משתמש:Lerochka2004/מיליטריזם בישראל

שגיאות פרמטריות בתבנית:לשכתב
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

מיליטריזם הוא קיומה ולעתים גם על השלטתה של תפיסה, לפיה המלחמה היא פתרון נאות לבעיות פוליטיות‏‏.

מדינת ישראל מחזיקה בצבא חזק ביחס לגודלה ונושא הביטחון הוא בעל חשיבות רבה בפוליטיקה ובחברה. מנהיגים רבים וביניהם ראשי ממשלה היו בעברם קצינים בכירים בצבא ההגנה לישראל, ביניהם יצחק רבין, אריאל שרון, אהוד ברק.

מיליטריזם בישראל

ההגדרה המדויקת של המושג מיליטריזם שנויה במחלוקת וישנה בעייתיות עם המושג. ראשית המושג טעון מאוד מבחינה ערכית ואידאולוגית ובמקומות שונים מייחסים לו משמעות שונה. שנית הוא כוללני מאוד. על כן קיימת מחלוקת בין חוקרים שונים האם מתקיים בישראל מיליטריזם^{[דרוש מקור]}.
הראשונים שטענו שבישראל מתקיים מיליטריזם היו המרקסיסטים. לדידם בישראל התפתחה "לאומיות מרקסיסטית" כאחת משתי צורות התפתחויות אפשריות, כשהתצורה האחרת היא של חברה סוציאליסטית דו-לאומית. לאחר מלחמת העצמאות נסוגה מפלגת השלטון מהפרספקטיבה הסוציאליסטית ואימצה אידאולוגיה לאומית ממלכתית, שהפתרון הצבאי או המיליטריסטי לבעיה הלאומית הפך למרכיב יסודי שלה. התפנית הזאת הייתה תוצאה של מדיניות מכוונת של ראשי המדינה הצעירה.
בן אליעזר טוען שישראל היא מדינה מיליטריסטית מתחילת דרכה. לדבריו המושג 'אומה במדים' אינו אלא כיסוי למושג מיליטריזם וצבאיות:
"אומה במדים היא אמצעי תרבותי שעלית פוליטית בשיתוף עם עלית צבאית עושות בו שימוש כדי לתת צידוק לבעיות פוליטיות ומשתמשות בו לגיוס האוכלוסייה כולה למלחמה: 'אומה במדים' מבוססת על טשטוש בין יחד, משפחה, חברה, אומה ומדינה, על יצירה של תרבות מיליטריסטית לכלל החברה ולא לצבא בלבד. על עצוב של מציאות, המבטלת את ההבחנה בין זמן מלחמה לזמן שלום. טשטוש הגבולות הוא המכשיר שבאמצעותו עושים מלחמות".‏‏
קימרלינג טוען שמשנות ה-30 ואילך הלכה והתגבשה ביישוב, ולאחר מכן במדינת ישראל, תרבות מיליטריסטית. את המיליטריזם שמתקיים בישראל, קימרלינג מכנה 'מיליטריזם קוגניטיבי' ולדבריו:
"בין אם נרצה ובין אם לאו- אנו חברה מיליטריסטית מובהקת, ומיליטריזם זה הוא העיקרון המארגן המרכזי שסביבו נעה החברה הישראלית, פועלת, קובעת את גבולותיה, זהותה ואת כללי המשחק הנהוגים בתוכה". ‏‏
חוקרים רבים מדברים על מרכזיותו של תחום הביטחון בתהליכי קבלת ההחלטות בעניינים מדיניים ובייחוד בגיבוש תורת הביטחון בעלת האופי האופנסיבי-הכוחני וכן על התפקיד ההיסטורי שמילא צה"ל בקליטת העלייה כמכשיר לאינטגרציה חברתית ובניין האומה.
ליסק, סותר ואומר שלא מתקיים מיליטריזם בישראל בגלל שלא מתקיים תנאי הכרחי והוא היותו של הצבא מערכת תרבותית נפרדת ואוטונומית שצוויה המוסריים והאידאולוגיים הם מקור השראה וסמכות לחברה כולה.

התפתחות המיליטריזם בישראל

תחילתו של המיליטריזם בישראל הוא לאחר הקמת המדינה. במלחמת סיני ב-1956 באה לידי ביטוי דרמטי המדיניות המיליטריסטית אשר נועדה להגן על הישגי מלחמת 1948, על אי השבות של הפלסטינים ועל הבלעדיות הלאומית היהודית באדמה, ברכוש ובשלטון. כך נמשך הדבר גם במלחמה ב-1967. פירות מלחמת סיני והרווחים הכלכליים שהניבה מלחמת ששת הימים היו גורם שעודד את השתרשות דפוס הלאומנות המיליטריסטית.
המיליטריזם הישראלי נוצר מתוך מערכת יחסים בין צעירים לוחמים שהשתייכו לקבוצות סטאטוס צבאיות ושאפו להשיג הכרה, יוקרה והשפעה, לבין ההנהגה הוותיקה, שהשתחררה מסבך של מחלוקת פוליטית פנימית וניסתה לכונן את מרותה על הכוחות המזוינים שפעלו בחברה. ההנהגה לא התלהבה מהפתרון האלים שהציעו לה הצעירים, אך נאלצה להכנע לתכתיב שלהם בשל סכנת הקיום שנשקפה למעמדה השלטוני. היא אימצה את תפיסת העולם המיליטריסטית של הצעירים, נתנה להם חופש פעולה, אף העניקה להם סטטוס, כבוד ויוקרה. בתמורה קיבלה מהם תמיכה פוליטית וצייתנות מלאה.

3 גורמים אשר הביאו לצמיחתו של המיליטריזם בישראל:
1.את הגורם הראשון ניתן לייחס לקריאת תיגר של דור סוציולוגי שלימים נקרא "דור ילידי הארץ" או "דור הפלמ"ח", כנגד הנהגה ותיקה ומתונה. צעירים אלו, בנים ל"אבות המייסדים" של ישראל, אשר נולדו בארץ או היגרו אליה בגיל צעיר, הגיעו לבגרות ונתגבשו ל"דור סוציולוגי" בסוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 של המאה.
בדרך הצבאית החדשה הייתה נהוגה התפיסה כי ניתן ורצוי לפתור את הסכסוך היהודי- ערבי באמצעות אלימות מאורגנת.
כניסת הצעירים הלוחמים אל בימת ההיסטוריה התאפשרה בעטיו של המשבר הפוליטי שהתחולל ביישוב מאז שנות ה-30 שנבע בין היתר מחוסר האונים של היישוב נוכח המרד הערבי, פרוץ מלחמת העולם השנייה, השינוי שחל במדיניות הבריטית במזרח התיכון והסכסוך הפנימי במפא"י, המפלגה הדומיננטית ביישוב, שהביא לירידה במעמדה.
הצעירים הללו עסקו ב"ייצור תרבות". הם השתייכו ל"יחידות דוריות" או לקבוצות סטטוס, המהוות התארגנות, המעידה על רצונה של קבוצה להשיג הכרה, יוקרה והשפעה בחברה. קבוצות הסטאטוס הללו נאבקו אלו באלו על השאלה מי מהן חשובה יותר ומתאימה יותר לצורכי החברה. מתוך המאבקים עלה המכנה המשותף לדור כולו- הרעיון כי אפשר וצריך לפתור את בעיותיו הפוליטיות של היישוב בדרך הצבאית.
2. גורם שני הוא ההתמיכה לה זכתה הדרך הצבאית החדשה מידי גופים מפלגתיים-תנועתיים, שעשו בה שימוש במאבקם על השליטה ביישוב.
בסוף שנות ה-30 קמה בתוך מפא"י סיעה חדשה, "סיעה ב'" שמרבית אנשיה השתייכו לתנועת התיישבות "הקיבוץ המאוחד".
הסכסוך בין הקיבוץ המאוחד להנהגת מפא"י החריף בשנות ה-30 ולקראת סוף העשור התייצבה סיעה ב' כגוף חלופי להנהגה. עד מהרה התפשט המאבק על השליטה ביישוב גם לתחום הביטחוני. שני הגופים היריבים ראו בדרך הצבאית החדשה משאב שניתן לעשות בו שימוש פוליטי לצורכיהם.
3.הגורם השלישי הוא ייצור התרבות של קבוצות סטאטוס צבאיות ומאבקי הסטאטוס שהתפתחו ביניהן סביב רצונן להשפיע על המציאות.
שני הגופים היריבים, מפא"י וסיעה ב', הפכו את המסגרות הצבאיות למעין "צבאות פרטיים" שזכו להגנתם ולתמיכתם. אפילו בייצור התרבות של הקבוצות הצבאיות הם התערבו מתוך שיקולים פוליטיים ובכך סייעו בעקיפין להתפיכתה של הדרך הצבאית לאידאולוגיה.

קווי אופי של המיליטריזם הישראלי

למיליטריזם הישראלי מספר אפיונים אשר מהווים את מקור עוצמתו, תורמים ללגיטמיות של התופעה ולהמשכיותה:
א. נטייה נמשכת לפתרונות צבאיים לבעיות הלאומיות, בצד העדר מוחלט של הפיכות צבאיות.
ב. מיליטריזם שאין לו שורשים מעמדיים, מפלגתיים מובהקים או סקטוריאליים. הוא על מפלגתי, חוצה גבולות בין דתיים לחילוניים, בין מזרחים לאשכנזים ובין עולים חדשים לוותיקים.
ג. האופי ההתנדבותי משולב בו ונותן לו את כוחו ועוצמתו, מבלי לפגוע בכך שהוא מבוסס גם על חובה וכפייה.
ד. זהו מיליטריזם שהוא גם של המדינה על צוויה, חוקיה והבירוקרטיה שלה, וגם של החברה על יסודותיה האתניים, פרימורדיאליים, קומונליים ומיליציוניים, ובכך זהו למעשה מיליטריזם גם של שולטים וגם של נשלטים.
ה. זהו מיליטריזם המבוסס על טשטוש ההבחנה בין שני מגזרים אפשריים- הצבאי והאזרחי.
ו. הופעתו העיקרית אינה בתהליכי קבלת ההחלטות הפורמאליים, אלא הוא תוצר של שיתוף פעולה בלתי פורמאלי, בין ראשי צבא לאחדים מחברי ההנהגה הפוליטית, המתבסס על ראיית מציאות משותפת.
ז. זהו מיליטריזם בעל אופי ביצועי ומעשי לא פחות מאשר אופי חגיגי, טקסי והצהרתי.
ח. הוא תוצר של חיבור בין צבא ופוליטיקה, כלומר מיליטריזם אזרחי.

לפי קימרלינג מידה ניכרת של מיליטרזים תרבותי ניתן לאתר בישראל בתקופות שונות ובאופני ביטוי שונים. כמו למשל, בראשית שנות ה-50 נערך מצעד צבאי של יום העצמאות בחוצות חיפה. בראש הצועדים נישאה כרזה ועליה הכתובת: "ישראל בטח בצה"ל- הוא מגינך ומושיעך". סיסמה אחרת שהייתה רווחת בשנות ה-50 וה-60 היא הפסוק "לא ינום ולא יישן-שומר ישראל". הסיסמאות הללו שיקפו את רוח התקופה. ביטחונם של היהודים לא נתפס כתלוי בחסד האלוהי, גורל, מעצמה אחרת, כי אם ביהודי השרירי החדש, בצבאו ובחייליו.
לצבא ולכלל התרבות שנשתזרה סביב הצבא, יוחס מקום מרכזי ומכריע.
היבט אחר של מיליטריזם תרבותי נוצר סביב שכבה של קבוצות אליטה. ביטוי לכך היה באופן שבו נשלט סדר היום יום הציבורי והשיח הפוליטי בנושאים שהוגדרו כ"ביטחון לאומי" על ידי קבוצות אליטות קטנות, אזרחיות וצבאיות והגישה אליו הייתה מוגבלת לחבריהן בלבד. הדוגמאות המובהקות לכך הן פיתוח כושרה הגרעיני של ישראל ו"עסק הביש"-"פרשת לבון". גם כאשר התנהל השיח באורח פומבי יחסית הוא התאפיין בשימוש בצפנים-"שפת ביטחון". זאת מתוך הנחה שנושאי ביטחון חייבים להיות חשאיים, וכי אלה הקובעים בנושאי ביטחון הינם בעלי כישורים יוצאי דופן. כל זה היה אמור להבטיח שקבלת ההחלטות בתחומים אלה תיתפש כבעלת איכותיות יוצאת דופן לעומת כל יתר ההחלטות הפוליטיות, החברתיות או הכלכליות.

קימרלינג מציין כי ישראל מהווה דוגמה מובהקת למיליטרזים אזרחי בעיקר לנוכח המשמעות החברתית המוענקת לשירות הצבאי או האופן שבו חברה שלמה מכוונת להתכוננות מתמדת למלחמה. באמצעות ההשתתפות בשירות הצבאי והקרבה לתחומים שהוגדרו כ"ביטחון לאומי", עוצבו ונשתמרו גבולות השליטה והגבולות הסוציו-פוליטיים של הקולקטיב. קבוצות יריבות כגון הרוויזיוניסטים, קומוניסטים, ערבים ישראלים, אורתודוקסים, נדחקו אל שולי המערכת, אם לא הוצאו לחלוטין אל "מחוץ לגדר". ההדחקה נעשית בעיקר באמצעות אי הכללת קבוצות אלה בתחומי השירות הצבאי.
בשנות ה-50 הצבא היה מצד אחד ארגון אלטיסטי ומצד שני לפחות מבחינה סמלית הורחבו תפקידיו והוטלו עליו תפקידי "בינוי אומה". יותר ויותר תחומים ונושאים נתפסו כשייכים ל"ביטחון לאומי".

שלבים במיליטריזציה של החברה הישראלית

בשלב הראשוני במיליטריזציה של החברה הישראלית, לאחר מלחמת העצמאות, "צבא העם" נתפס כצבא הלוקח על עצמו מכלול מטרות אזרחיות, בעיקר בתחומי החינוך וקליטת העלייה. הפרויקטים של מורות חיילות, חינוך חיילים היו חלק מתפיסה זו של המשימה האזרחית המוטלת על הצבא. יתרה מזאת, הצבא הוצג כמכשיר אינטגרציה חברתית, כמעין "כור היתוך", שהתמודד עם אתגר החברה הרב-תרבותית באופן יעיל משעשתה המסגרת האזרחית.
חלק מהתהליכים האלה מיצו את עצמם וחלקם כנראה לא תאמו עוד את צרכיה של החברה הישראלית בעשור האחרון. לפיכך אנו עדים בשנים האחרונות לתהליך שבו הצבא איבד חלק ניכר מיכולתו ומשאיפתו להיות מכשיר אינטגרציה בחברה הישראלית. במקביל נשמעים יותר ויותר קולות המדברים על הצורך בגיבוש של "צבא קטן וחכם", תהליך המחייב נסיגה של הצבא ממגוון התפקידים החברתיים שנטל על עצמו בעבר.
בעשור האחרון הצבא הופך במבנהו ובהרכבו לחונטה מקצועית בעלת אינטרסים ברורים והשקפת עולם פוליטית וחברתית.
הצבא נוטל לעצמו בגלוי את השליטה הפוליטית והחברתית שקדום לכן הייתה סמויה. מידת מעורבותם של אנשי צבא בכירים במערכת קבלת ההחלטות, הן במישור הפוליטי והן במישור הציבורי, הולכת וגדלה.

חינוך למיליטריזם

חגית גור, בספרה "חינוך למיליטריזם", טוענת כי בחברה הישראלית ניתן לזהות מאופיינים מיליטריסטיים רבים. ישנה נוכחות רבה של אנשי צבא, אנשי צבא לשעבר מאיישים משרות בכירות בפוליטיקה, בכלכלה ובחינוך. החלטות מדיניות נשענות על יועצי צבא. מוצרי תרבות רוויים דימויים ונושאים צבאיים. תפיסות מיליטריסטיות והתנהגויות מיליטריסטיות מונחות במבמנה העמוק של החברה הישראלית.
החינוך מכוון אותנו לראות אירועים או מנהגים מיליטריסטיים כסבירים והגיוניים. באמצעות המיליטריזם, ביטויים צבאיים בתחומי התרבות השונים נראים נורמאליים ומתקבלים על הדעת.
הצבא חדר למערכת החינוך כמו לשאר המערכות האזרחיות במדינה, כבר בתקופת היישוב, כשעסק בגיוס מתנדבים צעירים לכוחות המאבק בבריטים ובערבים וזאת כשלב לכינון האומה. לאחר כינון האומה ובעקבות הפסקת קרבות 1948 ופירוק הפלמ"ח, מגמה זו התחזקה בכמה כיוונים שהפכו את ישראל לקהילה מגויסת.
תהליכי החיברות, המתרחשים במהלך שנות הילדות והבגרות, מכישרים בנים ובנות יהודים בישראל לקראת מצב של מלחמה ולקראת התחיילות. בישראל ובמערכת החינוך, מרכזיות המלחמה והצבא מתקבלת כחלק בלתי נפרד מהחיים, שאין מערערים עליו. הציפייה כי מלחמה תתרחש במוקדם או במאוחר היא מרכיב מרכזי בהוויה היהודית בישראל ואחד ממרכיבי הזהות הקולקטיבית והאישית. המלחמה עצמה נתפסת כפתרון סביר לבעיות מדיניות.
מערכת החינוך בחברה הישראלית מקנה הרגלי חשיבה שלפיהם שירות צבאי של נערים ונערות הוא שלב טבעי, אפילו רצוי. מערכת החינוך משקיעה מאמצאים ביצירת התניה להתגייס לצבא ללא הצגת שאלות, ללא הטלת ספק או בחינה ביקורתית של הקשר בין הצבאיות ובין המצב הפוליטי ובינם לבין אזרחות ומגדר. החינוך מעצב תודעה הרואה בבחירה להלחם קו מדיני סביר והגיוני.
החינוך מהווה מנגנון בעל עוצמה רבה ליצירת יחס נורמלי אל המיליטרזים בחברה הישראלית היהודית. ניתן לראות ילדי גן מבקרים בתערוכות צה"ל, קצינים מוזמנים להרצות בבתי ספר, תלמידי תיכון מוזמנים לצפות בתרגילי שדה באש חיה, קבוצות נוער מבקרות במחנות צבא ולאחרונה נפוצה התופעה של חינוך צבאי באמצעות חדירת קציני צבא בדימוס לתפקידי ניהול בתי ספר.

קישורים חיצוניים

• "ולא ילמדו עוד מלחמה" - תערוכה של דימויים מיליטריסטיים בתרבות ובחינוך בישראל, באתר פרופיל חדש, תנועה לאזרוח החברה בישראל
• צבא בונה עם וגלריה, באתר אמת מארץ ישראל.

לקריאה נוספת

• בן אליעזר אורי, דרך הכוונת: היווצרותו של המיליטריזם הישראלי, 1936-1956, תל אביב: דביר, 1995.
• גור חגית, חינוך למיליטריזם, תל אביב: בבל (משכל), 2005.
• לוי יגיל, צבא אחר לישראל: מיליטריזם חומרני בישראל,תל אביב: ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 2003.
• ליסק משה, אתוס אופנסיבי או תרבות מיליטריסטית? בתוך: עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל , 7: 651-661, ‫ שדה בוקר : המרכז למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997.
• פרי יורם, האמנם החברה הישראלית מיליטריסטית? בתוך: זמנים: רבעון להיסטוריה: 56: 94-112, ת"א: האוניברסיטה, 1996.
• קימרלינג ברוך, מיליטריזם בחברה הישראלית בתוך: תיאוריה וביקורת , 4: 123-140, ירושלים : מכון ון ליר בירושלים, 1993.
• שוורץ יוסי, צבא העם? שלבים במיליטריזציה של החברה הישראלית בתוך: מצד שני ינואר 2003: 26-27, ירושלים : המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 2003.

הערות שוליים

קטגוריה:החברה הישראלית קטגוריה:ישראל: צבא וביטחון