משתמשת:Mima22/אריה גור
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
שגיאות פרמטריות בתבנית:לשכתב
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
| שכתוב | |
אריה גור (1921–2002) ממקימי האצ"ל, היה בין 251 חיילים אשר נכלאו בכלא הבריטי. אריה פעל רבות למען הציונות ותרם רבות למדינה. נולד ליעקב וחנה, בדצמבר 1921,רוביז'ביץ, פולין. אביו היה יו"ר המזרחי, ראש קק"ל ומייסד בית הספר "תרבות" בעיירת הולדתו. אריה עלה עם משפחתו לארץ, התגייס לאצ"ל, שירת במספר תפקידים. ב-1944 נעצר על ידי הבריטים לתקופה בת 4 שנים, לאחר שחרורו התגייס לצה"ל כקצין קשר והמשיך לשרת כחייל מילואים. אריה נפטר בשנת 2002.
-
אריה בציעורותו -
אריה גור
ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אריה נולד בשלושה בדצמבר 1921, פולין. בגיל 15 עלה עם משפחתו ארצה. הוא חונך לנכונות והקרבה למען תקומת העם בארצו. בית משפחתו העניקה מחסה לאנשי המחתרת שלחמו נגד המשטר המנדטורי בארץ. הערך המרכזי עליו גדל היה הציונות ובכך פעל במשך כל חייו.
העלייה לארץ.[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-24 במאי 1936 עלתה המשפחה לארץ ישראל והשתקעה בירושלים. "כשהותקפנו בידי צעירים נוצריים, השתוקקתי לעזוב את פולין ולהגיע לישראל". באותו יום כאשר חזר הביתה שמע את אביו מדבר על הרעיון לעלות ארצה, לצורך כך יעזרו בקרובי משפחה מישראל. חברי המשפחה הפצירו באביו שידחה את עלייתו עד שהארץ תשקוט אך הוא סירב להקשיב להם. לאחר תקופה יחסית ארוכה הרעיון מומש.
הגיוס לאצ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1939 התגייס לאצ"ל בהיותו בן 18. אריה שירת 9 שנים סה"כ כולל המאסר. כחלק מפעילותו עסק בהדרכה של כיתות בנשק קל, חלוקה יומית של נשק בכל חלקי העיר ואיסוף לאחר מכן, מזכיר שירות הידיעות בעיר, מגשר סוכנים, פעל ב"דלק" (המודיעין של האצ"ל), חבר ועדת קבלה לנוער ובעת הצורך השתתף בפעולות התקפה על יעדים בריטים. תפקידים אלו היוו סיכון רב משום שבמידה ונתפס הועלה לגרדום על ידי הבריטים.
בשנים 1940–1944, הדריך בברית החשמונאים בירושלים. בנוסף השתתף בפעולה נגד פורעים ערבים וכן בהתקפה של המפקדה הראשית של הבולשת בירושלים (23 במארס 1944). כינוייו במחתרת היו "דוד" ו"פנחס" ודרגתו הייתה ראש קבוצה.
המעצר ושחרורו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כחלק מפעילות האצ"ל, המחתרת נתקלה במעצרים כל הזמן, סך כל האסירים שנאסרו היו 251 במספר. גם תורו של אריה הגיע וכך ביוני 1944 נעצר אריה על ידי הבריטים ונאסר בירושלים. היו מספר שילוחים בהם אריה לקח חלק. הראשון היה ב"קישלה", העיר העתיקה, ירושלים. משם נשלחו ללטרון, לאריתריאה "מחנה סמבל", אפריקה, לקרתאגו סודאן, שוב לאריתריאה ולבסוף "גילגיל" שבקניה (19 באוקטובר 1944). בעת המאסר מילא מספר תפקידים: חבר מערכת של יומון המחנה "גלות", ערך תוכניות "במתנו", חוברת הסברה על מוסיקה קלאסית ועל יצירות שהיו בתקליטיית המחנה, גבאי בית הכנסת, עזר בייצור האקדח והמצפנים (לפי התוכנית של אורי חפץ) ששימשו את 54 הבורחים מן המחנה באריתריאה ב-29 ביוני. כאשר הוצע לאריה להיות בשישייה הראשונה לברוח מהכלא (השישייה כללה את מנחם בגין ואף אישים בכירים נוספים), הוא ויתר לטובת הצעירים והמאורסים, כדי שיוכלו להקים את משפחתם (1946). אריה הכין חברים במעצר לבחינות בגרות באלגברה והנדסה. אחד מתלמידיו היה מאיר שמגר, (נשיא בית המשפט העליון ויועץ המשפטי לממשלה בעברו), אותו הוא לימד מתמטיקה. מאיר בהגיעו לארץ כתב מכתב בו הוא מודה לאריה על השקעתו הרבה. לאחר מספר שנים אריה מצא את המכתב בביתו, צילצל למאיר וקבע איתו פגישה. בעת המפגש הראה אריה למאיר את המכתב, חרף התרגשותו של מאיר, ביקש הוא את המכתב למזכרת.
מעצרו של אריה נמשך כארבע שנים וארבעה חודשים. הוא שוחרר בקום המדינה. אריה היה בין הראשונים להיעצר ובין האחרונים להשתחרר.
ההתאקלמות והגיוס לצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1951 הכיר את אשתו שושנה ולאחר שנה נישא ונולדו שלושה ילדים. לאחר הכרזת העצמאות הוחזר ממאסר, התייצב במטה האצ"ל בירושלים לאימונים. לקראת הבחירות לכנסת הראשונה מונה כאחראי למחלקת הארגון של תנועת החירות בירושלים, לאחר מכן התגייס לצה"ל. אריה שירת כקצין קשר בחיל קשר, הג"א (הגנה אזרחית) - פיקוד העורף כיום, והמשיך כחייל מילואים. עם השחרור מהשירות הצבאי התקבל לעבודה בשירות המדינה, בתפקיד בכיר במשרד מבקר המדינה. את השכלתו רכש מבית הספר "תרבות" בפולין, בית הספר בלונדון במגמת חשמל וסיים כבוגר אוניברסיטת לונדון.
פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אריה נפטר בשנת 2002 לאחר מלחמה ממושכת במחלת הסרטן. השאיר אחריו אישה, שלושה ילדים ותשעה נכדים.
לפני שנפטר סיפר במילים אלו את התרחשות הדברים: "במשך כל אותו זמן המשיכו הערבים להפיל חללים יהודים, לא עבר יום ללא מסגרות שחורות בעיתונים. הסוכנות היהודית הכריזה על הבלגה והנחתה את "ארגון ההגנה" להסתפק בהגנה פסיבית. שמרנו על יישובים מפני התקפות פורעים ערבים. צורה זו של הגנה לא נראתה לי, שכן הדרכים והשכונות המעורבות היו נתונות להתקפות הערבים באין מפריע לכן חיפשתי דרך להגנה אחרת. בדצמבר 1939 הצטרפתי ל"ארגון הצבאי הלאומי", שדגל בהגנה אקטיבית ואימץ את הסיסמא: "ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר". הפעילות באצ"ל מילאה את כל ישותי ועד מהרה עברתי קורס מפקדים ונתמניתי כמפקד של שתי כיתות (אחת מהן מורכבת כולה מבחורי ישיבה), במקביל הוטלו עליי תפקידים נוספים כגון: מזכיר שירות הידיעות, מקשר בין הסוכנים השונים (אחד מהם שימש מפעיל תחנת האלחוט של מרכז הבולשת), חבר ועד הקבלה לנוער ומידי פעם ההתקפה על מרכז הבולשת במגרש הרוסים בירושלים. ביוני 1944 נעצרתי על ידי הבריטים, על היותי "חבר בארגון בלתי חוקי, המסכן את הציבור". נשלחתי לשישה חודשי מעצר במחנה המעצר בלטרון. ב-19 באוקטובר 1944 לפנות בוקר, הקיפו כוחות גדולים של צנחנים בריטים את מחנה המעצר, כבלו אותנו שניים-שניים והעלו אותנו על משאיות סגורות. לא הורשינו לקחת איתנו דבר, אף לא עט או שעון מחשש שטמון שם תותח. משם הובלנו תחת שמירה כבדה לאורך כל הדרך עד לשדה תעופה ישן ליד וילהמה. שם פגשנו כמה עשרות עצורים שהובאו מבית הסוהר בעכו. לא ידענו מה מתרחש. כאשר נחתו לידינו מטוסים התברר לנו שמוציאים אותנו מהארץ, לא ידענו לאן. לפני העלייה למטוסים נאם בפנינו מפקד הבולשת וסיים ב"ברכת הדרך" הבאה: "אתם לא תראו עוד לעולם את פלשתין". לשמע דברים אלא השתטחו מספר אנשים על הקרקע ואחד מהם אף מילא את כיסיו הריקים באדמת הארץ. לאחר ספירה חילקו אותנו לקבוצות, עלינו כבולים ל-13 מטוסי דקוטה. בכל מטוס עלו אחרינו שני חיילים המחזיקים בתת-מקלעים מוכנים לירי עם אצבעות על ההדק. המטוסים המריאו דרומה, עברנו את הגבול עם מצרים וטסנו לאורך הנילוס. לאחר חמש שעות נחתנו בסודאן והכניסו אותנו למבנה גדול ללא גג, מוקף בגדרות תיל. לא הצלחנו להירדם בלילה, הפחד השתלט והחום העיק. מוקדם בבוקר המראנו, לאחר חמש שעות נחתנו בשדה התעופה באסמרה, בירת אריתריאה. המתינו לנו משאיות צבאיות שהובילו אותנו למחנה ההסגר סמבל לא הרחק מאסמרה. המחנה כלל ארבעה מבנים ארוכים ומספר מבני ציבור מוקפים גדרות תיל ועמדות שמירה. לאחר המיפקד שחררו אותנו מהכבלים וחילקו אותנו למעונות. בו במקום נמסר לנו שאנו נמצאים במשטר צבאי: קמים בבוקר לקול חצוצרה, מסדרים את המיטות למיפקד לפי הנוהל הצבאי המיפקדים היו מספר פעמים ביום ולילה. החלטנו להמשיך לעסוק בפעילויות ספורטיביות,כמה שיתאפשר לנו בשביל לשמור על "נפש בריאה בגוף בריא". מידי בוקר עם פתיחת המעונות יצאנו לריצת בוקר והתעמלות. בנוסף, התארגנו מספר קבוצות ללימודים בעל פה מחוסר מכשירי כתיבה. במשך הזמן השגנו ציוד והתחלנו ללמוד שפות שונות, משפטים, חשבונאות ומדעים מדויקים. אני לימדתי מתמטיקה מניסיון קודם שהיה לי. הכשרנו שטח למגרש ספורט בו ערכנו תחרויות כדורגל מול נבחרת הצבא הבריטי. למרות כל אמצעי הביטחון הצליחו שלושה מאנשי המחנה לברוח. הבריחה הוכיחה כנראה שהמקום אינו בטוח דיו, ולכן החליטו להעבירנו למקום אחר. שלושה חודשים לשהותנו בסמבל העבירו אותנו לקרתאגו שבסודאן. הכול השתנה, הגענו לנוף מדברי וצחיח השרוי בחום אימים וסופות חול. חוסר במים, זחלים ארסיים, הרעלות קיבה תדירות, שסיבתן לא נודעה עד היום. גם כאן היה גדרות תיל בכל מקום, בתוך המעונות ועל התקרה. הבריטים חשבנו שכאן לא נוכל לברוח אחרת נמות מצמא, אך גם ממקום ארור זה הצליחו שלושה עצורים לברוח. לרוע המזל נפלו לידי קניבלים ואלמלא הצבא שיצא בעקבות הבורחים והגיע למקום בעוד מועד, היו הבורחים נאכלים. ב"גן עדן" זה בילינו תשעה חודשים ושוב ארזנו חפצינו, התחנה השלישית היתה המחנה הקודם: סמבל, כביכול חזרנו הביתה. הייתי מדלג על תקופה זו בסיפורי אלמלא היה קורה שם אחד הדברים הנוראים. כידוע, במשך הזמן שוחררו מספר עצורים ונשלחו הביתה, במקביל הביאו מידי פעם עצורים חדשים. בדצמבר 1945 הובאה למחנה קבוצה של 54 עצורים חדשים ששכנו במחנה סמוך. ב-17 בינואר 1946 בבוקר פתחו החיילים הסודאנים באש תופת על המחנה, הרגו שניים ופצעו 12 איש מקבוצה זו. התברר שקצין בריטי הסית את הסודאנים ואף סיפר להם שעצורים אלה פוגעים בדת המוסלמית, מפוצצים מסגדים והורגים ערבים ובריטים. דרשנו את התערבות ה"צלב האדום", הבריטים התנגדו ובמקום זה מינו ועדת חקירה משלהם. אירוע נוסף שהיה הוא הבריחה הגדולה ביותר מבין 8 הבריחות שאירעו בימי גלותנו. ביוני 1946 נעלמו מן המחנה 54 עצורים דרך שתי מנהרות. כמה מהבורחים נתפסו באסמרה בו בלילה ואחרים- במשך כשלושה חודשים במקומות שונים באפריקה. בסמבל "בילינו" קרוב לשנה וחצי,נצטווינו לארוז עוד פעם. בראשית מארס 1947 יצאנו ופנינו דרומה, למחנה גילגיל שבקניה. לראשונה עברנו משלטונות הצבא לרשות המשטרה האזרחית. במחנה זה שהינו כ-16 חודשים וביולי 1948 עזבנו את אפריקה ומחנותיה,פנינו צפונה לישראל, הפעם ללא כבלים. ב-12 ביולי הגענו לנמל תל אביב, תוך כדי הפצצה מצרית על העיר. כשהרגשתי אדמה מוצקה תחת רגליי נזכרתי בדבר מפקד הבולשת בצאתנו לגלות: "אתם לא תראו עוד לעולם את פלשתין". הוא צדק, פלשתין לא הייתה קיימת עוד. לסיכום תקופת המעצר והגלות עלי לציין בסיפוק, כי למרות הקשיים ובדידות המוחלטת עמד המחנה בכבוד בכל המאבקים שניהל נגד האדמיניסטרציה במקום ונגד ממשלת בריטניה. באשר לחיי תרבות במחנות: כמעט כולם קנו דעת על ידי קורסים שאורגנו במקום או על ידי התכתבות עם מוסדות השכלה בעולם. 50 עצורים נבחנו ב-106 בחינות שונות (אני בעצמי עמדתי במספר בחינות ובאחת מהן - הנדסת חשמל - אף בהצטיינות). הוצאנו עיתון יומי שכלל חדשות מהארץ והעולם, כתב עת לספרות "בדד", ספר דקדוק "הפה והאוזן", הצגות תיאטרון, הקרנת סרטי קולנוע, השמעת מוסיקה מעל גבי תקליטים, כולל מוזיקה קלאסית וכמובן- בית כנסת (הטמנתי לגבאי). הרב הראשי לדרום אפריקה, פרופ' רבינוביץ', בעת ביקורו במחנה הכריז שזו הקהילה המאורגנת והמסודרת ביותר בשטח שיפוטו - דרומית לקו המשווה.
ולהלן תרומתי לחיי החברה במחנה:
- מזכיר המחנה. - חבר מערכת העיתון היומית. - מחבר מדריך למוסיקה קלאסית. - משתתף בהכנת תוכניות להצגת התיאטרון "במתנו". - מכין תריסר אנשים לבחינות, בעיקר לבחינות בגרות במקצוע המתמטיקה והנדסה. - עוזר לפרופ' אורנן בהוצאת הספר "דקדוק הפה והאוזן". - עוזר בהכנת מצפנים ואקדחים לשימוש הבורחים. - ייצור מכשירי עבודה לבית המלאכה, ביניהם 2 מקדחות-יד, לצורכי בריחות. - בוחר ומזמין את סרטי הקולנוע להקרנה במחנה.
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גולי קניה, סיפורם של לוחמי המחתרת בגלות אריתריאה, סודן וקניה. עורך: שלמה אוקון, הוצאת עמותת גולי קניה.
- ספר רוביז'ביץ, דרבנה והסביבה, עורך: דוד שטוקפיט, 1968.