משתמש:ADIHATUKA/טיוטה
נתיב הדמעות (באנגלית: Trail of Tears) הוא שמו של גירוש הילידים האמריקאים מדרום מזרח ארצות הברית, שבא לאחר חוק פינוי הקהילה האינדיאנית ב-1830. הפינוי כלל רבים מהשבטים הבאים, שלא רצו להשתלב בחברה האמריקאית: צ'רוקי, מוסקוגי, סמינול, צ'יקאסאו, ועמי צ'וקטאו, בין אחרים, שהשתרעו מארץ מולדתם עד לטריטוריה האינדיאנית מערבה לנהר המיסיסיפי. הילידים האמריקאים שהסכימו להישאר בתנאים הקיימים הורשו להפוך לאזרחי המדינות בהן השתקעו, כאזרחי ארצות הברית.[1] מקור הביטוי "נתיב הדמעות" הוא בתיאור הטרנספר על ידי שבט צ'וקטאו בשנת 1831.[2]
ילידים אמריקאים רבים סבלו מחשיפה לשמש, מחלות ורעב בדרך ליעדיהם. רבים מתו, כולל 2,000 - 6,000 מתוך 16,542 בני צ'רוקי שמוקמו מחדש. אמריקאים אירופאים ואפרו אמריקאים, עבדים ועבדים משוחררים, גם היו חלק מהגירוש.[3]
ב-1830, שבטי צ'רוקי, צ'וקטאו, צ'יקאסאו, מוסקוגי וסמינול (שלעיתים כונו באופן קולקטיבי חמשת השבטים המתורבתים) חיו כאומות אוטונומיות במה שכונה מאוחר יותר הדרום העמוק. תהליך השינוי התרבותי (שהוצע על ידי ג'ורג' וושינגטון והנרי נוקס) צבר תאוצה, במיוחד בקרב צ'רוקי וצ'וקטאו. מתיישבים לבנים רבים לחצו על הממשל הפדרלי לגרש את האינדיאנים מדרום מזרח ארה"ב; חלק פלשו לשטחי האינדיאנים וחלק רצו להעניק את האדמות להתיישבות הלבנה. אנדרו ג'קסון עזר בהשגת פסיקת הקונגרס באשר לגירוש האינדיאנים ב-1830, שהסמיכה את הממשלה להגיש הצעות עסקיות במטרה להסיר את התואר של הילידים האמריקאים על אדמותיהם בדרום מזרח ארה"ב.
ב-1831, בני צ'וקטאו היו הראשונים שהועברו בכפייה, וכך הפכו למודל לשאר המעברים. לאחר צ'וקטאו, בני סמינול רבים הועברו בכפייה ב-1832 (זאת לאחר שתי מלחמות, אם כי קבוצה קטנה עברה לאברגליידס שבפלורידה ולא הובסה מעולם על ידי ארה"ב), בני קריק ב-1834, בני צ'יקאסאו ב-1837, ולבסוף בני צ'רוקי ב-1838. לאחר הטרנספר, ילדים אמריקאים מסוימים נותרו במולדותיהם העתיקות; בני צ'וקטאו מסוימים נמצאים עד היום במיסיסיפי, סמינול בפלורידה, קריק באלבמה ופלורידה, צ'רוקי בקרוליינה הצפונית. מספר מוגבל של לא-אינדיאנים (כמו אפרו אמריקאים, בעיקר כעבדים) ליוו את הילידים האמריקאים במסעם מערבה; חלקם כבני ובנות זוג. נכון לשנת 1837, 46,000 ילידים אמריקאים מארצות דרום-מזרח ארה"ב סולקו מארצות המולדת שלהם, ובכך כ-25 מיליון דונם פונו לטובת התיישבות חדשה, בעיקר לבנה.[4]
במהלך הסיפוח שקדם ל-1830, שטחים רבים ברחבי ארה"ב הוכרזו כטריטוריות בעלות ניהול פדרלי של ארה"ב, אך גבולותיהם שללו את ההסכמים עם הילידים. ההתיישבות הלבנה וויתרה על כיבוש שטחים, ואותו וויתור ממושך מצדה נבע, בין השאר, בגלל לחץ הפלישה ואיומי הכוחות המיליטנטיים באותן טריטוריות. מכאן שעד לפני הגירוש, הגבולות הקבועים של העמים השבטיים הללו כללו שטחים נרחבים בתוך ארה"ב, ונחשבו מבחינת החוק כשייכים לילידים האמריקאים שהשתקעו בהם עוד לפני הגעת הבריטים לשטחי אמריקה. כשהטריטוריות של ההתיישבות הלבנה הפכו לארצות, ממשלות רבות ביקשו לטשטש את הגבולות של ארצות הילידים, שהיו חופשיים מסמכות השיפוט הארצית, ולהפקיע את אדמתם. הלחץ הציבורי הזה גבר עם גידול האוכלוסין בארה"ב והרחבת העבדות בדרום, שנבעה מהתפתחות מהירה בטיפוח הכותנה בשל המצאת המנפטה.
רקע משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגבולות הטריטוריאליים שנחשבו לריבוניים ונשלטו בידי האומות של הילידים, שהיו חלקה בתקופה המוקדמת של ארה"ב שנכחה מערבה לנהר המיסיסיפי ועדיין לא הוקצתה לאוקלהומה, נקבעו לפי האמנות הלאומיות על ידי הממשל הפדרלי של ארה"ב. הממשל והאמנות הכירו בממשלות השבטיות של הילידים כעצמאיות, אך ריבונותן נחשבה לתוך-קהילתית, כאומות ריבוניות באמתחת סמכות השיפוט הבלעדית של הממשל הפדרלי.
בהסתמכותם על הממשל השבטי שלהם, שכלל חוקה או מועצה רשמית באומות כמו אירוקווי או צ'רוקי, חלקים רבים של הילידים מדרום מזרח ארה"ב הפכו להיות מעורים, באופן חלקי או מלא, בכלכלה המקומית. היא כללה כלכלת מטעים בארצות כמו ג'ורג'יה ושיעבוד בני אדם, כחלק מתהליך העבדות הכלכלי. העבדים הללו גם מוקמו מחדש בכפייה. תהליך דומה התרחש מוקדם יותר בטריטוריות שנשלטו על ידי קונפדרציית של שש אומות, ששלטה במה שמוכר היום בתור אפסטייט ניו יורק, לפני הפלישה הבריטית והסיפוח שבא מאוחר יותר בשטחי אירוקווי.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פינוי האינדיאנים PBS, שוחזר ב-11 ביוני, 2014
- ^ "פינוי צ'וקטאו היה למעשה נתיב של דמעות" לן גרין, אוניברסיטת מינסוטה, שוחזר ב-28 באפריל, 2008
- ^ Beneath the Underdog: Race, Religion, and the Trail of Tears US Data Repository, שוחזר ב-13 בינואר, 2013
- ^ גירושי האינדיאנים 1814 - 1858