אנדרו ג'קסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרו ג'קסון
15 במרץ 1767; וקסהאו שבדרום קרוליינה - 8 ביוני 1845; נשוויל, טנסי (בגיל 78)
Andrew Jackson.jpg
Andrew Jackson signature.png
שם בשפת המקור Andrew Jackson
מדינה ארצות הברית
מפלגה דמוקרטית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-7
תקופת כהונה 4 במרץ 18293 במרץ 1837 (8 שנים)
סגן ג'ון קלהון, מרטין ואן ביורן
הקודם בתפקיד ג'ון קווינסי אדמס
הבא בתפקיד מרטין ואן ביורן

אנדרו ג'קסוןאנגלית: Andrew Jackson;‏ 15 במרץ 17678 ביוני 1845) היה נשיאה ה-7 של ארצות הברית (18291837).

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של ג'קסון על שטר 20$

אנדרו ג'קסון נולד בדרום קרוליינה למשפחת מהגרים אירית-סקוטית. אביו נפטר ימים ספורים לפני לידתו וג'קסון גדל בביתם של קרובי משפחה. במלחמת העצמאות של ארצות הברית, היה בן 13 ושירת כשליח בשירות כוחות המיליציה של המדינה. בקרבות אלה נהרג אחיו הגדול יו, והוא עצמו נשבה ושוחרר זמן קצר לאחר מכן. בגיל 14 נתייתם מאימו. לאחר המלחמה עסק ביצור אוכפים ובהוראה ובמקביל למד משפטים והתיישב בטנסי. בשנת 1796 נבחר לנציגה של טנסי בקונגרס.

ג'קסון השתתף כגנרל במלחמת 1812 נגד בריטניה ובכל מלחמות הספר נגד האינדיאנים, פעילותו במלחמת 1812 מול בריטניה זכורה, בין היתר, משום שפיקד על הכוח שהביס את הבריטים בקרב ניו אורלינס, שהתרחש לאחר שהמלחמה נגמרה, בעקבות התעכבות הגעת ההודעה אל הלוחמים. על הצטיינתו הוענקה לו ב-1815 מדליית הזהב של הקונגרס, העיטור הגבוה ביותר לאזרחים אמריקאיים באותה עת.

ב-1817, הנשיא ג'יימס מונרו ציווה על ג'קסון להילחם נגד האינדיאנים מג'ורג'יה, ולמנוע מפלורידה הספרדית להפוך למקלט לעבדים נמלטים. ג'קסון חרג מסמכויותיו בפעולות אלו. הוא האמין שעליו לכבוש את פלורידה, ואכן עשה זאת. הוא לחם באינדיאנים, שרף את בתיהם ואת יבוליהם. לאחר שגילה שהספרדים והבריטים עודדו את האינדיאנים, הוא כבש את פלורידה כולה והדיח את המושל הספרדי. לטענתו פעל בהגנה עצמית כדי להבטיח את ביטחונה של ארצות הברית. ג'קסון לכד והוציא להורג שני חיילים בריטיים.

ההוצאות להורג והפלישה לטריטוריה ספרדית, שאיתה ארצות הברית לא נלחמה, יצרה תקרית בינלאומית. רבים בממשל דרשו את פיטורי ג'קסון. מזכיר המדינה, ג'ון קווינסי אדמס, הגן על ג'קסון מול שר החוץ הספרדי. ספרד מסרה את פלורידה לבסוף, וב-10 במרץ 1821 ג'קסון התמנה למושל הצבאי של פלורידה, וכיהן בתפקיד עד ה-31 בדצמבר.

בחירות 1824[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1824 התמודד לראשונה בבחירות לנשיאות, בתמיכת מועצת טנסי. הוא גם נבחר להיות סנאטור. ב-1824, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית הייתה המפלגה היחידה. מועמדיה נבחרו בידי אספה של חברי הקונגרס, אולם ב-1824 רוב החברים החרימו אותן. אלו שכן היו שם תמכו במזכיר האוצר, ויליאם קרופורד, כמועמד הנשיאותי ובסגנו, אלברט גלאטין. אספה בפנסילבניה תמכה בג'קסון, וטענה שהאסיפה התעלמה מקולות העם בכך שלא נתנה לג'קסון את המועמדות. רבים במפלגה חששו מג'קסון הפופולרי בקרב המוני העם.

חוץ מג'קסון ומקרופורד, מזכיר המדינה ג'ון קווינסי אדמס ודובר בית הנבחרים הנרי קליי היו מועמדים. ג'קסון זכה ברוב קולות המצביעים והאלקטורים. אך מכיוון שלא זכה לרוב מוחלט הועברה הבחירה לקונגרס, שבראשו עמד קליי. קליי פעל למען בחירתו של ג'ון קווינסי אדמס ולאחר מכן מונה לתפקיד מזכיר המדינה, תפקיד שבשעתו נחשב לכרטיס הכניסה לנשיאות. מהלך זה הרתיח את ג'קסון והעיב על כהונתו של קווינסי אדמס. נטען שמדובר היה ב"ברית שחיתות" בין השניים, בעיקר בשל העובדה שאדמס זכה בנציגי קנטקי, שהאלקטורים שלה תמכו בג'קסון. מצביעים רבים האמינו ש"נציג העם" נשדד בידי ה"אריסטוקרטים המושחתים מהמזרח". היה זה בין הגורמים לניצחונו של ג'קסון ארבע שנים אחר כך.

כהונתו כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ג'קסון

נשיאותו של ג'קסון סימנה תפנית בפוליטיקה האמריקנית, שכן הוא היה הנשיא הראשון שמוצאו לא היה ממשפחות האצולה ושעלה לשלטון בתמיכת המוני העם. הוא הלך בדרכו של תומאס ג'פרסון וערכיו הרפובליקניים. בתקופת נשיאותו חיזק ג'קסון את סמכויות השלטון המרכזי על אף מחאותיהן של מדינות הברית ואף איים להשתמש בכוח צבאי נגד מדינות שסירבו לקבל את תכתיביו. הוא חשש שאינטרסים עסקיים עלולים להחליש את הרפובליקניזם. כך לדוגמה, התנגד לפרישה של קרולינה הדרומית מהאיחוד לאחר הנהגת מכס.

ג'קסון האמין שסמכות הנשיא נובעת מהעם ושהוא מעל פוליטיקה מפלגתית. ג'קסון הנהיג את השיטה שלפיה מפטר הנשיא החדש חלק מאנשי הממשל הקודם וממנה במקומם את תומכיו. הוא לא מינה מועמדים מפלגתיים אלא אנשים מקצועיים: מרטין ואן ביורן כמזכיר המדינה וג'ון איטון כמזכיר המלחמה. המרירות המפלגתית גרמה לחיכוכים בקבינט, והוא פיטר את רובו כעבור שלוש שנים. הקבינט השני שלו עבד טוב יותר.

כניסתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון נשבע אמונים ב-4 במרץ 1829. הוא הזמין את הציבור להגיע לטקס. עניים רבים באו לטקס והמאבטחים לא יכלו לעצור אותם מלהיכנס לבית הלבן ולשבור חפצים. אנשים רבים עמדו על כיסאות בנעליהם כדי להסתכל על הנשיא. לבסוף נשפך פונץ' לקערות מחוץ למדשאות כדי לגרום לקהל לצאת משם. ג'קסון נחשב ל"מלך האספסוף".

ג'ון איטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון הקדיש את רוב זמנו בכהונתו הראשונה כדי לטפל בשערורייה שגרם ג'ון איטון, מזכיר המלחמה. נשותיהם של חברי הקבינט (במיוחד של קלהון) טענו שאשתו של איטון עבדה בזנות, וסירבו להיפגש עם משפחת איטון. ג'קסון כעס, מתוך אמונה שעל הגברים לשלוט בנשותיהם ולא להכניס מישהי שעבדה בזנות למשפחה. לעומת זאת, ג'קסון סירב לפגוע באשתו של איטון עקב העובדה שאשתו שלו מתה מהשמועות שהפיצו עליה. ג'קסון אמר לקבינט שלו שאשתו של איטון קדושה, ושמפיצי השמועות הם אנשים חסרי כבוד.

נשות הקבינט התעקשו שכבוד הנשים על הכף, ושאישה אחראית לא תקיים יחסי מין ללא הבטחה לנישואין. הנשים של השגרירים האירופאיים התעלמו מהעניין. ואן ביורן, שיצר קואליציה נגד קלהון, לקח את הצד של ג'קסון ואיטון.

התוצאה הייתה שכמעט כל חברי הקבינט הוחלפו והועברו מתפקידיהם. ג'קסון ניסה למנות את ואן ביורן להיות השגריר בבריטניה, אבל קלהון חסם את המועמדות. קלהון המשיך להיות סגן הנשיא והתרברב שחיסל את הקריירה הפוליטית של ואן ביורן. אולם ואן ביורן המשיך לשחק תפקיד מרכזי בקבינט הבלתי רשמי של ג'קסון, הפך לסגנו ב-1832 והפך לנשיא. ג'קסון רכש עיתון והשתמש בו כנשק כדי להילחם בתעמולה.

החוק להזזת האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון גרם להעברת אינדיאנים רבים משטחיהם

מאז נשיאותו של ג'יימס מדיסון, במהלכה ג'קסון היה מפקד צבאי, הוא התייחס בעוינות לאינדיאנים, ולא הגן על שטחיהם מפלישות של מתיישבים. מדיסון, שניסה לפייס אותם, ניסה לעודד אותם להפסיק להיות ציידים ולהתחיל להיות חקלאים. ג'קסון לחץ על הנשיא להתעלם מתחינות האינדיאנים.

בשמונה שנות כהונתו, הוא חתם על שבעים הסכמים עם שבטים אינדיאנים בצפון-מערב ובדרום המדינה. מדיניותו כללה הזזת האינדיאנים בעקבות ההסכמים שאת חלקם ניסח בעצמו. העימותים בין האינדיאנים והמתיישבים האמריקניים התרחשו בצפון ובדרום, אולם האוכלוסייה האינדיאנית הייתה גדולה יותר בדרום והייתה בעיה. מלחמות עם האינדיאנים קרו באופן תדיר, כשהאינדיאנים סירבו לקיים את ההסכים. בדצמבר 1835, פרצה מלחמה שנמשכה מעל לשש שנים, והסתיימה רק באוגוסט 1842, בתקופתו של ג'ון טיילר.

למרות שהיחסים בין האירופאים-אמריקאים והאינדיאנים היו מסובכים, ההתפשטות מערבה סיבכה את העניין. לעתים קרובות היחסים הפכו לאלימים. הנשיאים הקודמים בדרך כלל התעלמו מהבעיות, אולם ג'קסון תמך בהזזת האינדיאנים. חוק זה נחשב לשנוי ביותר במחלוקת מבחינת ג'קסון. היחסים בין הממשלה והשבטים הדרומיים הגיעו למשבר.

ב-8 בדצמבר 1829, ג'קסון הודיע לקונגרס שיעביר אינדיאנים מערבה מנהר המיסיסיפי. הקונגרס העביר חוק הזזת אינדיאנים וג'קסון הפעיל את תומכיו בנידון. ב-26 במאי 1830, עבר החוק, וג'קסון חתם עליו. החוק הסמיך את הנשיא לנסח הסכמים ולקנות שטחים משבטים במזרח בתמורה לאדמות במערב, מחוץ לגבולות ארצות הברית. העברת החוק הייתה ההצלחה הראשונה של המפלגה הדמוקרטית. החוק זכה לפופולריות גדולה בדרום, במיוחד לאחר גילוי מרבצי זהב בשטחי אינדיאנים.

בג'ורג'יה, היה סכסוך עם השבטים האינדיאנים, ובית המשפט נאלץ להכריע בעניין. ג'ון מרשל, נשיא בית המשפט העליון, קבע שג'ורג'יה לא יכולה לכפות את חוקיה על השבטים. ג'קסון הגיע להסכם שבו מנהיגי השבטים הסכימו להעביר את שבטיהם. בעיני רבים, האנשים שאיתם ג'קסון ניהל משא ומתן היו משוללי סמכות להחליט בנוגע לשבטים. ואן ביורן היה הנשיא שקיים את ההסכם, וגרם ל-7,000 חיילים להעביר אינדיאנים ממקום למקום, כשרבים מהם מתים בדרך.

בשנות השלושים, רוב השבטים כבר פינו את שטחיהם, אבל קבוצות גדולות עוד חיו בג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי ופלורידה. כולם היו יחסית מיודדים עם הלבנים והתנגדו לעבור שטח. יותר מ-45,000 אמריקנים הועברו למערב בתקופת ג'קסון.

יחסו של ג'קסון לאינדיאנים נותר שנוי במחלוקת, במיוחד בקרב יריביו הפוליטיים והאידאולוגיים. היסטוריונים רבים מהשמאל תקפו את מדיניותו, למרות שהיו כאלו שטענו שג'קסון הציל את קיומם של השבטים בעזרת מדיניותו.

חוקים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון ניסה לפטור את הממשל משחיתות וניהל חקירות בכל המחלקות בקבינט. הוא פיטר אנשים רבים שחשד שנהגו שלא כשורה בכספי ציבור. ג'קסון קרא לביטול חבר האלקטורים, וטען שיש להגביל את הנשיא לכהונה אחת בתפקיד. יוצאי צבא זכו לבונוסים נדיבים, אפילו אם לא הזדקקו להם. הוא קבע יום עבודה של עשר שעות במספנות.

שינוי הקבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1829, ג'קסון אכף חוק של ג'יימס מונרו ב-1820, שאישר לנשיא למנות מינויים כאוות נפשו. ג'קסון האמין שמינויי אנשים חדשים היא רפורמה דמוקרטית שתמנע העברת תפקידים בתוך המשפחה, ותאפשר לשירות הציבורי להיות נאמן לרצון העם. הוא האמין שדבר זה ימנע שחיתות בביורוקרטיה. כמה תומכי ג'קסון דרשו מתן תפקידים לחברי המפלגה. רבים הגזימו בכמות האנשים שג'קסון פיטר.

שיטתו של ג'קסון הפכה לשיטה שבה המנצח לוקח הכל. ג'קסון נאלץ לבצע כמה פשרות פוליטיות שהובילו לפגיעה באתיקה הציבורית. שליטתו במוסדות מחוץ לוושינגטון לא צלחה. רבים אף קנו בכסף משרות, אולם רק לאחר תקופתו של ג'קסון. המתנגדים לג'קסון יצרו את המפלגה הוויגית, וכינו את ג'קסון "המלך אנדרו הראשון", מתוך חשש שהרקע הצבאי שלו יצור מונרכיה.

משבר הוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופתו של ג'קסון, עימותים על מכסי מגן הובילו להעדפת תוצרת צפון ארצות הברית לעומת יבוא אירופאי זול, ופגעו בדרום ובחקלאים. סגן הנשיא קלהון תמך בזכותה של קרולינה הדרומית להטיל וטו על המכסים, ועל חוקים פדרליים באופן כללי. ג'קסון אמנם תמך בדרום בנוגע למכסי המגן, אולם תמך באיחוד חזק של מדינות, עם כוח חזק לממשל המרכזי. זה הוביל ליריבות עם קלהון. בוועידה הדמוקרטית הראשונה, קלהון וג'קסון נאמו אחד כנגד השני ואילו ואן ביורן מונה להיות סגנו של ג'קסון. קלהון הפך לסנאטור מטעם קרולינה הדרומית.

ג'קסון נשבע שישלח חיילים לקרולינה ויאכוף את החוקים, כי לא הסכים שמדינה אחת תבטל חוק פדרלי. הוא טען שקרולינה הדרומית עומדת על סף בגידה, והכחיש שלמדינות יש זכות לפרוש מהאיחוד. ג'קסון העביר חוק שאישר שימוש בכוח צבאי לגביית המכס, אבל העביר אותו רק אחרי שהנרי קליי והפרוטקציוניסטים הסכימו להורדת המכס. החוקים עברו ב-1 במרץ 1833, וג'קסון חתם על שניהם. קרולינה הדרומית הסכימה לוותר על תביעותיה. ג'קסון טען שמטרת הדרום לא הייתה המכס, אלא לפרק את האיחוד וליצור קונפדרציה. הוא חזה שבעתיד עניין העבדות יהיה העילה של הדרום למרד.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו של ג'קסון לתפקיד, ארצות הברית וצרפת היו מסוכסכות בנוגע לדרישת פיצויים של הראשונה בנוגע לספינות שצרפת לכדה במהלך המלחמות הנפוליאוניות. השגריר הצרפתי הצליח לחתום על הסכם פיצויים, וארצות הברית קיבלה 25 מיליון פרנקים. הממשלה הצרפתית התקשתה בתשלום החוב. ב-1834, ג'קסון רתח על אי התשלום והודיע שהמשלה מאוכזבת, ותטיל סנקציות על צרפת. הצרפתים דרשו התנצלות. בדצמבר 1835, ג'קסון סירב להתנצל, וטען שכוונותיו היו טובות. הסכום שולם בפברואר 1836.

ממשל ג'קסון הסדיר את היחסים עם דנמרק, פורטוגל וספרד. הוא גם חתם על הסכמים עם רוסיה, ספרד, טורקיה, בריטניה וסיאם- הסכם הסחר הראשון עם מדינה אסייתית. הייצוא עלה ב-75% והיבוא ב-250%.

ג'קסון לא הצליח לנהל סחר עם סין ויפן, ולא הצליח למנוע מבריטניה להשיג אחיזה בדרום אמריקה. ניסיונו לרכוש את טקסס ממקסיקו נכשל, והוא לא רצה להשתלט עליה בצורה צבאית.

ביטול הבנק ובחירות 1832[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון מחסל את הבנק האמריקני

ב-1816, ג'יימס מדיסון החליט לאושש את הכלכלה האמריקנית באמצעות יצירת בנק לאומי שני לארצות הברית. ב-1832, הבנק דרש עוד ארבע שנים לפעול. הסנאט ובית הנבחרים תמכו בכך, אולם ג'קסון טען שהבנק הוא מונופול מושחת שעוזר לזרים, והטיל וטו על החוק. הוא טען שהבנק היה שייך לעשירים, ושחיזק אותם. המפלגה הרפובליקנית הלאומית הפכה זאת לבעיה פוליטית, וטענו שג'קסון מנסה לזכות בתמיכה מפשוטי העם בעזרת מלחמת המעמדות.

בבחירות ב-1832, עניין הבנק הפך לנושא רציני. ג'קסון התמודד מול הנרי קליי, ומפלגה שהתנגדה לארגון הבונים החופשיים (שג'קסון וקליי תמכו בו) גם התמודדה. אולם ג'קסון היה פופולרי וזכה ב-55% מהקולות, וב-219 אלקטורים. קליי זכה ל-37% ול-49 אלקטורים. ויליאם וירט, המועמד האנטי-מייסוני, זכה ל-8% ולשבעה אלקטורים בלבד. ג'קסון האמין שזכה לאישור לביטול הבנק.

ביטול השקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1833, ג'קסון משך השקעות פדרליות מהבנק, והסמיך בנקים מקומיים. הוא דרש מקוני אדמות ממשלתיות לשלם במטבעות זהב וכסף, וגרם לעלייה בביקוש, שהובילה למשבר כלכלי ב-1837. הכלכלה התאוששה מהמשבר רק לאחר שנים, ומרטין ואן ביורן חטף את האשמה. חיסול הבנק הוביל לתהליך אינפלציוני ולספקולציות, שהובילו לאשראי זול. ג'קסון דרש תשלום על אדמות במתכות בלבד. ב-1837, מאות בנקים ועסקים קרסו, ואלפים איבדו את אדמתם. במשך חמש שנים ארצות הברית נהרסה מהשפל הכלכלי.

הסנאט גינה את ג'קסון ב-1834 על הסרת ההשקעות, בהובלת הנרי קליי. כשתומכי ג'קסון השתלטו על הסנאט, הם ביטלו את הגינוי.

ניסיון ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיון ההתנקשות בג'קסון

ב-30 בינואר 1835, התרחש הניסיון הראשון להתנקש בנשיא מכהן בארצות הברית. בעת שביקר בהלוויתו של סנאטור מקרוליינה הדרומית, ניסה ריצ'רד לורנס, צייר מובטל, להתנקש בחייו של ג'קסון, אך אקדחיו כשלו. במהרה נתפס לורנס והוכנע, אף בעזרתו של הנשיא ג'קסון, שהיה אז בן 67 שנים והכה אותו מספר פעמים עם מקל ההליכה שלו עד שלורנס איבד את הכרתו. לורנס האשים את ג'קסון באובדן עבודתו. האקדחים פעלו באופן תקין, ורבים האמינו שג'קסון ניצל בידי חסדי האל.

העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלונים נגד עבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1835, המחלוקת בנוגע לעבדות שטפה את האומה, כמו בימי פשרת מיזורי. הצפוניים הגישו עלונים נגד עבדות. הדרומיים דרשו עצירה של העניין, ופרצו אל משרדי הדואר כדי להשמיד את העלונים. רוב הקבינט היה מורכב מדרומיים שהתנגדו לביטול העבדות, אולם ג'קסון רצה פיוס. הוא ניסה להתחשב באינטרסים של כולם, ונתן כוח לדרום למנוע את הפצת העלונים. ג'קסון דרש שהעלונים ישלחו רק למעוניינים בכח. קלהון ניסח חוק שמנע את שליחת העלונים, אולם החוק כשל. אנשים רבים בשירות הדואר הדרומי פשוט סירבו לשלוח את העלונים.

עצומות לקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתנגדי העבדות שלחו עצומה לוושינגטון, כדי לסיים את העבדות. הדרומיים ניסו למנוע הכרה בעצומות. הוויגים תמכו בעצומות. ג'קסון ניסה לפתור זאת, וחברי הקונגרס קבעו שלקונגרס אין זכות להתערב בעניין.

רפובליקת טקסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1835, מתיישבים תומכי ארצות הברית בטקסס נלחמו בממשלה המקסיקנית, ובמאי 1836 הוקמה רפובליקת טקסס העצמאית. הממשלה אישרה עבדות ודרשה הצטרפות לארצות הברית. ג'קסון לא היה משוכנע שהרפובליקה תשרוד, ולא רצה להפוך את עניין העבדות לנושא מרכזי בבחירות הבאות. האסטרטגיה עבדה והדמוקרטים נשארו מאוחדים וניצחו. ג'קסון הכיר ברפובליקה ב-3 במרץ 1837, יומו האחרון כנשיא.

מסעות תגלית אמריקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון התנגד לסמעות תגלית בתקופת כהונתו הראשונה. אולם לבסוף ג'קסון אישר מסע תגלית בכהונתו השנייה, שהתעכב עד 1838. הספינות מיפו את האוקיינוס הדרומי ואימתו את קיומה של אנטארקטיקה.

בהלת 1837[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלכלה בשנות ה-30 פרחה והממשל הפדרלי הצליח לשלם את חובו בעזרת מכירת אדמות ממשלתיות. בינואר 1835 ג'קסון שילם את כל החוב הלאומי, בפעם היחידה בהיסטוריה האמריקנית. הספקולציה על אדמות ועל מסילות רכבת הובילה לבהלת 1837. ביטול הבנק הלאומי השני גרם להעברת הכסף לבנקים מקומיים, ולעלייה בהלוואות. ג'קסון דרש שהאדמות ירכשו רק בזהב ובכסף, ובנוסף העביר כספים פדרליים מבנקים מזרחיים למערביים, שחיזקו את הספקולציות. למרות שג'קסון ניסה לייצב את הכלכלה, משקיעים רבים לא יכלו לשלם את חובותיהם. משבר כלכלי בבריטניה עצר השקעות בארצות הברית. הכלכלה נכנסה לשפל כלכלי, הבנקים התפרקו, החוב הלאומי עלה, עסקים פשטו רגל, מחירי הכותנה צנחו, והאבטלה עלתה. השפל נמשך עד 1841, כשהתחילה התאוששות.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון נפטר בשנת 1845, כתוצאה ממחלת השחפת[1]. מילותיו האחרונות לפני מותו היו: "ילדי היקרים, חברי ומשרתי, אני מקווה ובטוח כי אפגוש את כולכם בגן העדן, שחורים ולבנים כאחד, שחורים ולבנים כאחד". דמותו הונצחה על שטר ה-20 דולר אמריקני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]