֲשׂוֹת הָעֶבֶד הַטּוֹב תַּחַת אֲשֶׁר הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר הֱיֵה שַׁלִּיט עַל־עֶשֶׂר עָרִים׃ 18 וַיָּבֹא הַשֵּׁנִי וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מָנֶה שֶׁלְּךָ עָשָׂה חֲמֵשֶׁת מָנִים׃ 19וַיֹּאמֶר גַּם־לָזֶה אַף־אַתָּה הֱיֵה עַל־חָמֵשׁ עָרִים׃ 20 וַיָּבֹא הָאַחֵר וַיֹּאמַר הֵא־לְךָ מָנֶה שֶׁלָּךְ אֲשֶׁר־הָיָה אֶצְלִי צָרוּר בְּסוּדָר׃ 21 מִיִּרְאָתִי אֹתְךָ כִּי אִישׁ קָשֶׁה אָתָּה לֹקֵחַ אֶת־אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתָּ וְקֹצֵר אֶת־אֲשֶׁר לֹא זָרָעְתָּ׃ 22 וַיֹּאמֶר אֵלָיו עַל־פִּיךָ אֶשְׁפָּטְךָ הָעֶבֶד הָרָע אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי אִישׁ קָשֶׁה לֹקֵח אֶת־אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתִּי וְקוֹצֵר אֶת־אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי׃ 23 וְלָמָה לֹא־נָתַתָּ אֶת־כַּסְפִּי לַשֻּׁלְחָנִי וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בְּמַרְבִּית׃ 24 וַיֹּאמֶר אֶל־הָעֹמְדִים שָׁם שְׂאוּ מִמֶּנּוּ אֶת־הַמָּנֶה וּתְנוּ אֶל־אֲשֶׁר־לוֹ עֲשֶׂרֶת הַמָּנִים׃ 25 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אֲדֹנֵינוּ יֶשׁ־לוֹ עֲשֶׂרֶת מָנִים׃ 26 הֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי כָל־אִישׁ שֶׁיֶּשׁ־לוֹ יִנָּתֵן לוֹ וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ׃ 27 אֲבָל אֶת־אֹיְבַי הָהֵם אֲשֶׁר מְאָסוּנִי מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם הָבִיאוּ אֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אֹתָם לְפָנָי׃

הבשורה על-פי לוקאס, פרק י"ט, פסוקים 12–27, בתרגום דליטש

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישו מספר את המשל הזה כיוון שהיה קרוב לירושלים, תלמידיו קיוו שמלכות אלוהים תופיע מיד. המטרה בסיפור על המסחר וההשקעה במהלך היעדרו של האדון (שהנמשל לו הוא ישו בעצמו) נועד לסתור את הציפיות להופעה המידית של מלכות האלוהים. משל המנים דומה באופיו למשל כיכרי הכסף אך שונה ממנו בכך שבמשל המנים קיים המוטיב של מלך וקבלת המלכות[2]. כמו כן מדובר בעשרה עבדים (ולא שלושה) שבידם הופקדו עשרה מנים (שווי כיכר אחת שווה ל-60 מנים), מנה אחד לכל משרת. בסופו של המשל ישנה התייחסות לשלושה עבדים בלבד, ולתוצאות העסקיות שלהם והגמול של כל אחד בעקבות תוצאות אלה. בנוסף לכך בסיפור המשל בלוקאס קיים בתחילת המשל אזכור לכך שתושבי עירו של המלך, לא רצו אותו בתור השליט שלהם. ובסוף המשל בבשורת לוקאס, הוא הוסיף כי המלך הורה להביא את יריביו שונאיו (שמאסו בו כמלך) לפניו ולהוציאם להורג, כמו גם את גמולו של המשרת העצל והרע, שהמנה נשלל ממנו.

על ההקבלה בין כתביו של לוקאס (הבשורה על פי לוקאס וספר מעשי השליחים), לכתבי יוסף בן מתתיהו הצביעו כבר לפני זמן רב בעבר[3][4][5][6]. לרעיון הליבה, של אדם/אדון הנוסע לארץ רחוקה בהקשר למלכות, יש דמיון מסוים לנסיעתו של הורדוס ארכילאוס לרומא על מנת לקבל אישור למלכותו מהקיסר; אף שדמיון זה אינו משמעותי כשלעצמו, כתבי יוסף בן מתתיהו מכילים גם פרטים המהדהדים במשל בבשורת לוקאס[7] . יוסף בן מתתיהו מתאר שבעוד שארכילאוס נסע לרומא לקיסר אוגוסטוס, משלחת של יהודים הגיעה כדי להתלונן בפני הקיסר על כך שהם לא רוצים את ארכילאוס כשליטם;[8][9] כאשר חזר ארכילאוס, הוא הביא 3,000 איש מאויביו לבית המקדש, ושם טבח בהם.

הגרסה לפי הבשורה לעבריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסביוס מקיסריה כולל ניסוח אחר כסיכום של משל כיכרי הכסף שנלקח מתוך "הבשורה לעבריים" (אשר בדרך כלל נחשבת בעידן המודרני כבשורה של ה"נצרנים" - Nazarenes); בשורה זו ככל הנראה הושמדה כאשר הספרייה התאולוגית של קיסריה, מריטימה (Maritima), נהרסה במאה השביעית (בשל הפלישה המוסלמית לארץ ישראל), ואשר שרידיה טרם נמצאו. אוסביוס כותב בהתייחס לאותה בשורה, כי בעוד שהעבד שהטמין את כיכר הכסף באדמה והוכח על כך קשות, רק העבד אשר קיבל שני כיכרי כסף והשקיע אותם וצבר תשואה על השקעתו. לעומת זאת שהעבד שקיבל חמישה כיכרי כסף מאדונו, "בזבז אותם על זונות ונשים מופקרות", והוא העבד, לפי הבשורה לעבריים, שנשלח לחושך החיצון (אוסביוס מזהה במפורש את החושך החיצון כמאסר)[10][11].

שוויו של כיכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכר (יוונית עתיקה: τάλαντον, talanton – 'מידה', 'איזון') שימש כיחידת משקל של כ-80 ליברות (36 קילוגרם), וכאשר שמשה כיחידה של כסף, הייתה מוערכת כערך משקלו בכסףמתכת)[12]. כיחידת מטבע, ערכה של כיכר אחת הייתה שווה כ-6,000 דינרים[13]. מאחר שדינר נחשב בדרך כלל כשכר עבור יום עבודה אחד, הערך של כיכר כסף אחת היה שווה ערך לכמעט עשרים שנות עבודה, של אדם רגיל[14]. לפי הסטנדרטים של היום (נכון לשנת 2009 בארצות הברית) בשיעור שכר המינימום של 7.25 דולר לשעה, הערך של כיכר כסף אחת יהיה כ $300,000 בקירוב, במשך-20 שנה, בעוד שעל פי חציון השכר שנתי של $26,363, כיכר כסף אחת תהיה בעלת ערך של כ-500,000 דולר[15].

הפקדת כספים אצל הבנקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבד השלישי בגרסת המשל בבשורת מתי הוקע כ"עצל ורשע", שכן היה עליו לפחות להפקיד את הכיכר שקיבל אצל ה"שולחנים" (הבנקאים של העולם העתיק)[16], פרשנים מציינים כי זה היה "המעט שהיה עליו לעשות, בדרך זו לא נדרש מאמץ אישי או ידע פיננסי רב"[17], והפרשן יוהאן בנגל ציין כי העבודה הנדרשת בחפירת בור להטמנת הכיכר מפרכת יותר מאשר העבודה שכרוכה בהפקדה אצל הבנקאים[18].

פרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבשורת מתי, מילות הפתיח למשל זה קושרות את המשל למשל עשר העלמות, הקודם לו[13]. משל זה עוסק בנושא התכוננות לאחרית הימים. עם זאת, המשל ניתן לפרשנות בדרכים שונות.

כלימוד לנוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכולות אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי, משל כיכרי הכסף שימש כאמצעי של ישו לדרבן את תלמידיו להשתמש ביכולות והכישרונות שלהם בשירותם לאלוהים, וכן ללקיחת סיכונים למען מלכות אלוהים. מתנות אלה כוללות את היכולות האישיות ("כישרונות" במובנם היומיומי), כמו גם כהון אנושי. המשל מרמז שהכשל להשתמש באחת מן המתנות, יגרור תוצאת משפט כנגד התלמיד שכשל. מנקודת מבט פסיכולוגית, הכישלון הוא התוצאה מידית של חוסר היכולת לחוש את אהבת אלוהים. שני העבדים הראשונים היו מסוגלים לתפוס את האלוהות בגישה חיובית, כמי שהוא בעל גישה של "הבנה, חסד ונדיבות", ואילו העבד השלישי רואה את אלוהים כ"קשה, תובעני וביקורתי"[19].

פינלי מציע את הפרשנויות שלהלן כלקחים המיועדים לנוצרים:

  • האיש האציל (לוקאס י"ט, 12) או האיש (מתי כ"ה, 14) שהוא המשיח.
  • מסעו של האדון למקום אחר ושובו (מתי כ"ה, 14–15; מתי כ"ד, 19; לוקאס י"ט, 12; לוקאס י"ט, 15) מדבר על המשיח כמסעו של המשיח בעת עלייתו השמימה, בעוד ששובו מציין את ביאתו השנייה של המשיח.
  • הפקדת נכסיו של האדון לעבדיו בזמן שהוא לא נוכח הם מתנות המשיח שניתנו למאמינים בציפייה שהם ייצרו מהם פירות (רווחים) רוחניים למלכות אלוהים. בזמן העדרו, הוא מצפה מהמאמינים "לסחור ולעשות עסקים עם זה", עד שובו (לוקאס י"ט, 13).
  • הערכתו את העסקים שהם ניהלו במהלך היעדרו מתקיים לאחר שובו מתבטא במתן דין וחשבון על פעילותם (מתי כ"ה 19 ולוקאס י"ט 15). מה שמסמל את משפטו של המשיח, על המאמינים בלבד, בהערכה לשירותם למשיח באמונה.
  • התגמול החיובי לשני העבדים מבוסס על נאמנותם בכך שעשו שימוש ראוי בנכסים שהופקדו בידם על ידי המשיח - המשימות שהוטלו עליהם בנמשל. זהו כנראה הגמול החיובי של המשיח על שירותם הנאמן למענו, לאותם מקרב המאמינים אשר שרתו באמונה ונאמנות את המשיח.
  • הגמול השלילי לעבד הלא נאמן מדבר כנראה על משפטו של המשיח למאמינים הלא נאמנים.

המשורר ג'ון מילטון הוקסם מהמשל (בפירושו המסורתי)[20], בהתייחסו אליו שוב ושוב, בעיקר בסונטה "When I consider how my light is spent" (אנ'):

כַּאֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֵׁב עַל אוֹר עֵינַי הַמִּתְמַעֵט,
בְּטֶרֶם מַחֲצִית יָמַי, בְּעוֹלָם מֶרְחָב וַעֲשִׁישָׁה,
וְכִשָּׁרוֹן (גם, כיכר) אֲשֶׁר הַסְתָּרָתוֹ מִיתָה עוֹנְשָהּ,
שׁוֹכֵב בִּי מְבֻזְבָּז, אֲבָל נַפְשִׁי – בּוֹ לְשָׁרֵת
בּוֹרְאִי – גּוֹבֵר חֶפְצָהּ, וְגַם תֵּת לְפָנָיו אֶת
הַדִּין וְהַחֶשְׁבּוֹן, פֶּן יַעֲנֵנִי בִּגְעָרָה;
"הַאִם יִדְרֹשׁ הָאֵל עָמָל, וְלֹא יִתֵּן אוֹרָה?",
אֶשְׁאַל בְּאַהֲבָה. אֲבָל הַסַּבְלָנוּת, כְּדֵי לְהָאֵט
אֶת הַדִּיבּוּר, מִיָּד עוֹנָה: "הָאֵל, אֵין חֶפֶץ בּוֹ
בַּעֲבוֹדַת אָדָם אוֹ בְּמַתְּנוֹתָיו; מִי שֶּׁיֵטִיב
לָשֶׂאת את קַל עֻלּוֹ, הוּא שֶׁיֵטִיב לְשָׁרְתוֹ. בִּמְדִינוֹתָיו
מוֹלֵך הוּא, רָצִים לְמָרוּתוֹ רִבּוֹא,
אָצִים לְלֹא לֵאוּת לְאֹרֶך אֶרֶץ וְיַמִּים:
הַעוֹמְדִים בְּצִפִּיָּה, גַם הֵם מְשָרְתָיו.

המקור באנגלית

When I consider how my light is spent,
Ere half my days, in this dark world and wide,
And that one Talent which is death to hide
Lodged with me useless, though my Soul more bent
To serve therewith my Maker, and present
My true account, lest he returning chide;
“Doth God exact day-labour, light denied?”
I fondly ask. But patience, to prevent
That murmur, soon replies, “God doth not need
Either man’s work or his own gifts; who best
Bear his mild yoke, they serve him best. His state
Is Kingly. Thousands at his bidding speed
And post o’er Land and Ocean without rest:
They also serve who only stand and wait."

(תרגום: נדב סלוטקי)[21]

מבקרים אחדים מפרשים את השיר כדרבון לנכונות לקבל את רצון אלוהים, וכביקורת על אי-הבנת המשל כמילולי או ככלכלי, בהמתנה סבלנית, תוך וויתור על צבירת עושר במגמה להוכיח את עצמך - כדרך הנכונה לעבוד את אלוהים[22]. בעוד שמחבר השיר משיח את דאגותיו בהיותו בעל הישגים מוגבלים בלבד, מזכירה לו הסבלנות, כי אלוהים אינו זקוק "לפועלם של בני אדם". ייתכן אף שמילטון מתייחס לאלוהים כאל מלך), או כאל האדון שבמשל[23].

כאהבה או רחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבישוף הקתולי רוברט ברון אומר כי הכיכרות במשל זה הם "חלק מחסד האלוהים בהשתתפות במאזן האהבה האלוהית", ולא היכולות האישיות או העושר. תוך היאחזות בפרשנות התנ"ך של פרופסור רוברט שנסטנה, הטוען כי כיכר בבית היהודי העתיק היה כבד מאוד לכן חמש הכיכרות היו כבדות מאוד. כבדות כזו הייתה מוזכרת בייחס למשקל, הכבד מכול - כבוד (בהקשר של כובד) אלוהים בבית המקדש של ירושלים, בהתאם לכך כבד מכל הוא חסדו של אלוהים[24]. באופן דומה, משקף האתר של מסדר ה"כרמליתים" המגדיר את הכיכרות כ"אהבה, שירות, שיתוף", "כספו של האדון"[25]. במילים אחרות, אומר, ארסמו לייבה-מריקקיס (Erasmo Leiva-Merikakis) "הכישרון הגדול ביותר, והאוצר הגדול שלנו, הוא היכולת שלנו לאהוב, ובעסק הזה, המנצח הגדול, הוא זה הנוטל הסיכונים הרב ביותר, כלומר האחד המוכן להשקיע את עצמו היכן שהסיכויים כנגדו הם הרבים ביותר"[26].

כביקורת על מנהיגים דתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יואכים ירמיאס האמין כי המשמעות המקורית של המשל היה לא הייתה אתית ביחס לכל אדם. תחת זאת, הוא ראה את המשל כמכוון לסופרים אשר מנעו "מבני אדם אחרים את חלקם במתנת אלוהים[27]. לדעתו, אומר ישו כי סופרים אלה יובאו בקרוב לתת דין וחשבון על מה שעשו עם דבר אלוהים, אשר הופקד בידיהם. ירמיאס האמין כי גם בחיי הכנסייה הקדומה קיבל המשל משמעות חדשה, כאשר הסוחר הוא נמשל לישו, כך ש"מסעו הפך לעלייתו השמיימה ושובו לאחר מכן הפך לביאתו השנייה (Parousia)".

תיאורים באמנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראותיו של ישו: משל כיכרי הכסף – תחריט של יאן לאוקן
משל כיכרי הכסף, מתואר על ידי אמן מודרני בציור שמן על בד, 2013

"משל הכיכרות" תואר בציורים על ידי אמנים כמו רמברנדט, יאן לאוקן, מתאוס מריאן. בספרות, הנובלה מ-1934, Threepenny Novel, של הסופר ברטולט ברכט (1895–1956), מוצגת ביקורת חברתית באמצעות המשל ככלי אידאולוגי של הניצול הקפיטליסטי של העובד ושל החברה[28].

במוזיקה הדתית המזמור "עבד אלוהים, כל הכבוד!", מאת ג'ון ווסלי, מהדהד בעיקר את "משל הכיכרות" (מתי כ"ה 23), שנכתב לרגל מותו של ג'ורג' ווייטפילד (1714–1770), הכומר האנגלי מהכנסייה האנגליקנית שהיה הכלי העיקרי להתעוררות הגדולה הראשונה (בשנים 55–1731) בבריטניה וגם במושבות האמריקניות[29].

מזמור "עבד אלוהים, כל הכבוד!" מתחיל כך:

עבד אלוהים, כל הכבוד!
מאבק התהילה שלך הסתיים,
הקרב ניטש, נוצחה התחרות,
וסוף סוף הוכתרת בניצחון.

המקור באנגלית

Servant of God, well done!
Thy glorious warfare's past;
The battle's fought, the race is won,
And thou art crowned at last.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משל כיכרי הכסף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Finley, Tom. The Parable of the Talents and the Parable of the Minas (Matthew 25:14-30 and Luke 19:11-27). Online: "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2016-02-22. בדיקה אחרונה ב-17 באפריל 2015. 
  2. ^ Luke Timothy Johnson and Daniel J. Harrington, The Gospel of Luke, Liturgical Press, 1991, ISBN 0-8146-5805-9, p. 292.
  3. ^ Steve Mason, Josephus and Luke-Acts, (1992), pages 185-229
  4. ^ Gregory Sterling, historiography and Self-Definition: Josephos, Luke-Acts and Apologetic historiography (1992)
  5. ^ heinz Schreckenberg, Flavius Josephus and the Lukan Writings (1980), pages 179-209.
  6. ^ Max Krenkel, Josephus und Lukas (1894)
  7. ^ Luke Timothy Johnson, Daniel J. Harrington, The Gospel of Luke (1991), endnote 12, page 289
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, י"ז:11
  9. ^ Luke Timothy Johnson, Daniel J. Harrington, The Gospel of Luke (1991), endnote 14, page 290
  10. ^ Eusebius, Theophany on Matthew 22
  11. ^ Ronald Allen Piper (1995). The Gospel Behind the Gospels: Current Studies on Q. BRILL. עמ' 297. ISBN 90-04-09737-6. 
  12. ^ Ridgeway, William, "Measures and Weights" in Whibley, Leonard (ed). A Companion to Greek Studies, Cambridge University Press, 1905, p. 444.
  13. ^ 1 2 Arland J. Hultgren, The Parables of Jesus: A Commentary, Eerdmans Publishing, 2002, ISBN 0-8028-6077-X, pp. 271-281.
  14. ^ לפי שבוע עבודה בן 6 ימים וכ-50 שבועות לשנה, 6,000 ימי שכר הם כעשרים שנה.
  15. ^ The median U.S. wage in 2010 was just $26,363 Washington Post by Suzy Khimm 10/20/2011
  16. ^ Ellicott's Commentary for Modern Readers on Matthew 25, accessed 21 February 2017
  17. ^ Cambridge Bible for Schools and Colleges on Matthew 25, accessed 21 February 2017
  18. ^ Bengel's Gnomon of the New Testament on Matthew 25, accessed 21 February 2017
  19. ^ Wilkie Au; Noreen Cannon Au (2016). God's Unconditional Love: Healing Our Shame. Paulist Press. ISBN 978-1-58768-570-5. 
  20. ^ David V. Urban, "The Talented Mr. Milton: A Parabolic Laborer and His Identity" in Milton Studies, Volume 43, Albert C. Labriola (ed.), Univ of Pittsburgh Press, 2004, ISBN 0-8229-4216-X, pp. 1-18.
  21. ^ לתרגום נוסף, מאת משה גנן, ראו: When I Consider How My Light Is Spent, מאזניים פ"ו, in JSTOR
  22. ^ Lewalski, Barbara. The Life of John Milton: A Critical Biography, Malden, MA: Blackwell, 2003. Ebook. Page 306.
  23. ^ "When I Consider How My Light Is Spent (On His Blindness)." Shmoop Editorial Team. Shmoop.com. Shmoop University, Inc., 11 Nov. 2008. Web. 5 Aug. 2014.
  24. ^ Robert Barron (22 בספטמבר 2014). "The Deeper Meaning of the Parable of the Talents". Catholic World Report. 
  25. ^ "Lectio Divina: Matthew 25,14-30". The Order of Carmelites. בדיקה אחרונה ב-21 בנובמבר 2017. 
  26. ^ Erasmo Leiva-Merikakis (1996). "The Meaning of the Parable of the Talents". Taken from Fire of Mercy: Heart of the Word: Meditations on the Gospel According to Saint Matthew Vol. 1. Ignatius Press. 
  27. ^ Joachim Jeremias, The Parables of Jesus, Scribner, 1954.
  28. ^ Bertolt Brecht, Threepenny Novel, Penguin Books, 1962, ISBN 0-14-001515-9, p. 365.
  29. ^ James Thomas Lightwood, Samuel Wesley, Musician: The story of his life, Ayer Publishing, 1972, ISBN 0-405-08748-9, p. 222.