אנדרו ג'קסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרו ג'קסון
Andrew Jackson
Andrew Jackson.jpg
Andrew Jackson signature.png
מדינה ארצות הברית
תאריך לידה 15 במרץ 1767
מקום לידה וקסהאו שבדרום קרוליינה
תאריך פטירה 8 ביוני 1845 (בגיל 78)
מקום פטירה נשוויל, טנסי
מפלגה דמוקרטית
דת פרסביטריאניזם
בת-זוג אחייניתו אמילי דונלסון הייתה הגברת הראשונה של ארצות הברית
נשיא ארצות הברית ה-7
תקופת כהונה 4 במרץ 18293 במרץ 1837 (8 שנים)
סגן ג'ון קלהון, מרטין ואן ביורן
הקודם ג'ון קווינסי אדמס
הבא מרטין ואן ביורן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנדרו ג'קסוןאנגלית: Andrew Jackson;‏ 15 במרץ 17678 ביוני 1845) היה נשיאה ה-7 של ארצות הברית (18291837). בנוסף היה קולונל במיליציה של טנסי, שניצחה בקרבות מול הצבא הבריטי במלחמת 1812 וכבשה את פלורידה.

לאחר שנבחר לסנאט, ניסה ג'קסון להיבחר לנשיאות ב-1824. הוא זכה למירב הקולות, אולם לא השיג רוב והפסיד בבית הנבחרים לג'ון קווינסי אדמס. ג'קסון טען שהפסיד בזכות "עסקה מושחתת" בין אדמס ודובר בית הנבחרים הנרי קליי, שמונה לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. תומכי ג'קסון יצרו את המפלגה הדמוקרטית, והוא נבחר לנשיאות ב-1828, בתמיכת המערב, וירג'יניה וניו יורק.

כנשיא, ג'קסון נאלץ להתמודד עם האיום של קרולינה הדרומית לפרוש מהאיחוד עקב מכס מגן שנחקק בתקופת אדמס. ג'קסון התנגד לזכותן של המדינות לפרוש מהאיחוד או לבטל חוק פדרלי. הוא תיקן את שיעור המכס ואיים להשתמש בכוח צבאי כדי למנוע פרישה.

לקראת הבחירות ב-1832, הקונגרס, בהנהגת קליי, ניסה להאריך את תקופת הזיכיון של הבנק המרכזי השני של ארצות הברית. ג'קסון, שהתנגד לריכוזיות כלכלית, ביטל אותה והציג את עצמו כמגן פשוטי העם מול הבנקאים. הוא ניצח את קליי ונבחר לתקופת כהונה נוספת. נשיאותו של ג'קסון הייתה הראשונה בה מונו מינויים פוליטיים. בנוסף, חתם על חוק שהעביר בכוח שבטים אינדיאניים לאוקלהומה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של ג'קסון על שטר 20$

אנדרו ג'קסון נולד בדרום קרוליינה למשפחת מהגרים אירית-סקוטית. אביו נפטר ימים ספורים לפני לידתו וג'קסון גדל בביתם של קרובי משפחה. במלחמת העצמאות של ארצות הברית היה בן 13 ושירת כשליח בשירות כוחות המיליציה של המדינה. בקרבות אלה נהרג אחיו הגדול יו, והוא עצמו נשבה ושוחרר זמן קצר לאחר מכן. בגיל 14 נתייתם מאימו. לאחר המלחמה עסק ביצור אוכפים ובהוראה ובמקביל למד משפטים והתיישב בטנסי. בשנת 1796 נבחר לנציגה של טנסי בקונגרס.

ג'קסון השתתף כגנרל במלחמת 1812 נגד בריטניה ובכל מלחמות הספר נגד האינדיאנים, פעילותו במלחמת 1812 מול בריטניה זכורה, בין היתר, משום שפיקד על הכוח שהביס את הבריטים בקרב ניו אורלינס, שהמשיך להתרחש לאחר שהמלחמה נגמרה, עקב איחור בהגעת ההודעה על הפסקת הלוחמה ללוחמים. על הצטיינתו הוענקה לו ב-1815 מדליית הזהב של הקונגרס, העיטור הגבוה ביותר לאזרחים אמריקאיים באותה עת.

ב-1817 שלח הנשיא ג'יימס מונרו את ג'קסון להילחם נגד האינדיאנים מג'ורג'יה, ולמנוע מפלורידה הספרדית להפוך למקלט לעבדים נמלטים. ג'קסון חרג מסמכויותיו בפעולות אלו; הוא האמין שעליו לכבוש את פלורידה, ואכן עשה זאת. הוא לחם באינדיאנים, שרף את בתיהם ואת יבוליהם. לאחר שגילה שהספרדים והבריטים עודדו את האינדיאנים, כבש את פלורידה כולה והדיח את המושל הספרדי. לטענתו פעל מתוך הגנה עצמית כדי לשמור על ביטחונה של ארצות הברית. ג'קסון אף לכד והוציא להורג שני חיילים בריטיים.

ההוצאות להורג והפלישה לטריטוריה ספרדית, שאיתה ארצות הברית לא הייתה במצב של לוחמה , יצרו תקרית בינלאומית. רבים בממשל דרשו את פיטורי ג'קסון. מזכיר המדינה, ג'ון קווינסי אדמס, הגן על ג'קסון מול שר החוץ הספרדי. ספרד מסרה את פלורידה לבסוף, וב-10 במרץ 1821 ג'קסון התמנה למושל הצבאי של פלורידה, וכיהן בתפקיד עד ה-31 בדצמבר.

אחוזת העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לעיסוק המשפטי והפוליטי, נחל ג'קסון הצלחה בגידול מטעי כותנה כבעל עבדים וכסוחר. הוא קנה קרקעות והתחיל כמעסיק של תשעה עבדים, שמספרם עלה עד 1820 לארבעים וארבעה ובשלב מאוחר יותר למאה חמישים עבדים. במשך ימי חייו העסיק ג'קסון כשלוש מאות עבדים, גברים נשים וילדים. גודל האחוזה ומספר עבדיו עלה על הנהוג בזמנו. הוא צייד אותם ברובי צייד ובציוד דייג כדי להקל על פרנסתם. לפעמים אף חילק מעות כדי שיסחרו בשוק. אחוזת הכותנה של ג'קסון הייתה עסק ריווחי מאד. ג'קסון דרש מעבדיו נאמנות ובנוסף הרשה להלקות אותם אם סרחו או לא היו חרוצים במידה מספקת. מספר פעמים פרסם מודעות לתפיסת עבדים נמלטים. עם זאת יחסית לאמות המידה של התקופה הוא נחשב לבעל עבדים הוגן שסיפק להם מזון ומעון ולא אסר על הנשים השפחות ללדת ילדים.

בחירות 1824[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1824 התמודד ג'קסון לראשונה בבחירות לנשיאות, בתמיכת מועצת טנסי. הוא גם נבחר להיות סנאטור. ב-1824, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית הייתה מפלגה יחידה. מועמדיה נבחרו בידי אספה של חברי הקונגרס, אולם ב-1824 רוב החברים החרימו אותן. אלו שנכחו שם תמכו במזכיר האוצר, ויליאם קרופורד, כמועמד הנשיאותי ובסגנו, אלברט גלאטין. אספה בפנסילבניה תמכה בג'קסון, וטענה שהאסיפה התעלמה מקולות העם בכך שלא נתנה לג'קסון את המועמדות. רבים במפלגה חששו מג'קסון הפופולרי בקרב המוני העם.

חוץ מג'קסון ומקרופורד, היו המועמדים מזכיר המדינה ג'ון קווינסי אדמס ודובר בית הנבחרים הנרי קליי . ג'קסון זכה ברוב קולות המצביעים והאלקטורים. אך מכיוון שלא זכה לרוב מוחלט הועברה הבחירה לקונגרס, שבראשו עמד קליי. קליי פעל למען בחירתו של ג'ון קווינסי אדמס ולאחר מכן מונה לתפקיד מזכיר המדינה, תפקיד שבשעתו נחשב לכרטיס הכניסה לנשיאות. מהלך זה הרתיח את ג'קסון והעיב על כהונתו של קווינסי אדמס. נטען שמדובר ב"ברית שחיתות" בין השניים, בעיקר בשל העובדה שאדמס זכה בנציגי קנטקי, שהאלקטורים שלה תמכו בג'קסון. מצביעים רבים האמינו ש"נציג העם" נשדד בידי ה"אריסטוקרטים המושחתים מהמזרח". היה זה בין הגורמים לניצחונו של ג'קסון ארבע שנים לאחר מכן.

כהונתו כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ג'קסון

נשיאותו של ג'קסון סימנה תפנית בפוליטיקה האמריקנית, שכן הוא היה הנשיא הראשון שמוצאו לא היה ממשפחות האצולה ואשר עלה לשלטון בתמיכת המוני העם. הוא המשיך את דרכו של תומאס ג'פרסון וערכיו הרפובליקניים. בתקופת נשיאותו חיזק ג'קסון את סמכויות השלטון המרכזי על אף מחאותיהן של מדינות הברית ואף איים להשתמש בכוח צבאי נגד מדינות שסירבו לקבל את תכתיביו. הוא חשש שאינטרסים עסקיים עלולים להחליש את הרפובליקניזם. כך לדוגמה, התנגד לפרישה של קרולינה הדרומית מהאיחוד לאחר הנהגת מכס המגן.

ג'קסון האמין שסמכות הנשיא נובעת מהעם ושהוא נמצא מעל פוליטיקה מפלגתית. הוא הנהיג את השיטה לפיה מפטר הנשיא החדש חלק מאנשי הממשל הקודם וממנה במקומם את תומכיו. הוא לא מינה מועמדים מפלגתיים אלא אנשים מקצועיים: מרטין ואן ביורן כמזכיר המדינה וג'ון איטון כמזכיר המלחמה. המרירות המפלגתית גרמה לחיכוכים בקבינט, והוא פיטר את רובו כעבור שלוש שנים. הקבינט השני שלו עבד היטב יותר.

כניסתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון נשבע אמונים ב-4 במרץ 1829. הוא הזמין את הציבור להגיע לטקס. עניים רבים הגיעו לטקס והמאבטחים לא יכלו לעצור אותם מכניסה לבית הלבן וניפוץ חפצים. אנשים רבים ניצבו על כיסאות בנעליהם כדי להסתכל על הנשיא. לבסוף נשפך פונץ' לקערות מחוץ למדשאות כדי לגרום לקהל לצאת משם. ג'קסון נחשב ל"מלך האספסוף".

תקרית ג'ון איטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון הקדיש את רוב זמנו בכהונתו הראשונה כדי לטפל בשערורייה שנגרמה בעטיו של ג'ון איטון, מזכיר המלחמה. שמועות מרושעות הופצו בקרב חברי הקבינט ורעיותיהם, בפרט על ידי אשתו של סגנו ג'ון קאלהון, שרעייתו של איטון עבדה בזמנו כבר-מנית בפונדק של אביה ואפילו עסקה בזנות. רכילות זאת גרמה לכך שרעיות חברי הקבינט סרבו להתרועע עם משפחתו של איטון. ג'קסון אמנם היה בעל דעות שמרניות לגבי התנהגות מינית, ועם זאת גרס בתוקף שהגברים אמורים לשלוט בהתנהגות נשותיהם, ולא לאפשר להן להחרים את רעייתו של איטון. היות ואשתו שלו נפטרה מתוך שברון לב עקב רכילות זדונית, טען ג'קסון בתקיפות שאין להטיל ספק בתומתה של פגי איטון. הוא הודיע לאנשי הקבינט שלו : "היא תמה כבתולה" וכי רכילויות אלו מבזות את הנשיאות.

אולם רעיות חברי הקבינט התעקשו על כך שכבוד הנשים האמריקניות נמצא על הכף, וכי אישה אחראית לא תקיים יחסי מין ללא הבטחת נישואין. נשות השגרירים האירופאיים התעלמו מהעניין. ואן ביורן, שיצר קואליציה נגד קאלהון, צידד בג'קסון ואיטון.

בעקבות זאת כמעט כל חברי הקבינט הוחלפו והועברו מתפקידיהם. ג'קסון ניסה למנות את ואן ביורן לשגריר בריטניה, אולם קאלהון חסם את מועמדותו. קלאהון המשיך להיות סגן הנשיא והתרברב שחיסל את הקריירה הפוליטית של ואן ביורן. אולם ואן ביורן המשיך לשחק תפקיד מרכזי בקבינט הבלתי רשמי של ג'קסון, הפך לסגנו ב-1832 , ובהמשך הפך לנשיא. בין השאר רכש ג'קסון עיתון והשתמש בו כנשק במלחמתו נגד התעמולה נגדו.

החוק להזזת האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון גרם להעברת אינדיאנים רבים משטחיהם

מאז נשיאותו של ג'יימס מדיסון, במהלכה ג'קסון היה מפקד צבאי, הוא התייחס בעוינות לאינדיאנים, ולא הגן על שטחיהם מפלישות של מתיישבים. מדיסון, שניסה לפייס אותם, ניסה לעודד אותם להפסיק להיות ציידים ולהתחיל לעסוק בחקלאות. ג'קסון לחץ על הנשיא להתעלם מתחינות האינדיאנים.

בשמונה שנות כהונתו, הוא חתם על שבעים הסכמים עם שבטים אינדיאנים בצפון-מערב ובדרום המדינה. מדיניותו כללה הזזת האינדיאנים בעקבות ההסכמים שאת חלקם ניסח בעצמו. העימותים בין האינדיאנים והמתיישבים האמריקניים התרחשו בצפון ובדרום, אולם האוכלוסייה האינדיאנית הייתה גדולה יותר בדרום והייתה בעיה. מלחמות עם האינדיאנים קרו באופן תדיר, כשהאינדיאנים סירבו לקיים את ההסכים. בדצמבר 1835, פרצה מלחמה שנמשכה מעל לשש שנים, והסתיימה רק באוגוסט 1842, בתקופתו של ג'ון טיילר.

היחסים בין ארצות הברית לבין האינדיאנים היו מסובכים וההתפשטות מערבה הגבירה את החיכוכים ביניהם. לעתים קרובות היחסים הפכו לאלימים. בעוד שרוב הנשיאים הקודמים בדרך כלל התעלמו מהבעיות, ג'קסון תמך בהזזת האינדיאנים, חוק זה נחשב לשנוי ביותר במחלוקת מבחינת ג'קסון. היחסים בין הממשלה והשבטים הדרומיים הגיעו למשבר.

ב-8 בדצמבר 1829, ג'קסון הודיע לקונגרס שיעביר אינדיאנים מערבה מנהר המיסיסיפי. הקונגרס העביר חוק להזזת אינדיאנים וג'קסון הפעיל את תומכיו בנידון. ב-26 במאי 1830, התקבל החוק, וג'קסון חתם עליו. החוק הסמיך את הנשיא לנסח הסכמים ולקנות שטחים משבטים במזרח בתמורה לאדמות במערב, מחוץ לגבולות ארצות הברית. העברת החוק הייתה ההצלחה הראשונה של המפלגה הדמוקרטית. החוק זכה לפופולריות גדולה בדרום, במיוחד לאחר גילוי מרבצי זהב בשטחי אינדיאנים.

בג'ורג'יה, היה סכסוך עם השבטים האינדיאנים, ובית המשפט נאלץ להכריע בעניין. ג'ון מרשל, נשיא בית המשפט העליון, קבע שג'ורג'יה לא יכולה לכפות את חוקיה על השבטים. ג'קסון הגיע להסכם שבו מנהיגי השבטים הסכימו להעביר את שבטיהם. בעיני רבים, האנשים שאיתם ג'קסון ניהל משא ומתן היו משוללי סמכות להחליט בנוגע לשבטים. ואן ביורן היה הנשיא שקיים את ההסכם, וגרם ל-7,000 חיילים להעביר אינדיאנים ממקום למקום, כשרבים מהם גוועו במהלך המעבר.

בשנות השלושים, רוב השבטים כבר פינו את שטחיהם, אבל קבוצות גדולות עדיין חיו בג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי ופלורידה. כולם היו יחסית מיודדים עם הלבנים והתנגדו למעבר. יותר מ-45,000 אמריקנים הועברו למערב בתקופת ג'קסון.

יחסו של ג'קסון לאינדיאנים נותר שנוי במחלוקת, במיוחד בקרב יריביו הפוליטיים והאידאולוגיים. היסטוריונים רבים מהשמאל תקפו את מדיניותו, למרות שהיו כאלו שטענו שג'קסון הציל את קיומם של השבטים בעזרת מדיניותו.

חוקים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון ניסה לטהר את הממשל משחיתות וניהל חקירות בכל המחלקות בקבינט. הוא פיטר אנשים רבים שחשד שנהגו שלא כשורה בכספי ציבור. הוא קרא לביטול חבר האלקטורים, וטען שיש להגביל את הנשיא לכהונה אחת בתפקידו. יוצאי צבא זכו לבונוסים נדיבים אף אם לא נזקקו להם. הוא קבע יום עבודה של עשר שעות במספנות.

שינוי הקבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1829, ג'קסון אכף חוק של ג'יימס מונרו ב-1820, שאישר לנשיא למנות מינויים כאוות נפשו. ג'קסון האמין שמינויי אנשים חדשים היא רפורמה דמוקרטית שתמנע העברת תפקידים בתוך המשפחה, ותאפשר לשירות הציבורי להיות נאמן לרצון העם. הוא האמין שדבר זה ימנע שחיתות בביורוקרטיה. כמה תומכי ג'קסון דרשו מתן תפקידים לחברי המפלגה. רבים הגזימו בהערכת מספר האנשים שג'קסון פיטר.

שיטתו של ג'קסון הפכה לשיטה שבה המנצח לוקח הכל. הוא נאלץ לבצע כמה פשרות פוליטיות שהובילו לפגיעה באתיקה הציבורית. שליטתו במוסדות מחוץ לוושינגטון לא צלחה. רבים אף קנו משרות בכסף , אולם רק לאחר תקופתו של ג'קסון יצרו המתנגדים לג'קסון את המפלגה הוויגית, וכינו את ג'קסון "המלך אנדרו הראשון", מתוך חשש שהרקע הצבאי שלו יצור מונרכיה.

משבר הווטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופתו של ג'קסון, עימותים על מכסי מגן הובילו להעדפת תוצרת צפון ארצות הברית לעומת יבוא אירופאי זול, ופגעו בדרום ובחקלאים. סגן הנשיא קלהון תמך בזכותה של קרולינה הדרומית להטיל וטו על המכסים, ועל חוקים פדרליים באופן כללי. ג'קסון אמנם תמך בדרום בנוגע למכסי המגן, אולם תמך באיחוד חזק של מדינות, עם כוח חזק לממשל המרכזי. מדיניותו הובילה ליריבות עם קלהון. בוועידה הדמוקרטית הראשונה, קלהון וג'קסון נאמו אחד כנגד השני ואילו ואן ביורן מונה להיות סגנו של ג'קסון. קלהון הפך לסנאטור מטעם קרולינה הדרומית.

ג'קסון נשבע שישלח חיילים לקרולינה ויאכוף את החוקים, כי לא הסכים שמדינה אחת תבטל חוק פדרלי. הוא טען שקרולינה הדרומית עומדת על סף בגידה, וטען שלמדינות אין זכות לפרוש מהאיחוד. הוא העביר חוק שאישר שימוש בכוח צבאי לגביית המכס, אבל העביר אותו רק אחרי שהנרי קליי והפרוטקציוניסטים הסכימו להורדת המכס. החוקים עברו ב-1 במרץ 1833, וג'קסון חתם על שניהם. קרולינה הדרומית הסכימה לוותר על תביעותיה. ג'קסון טען שמטרת הדרום לא הייתה המכס, אלא לפרק את האיחוד וליצור קונפדרציה. הוא חזה שבעתיד עניין העבדות יהיה העילה של הדרום למרד.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו של ג'קסון לתפקיד, ארצות הברית וצרפת היו מסוכסכות לגבי דרישת פיצויים של הראשונה בנוגע לספינות שצרפת לכדה במהלך המלחמות הנפוליאוניות. השגריר הצרפתי הצליח לחתום על הסכם פיצויים, וארצות הברית קיבלה 25 מיליון פרנקים. הממשלה הצרפתית התקשתה בתשלום החוב. ב-1834, ג'קסון רתח על אי התשלום והודיע שהממשלה מאוכזבת, ותטיל סנקציות על צרפת. הצרפתים דרשו התנצלות. בדצמבר 1835, ג'קסון סירב להתנצל, וטען שכוונותיו היו טובות. הסכום שולם בפברואר 1836.

ממשל ג'קסון הסדיר את היחסים עם דנמרק, פורטוגל וספרד. הוא גם חתם על הסכמים עם רוסיה, ספרד, טורקיה, בריטניה וסיאם- הסכם הסחר הראשון עם מדינה אסייתית. הייצוא עלה ב-75% והיבוא ב-250%.

ג'קסון לא הצליח לנהל סחר עם סין ויפן, ולא הצליח למנוע מבריטניה להשיג אחיזה בדרום אמריקה. ניסיונו לרכוש את טקסס ממקסיקו נכשל, והוא לא רצה להשתלט עליה בצורה צבאית.

ביטול הבנק ובחירות 1832[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון מחסל את הבנק האמריקני

שנים לפני כן, ב-1816, החליט ג'יימס מדיסון לאושש את הכלכלה האמריקנית באמצעות יצירת בנק לאומי שני לארצות הברית. ב-1832, הבנק דרש עוד ארבע שנים לפעול. הסנאט ובית הנבחרים תמכו בכך, אולם ג'קסון טען שהבנק הוא מונופול מושחת שעוזר לזרים, והטיל וטו על החוק. הוא טען שהבנק שייך לעשירים ומחזק אותם. המפלגה הרפובליקנית הלאומית הפכה זאת לבעיה פוליטית, וטענה שג'קסון מנסה לזכות בתמיכה מפשוטי העם בעזרת מלחמת מעמדות.

בבחירות ב-1832, עניין הבנק הפך לנושא רציני. ג'קסון התמודד נגד הנרי קליי, ומפלגה שהתנגדה לארגון הבונים החופשיים (שג'קסון וקליי תמכו בו) אף היא התמודדה. אולם ג'קסון היה פופולרי וזכה ב-55% מהקולות, וב-219 אלקטורים. קליי זכה ל-37% ול-49 אלקטורים. ויליאם וירט, המועמד האנטי-מייסוני, זכה ל-8% ולשבעה אלקטורים בלבד. ג'קסון האמין שזכה לאישור לביטול הבנק.

ביטול השקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1833 משך ג'קסון השקעות פדרליות מהבנק, והסמיך בנקים מקומיים. הוא דרש מקוני אדמות ממשלתיות לשלם במטבעות זהב וכסף, וגרם לעלייה בביקוש, שהובילה למשבר כלכלי ב-1837. הכלכלה התאוששה מהמשבר רק לאחר שנים, ומרטין ואן ביורן הואשם כגורם למשבר. חיסול הבנק הוביל לתהליך אינפלציוני ולספקולציות, שהובילו לאשראי זול. ג'קסון דרש תשלום על אדמות במתכות בלבד. ב-1837 קרסו מאות בנקים ועסקים , ואלפים איבדו את אדמתם. במשך חמש שנים ארצות הברית נהרסה מהשפל הכלכלי.

הסנאט בהובלת הנרי קליי גינה את ג'קסון ב-1834 על ביטול ההשקעות. כאשר תומכי ג'קסון השתלטו על הסנאט, הם ביטלו את הגינוי.

ניסיון ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיון ההתנקשות בג'קסון

ב-30 בינואר 1835, התרחש הניסיון הראשון להתנקש בנשיא מכהן בארצות הברית. בעת שביקר בהלוויתו של סנאטור מקרוליינה הדרומית, ניסה ריצ'רד לורנס, צייר מובטל, להתנקש בחייו של ג'קסון, אך אקדחיו כשלו. במהרה נתפס לורנס והוכנע, אף בעזרתו של הנשיא ג'קסון, שהיה אז בן 67 שנים, והכה אותו מספר פעמים עם מקל ההליכה שלו, עד שלורנס איבד את הכרתו. לורנס האשים את ג'קסון באובדן עבודתו. האקדחים פעלו באופן תקין, ורבים האמינו שג'קסון ניצל בידי חסדי האל.

העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלונים נגד עבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1835, המחלוקת בנוגע לעבדות שטפה את האומה, כמו בימי פשרת מיזורי. הצפוניים הגישו עלונים נגד עבדות. הדרומיים דרשו עצירה של העניין, ופרצו אל משרדי הדואר כדי להשמיד את העלונים. רוב הקבינט היה מורכב מדרומיים שהתנגדו לביטול העבדות, אולם ג'קסון רצה פיוס. הוא ניסה להתחשב באינטרסים של כולם, והעניק כוח לדרום כדי למנוע את הפצת העלונים. ג'קסון דרש שהעלונים ישלחו רק למעוניינים בכך. קלהון ניסח חוק שמנע את שליחת העלונים, אולם החוק כשל. אנשים רבים בשירות הדואר הדרומי פשוט סירבו לשלוח את העלונים.

עצומות לקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתנגדי העבדות שלחו עצומה לוושינגטון, כדי לסיים את העבדות. הדרומיים ניסו למנוע הכרה בעצומות. הוויגים תמכו בעצומות. ג'קסון ניסה לפתור זאת, וחברי הקונגרס קבעו שלקונגרס אין זכות להתערב בעניין.

רפובליקת טקסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1835, מתיישבים תומכי ארצות הברית בטקסס נלחמו בממשלה המקסיקנית, ובמאי 1836 הוקמה רפובליקת טקסס העצמאית. הממשלה אישרה עבדות ודרשה הצטרפות לארצות הברית. ג'קסון לא היה משוכנע שהרפובליקה תשרוד, ולא רצה להפוך את עניין העבדות לנושא מרכזי בבחירות הבאות. האסטרטגיה עבדה והדמוקרטים נשארו מאוחדים וניצחו. ג'קסון הכיר ברפובליקה ב-3 במרץ 1837, יומו האחרון כנשיא.

מסעות תגלית אמריקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון התנגד למסעות תגלית בתקופת כהונתו הראשונה. אולם לבסוף אישר מסע תגלית בכהונתו השנייה, שהתעכב עד 1838. הספינות מיפו את האוקיינוס הדרומי ואימתו את קיומה של אנטארקטיקה.

בהלת 1837[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלכלה בשנות ה-30 פרחה והממשל הפדרלי הצליח לשלם את חובו בעזרת מכירת אדמות ממשלתיות. בינואר 1835 ג'קסון שילם את כל החוב הלאומי, בפעם היחידה בהיסטוריה האמריקנית. הספקולציה על אדמות ועל מסילות רכבת הובילה לבהלת 1837. ביטול הבנק הלאומי השני גרם להעברת הכסף לבנקים מקומיים, ולעלייה בהלוואות. ג'קסון דרש שהאדמות ירכשו רק בזהב ובכסף, ובנוסף העביר כספים פדרליים מבנקים מזרחיים למערביים, שחיזקו את הספקולציות. למרות שג'קסון ניסה לייצב את הכלכלה, משקיעים רבים לא יכלו לשלם את חובותיהם. משבר כלכלי בבריטניה עצר השקעות בארצות הברית. הכלכלה נכנסה לשפל כלכלי, הבנקים התפרקו, החוב הלאומי עלה, עסקים פשטו רגל, מחירי הכותנה צנחו, והאבטלה עלתה. השפל נמשך עד 1841, כשהתחילה התאוששות.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון נפטר בשנת 1845, כתוצאה ממחלת השחפת[1]. מילותיו האחרונות לפני מותו היו: "ילדי היקרים, חברי ומשרתי, אני מקווה ובטוח כי אפגוש את כולכם בגן העדן, שחורים ולבנים כאחד, שחורים ולבנים כאחד". דמותו הונצחה על שטר ה-20 דולר אמריקני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]