יצחק רבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק רבין

Flickr - Israel Defense Forces - Life of Lt. Gen. Yitzhak Rabin, 7th IDF Chief of Staff in photos (11).jpg

Yitzhak Rabin signature.svg
תאריך לידה 1 במרץ 1922
תאריך לידה עברי א' באדר תרפ"ב
תאריך פטירה 4 בנובמבר 1995 (בגיל 73)
תאריך פטירה עברי י"ב בחשוון תשנ"ו
ממשלות 16, 17, 21, 22, 23, 25
כנסות 8 - 13
סיעה המערך השני, מפלגת העבודה
תפקידים בולטים
עיסוק קודם
יצחק רבין עם אחותו רחל ואימם רוזה, 1927
רבין ב-1948
יצחק רבין (משמאל) עם יגאל אלון במבצע חורב במלחמת העצמאות, 1949
יצחק רבין
Rabin Northern Command1957.jpg
רבין כמפקד פיקוד הצפון, 1957
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
Palmach.jpg  פלמ"ח
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1940 לערך - 1968
דרגה רב אלוף  רב אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות

מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים

הנצחה

יצחק רבין (;‏ א' באדר תרפ"ב 1 במרץ 1922י"ב בחשוון תשנ"ו 4 בנובמבר 1995) היה הרמטכ"ל השביעי של צה"ל, עליו פיקד בעת מלחמת ששת הימים, שגריר ישראל בארצות הברית וראש ממשלת ישראל בשתי קדנציות: הראשונה בשנים 19771974, והשנייה בשנים 1995–1992. על חלקו בחתימת הסכמי אוסלו זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1994. נרצח במהלך כהונתו כראש ממשלה בידי מתנקש יהודי-ישראלי, יגאל עמיר, שהתנגד להסכמים.‏[1]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק רבין נולד בירושלים. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית וחברי מפלגת אחדות העבודה.

אמו של רבין, רוזה כהן (שכונתה "רוזה האדומה"), נולדה לבית כהן בשנת 1890 במוהילב שבבלארוס. אביה, יצחק, היה רב ואיש חב"ד שהתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים, ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בהומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים והייתה פעילה חברתית ופוליטית. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל כנוסעת סמויה בספינה "רוסלאן", הנחשבת למבשרת העלייה השלישית. תחילה התיישבה במושבה כנרת ולאחר מכן עקרה לירושלים, שבה הכירה את נחמיה רבין, והשניים נישאו בשנת 1921. יצחק רבין קרוי על שם סבו, יצחק כהן. דרך אמו קשור יצחק רבין בקשרי משפחה גם לדוד הכהן (בן-דודה של אמו), ומכאן למשפחות רופין, סוקניק (ידין), ידלין ואחרים.

אביו של רבין, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסמידוביץ' שבאוקראינה. הוא התייתם מאביו כשהיה ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בגיל שמונה עשרה נסע רוביצוב לארצות הברית, והצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 התגייס לגדוד העברי, שהוקם בארצות הברית על ידי יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון, והפליג עם הגדוד לארץ ישראל.

כשהיה יצחק רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ובה נולדה אחותו רחל ב-1925. עקב עבודתו של אביו בחברת החשמל עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל אביב, שם החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן, נבחרה למועצת העיר תל אביב.

בשנת 1928 החל רבין ללמוד ב"בית החינוך לילדי עובדים א'" (ברח' טשרניחובסקי), שנפתח ב-1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. בגיל 15, כאשר אמו כבר הייתה חולה, עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה (הישן), בבית ספר חדש שהוקם ביוזמת אמו רוזה כהן ולאחר מותה נקרא על שמה.

ב-1937 המשיך רבין ללימודים בבית הספר החקלאי כדורי, והוא בן המחזור הרביעי של בית הספר. לימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת חשבונות. בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי" נפטרה אמו ממחלת הסרטן. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני מחמת מאורעות המרד הערבי הגדול, ורבין, שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן, התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי". בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק בקורס בן עשרה ימים מטעם "ההגנה". בתקופה זו התחבר לאלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין שב ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940.

כפרס על כך שקיבל את הציונים הגבוהים ביותר מבין בני מחזורו בתעודת סוף שנתו האחרונה ב"כדורי", העניק לו הנציב הבריטי בארץ מלגת לימודים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. רבין שאף ללמוד הנדסת מים, אולם עקב מלחמת העולם השנייה הדבר לא התאפשר. בהשפעת משה נצר, שהיה חברו ובן מחזורו בגן הילדים, בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב וב"כדורי", עבר רבין לקיבוץ רמת יוחנן והצטרף להכשרה מגויסת של הנוער העובד שפעלה במקום לקראת גיוסה לפלמ"ח.

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנה ופלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבין הצטרף ל"הגנה" עוד כשהיה תלמיד בכדורי. ב-1941, בגיל 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח, שהוקם במאי. פעולתו הראשונה, ביוני אותה שנה, הייתה במסגרת שיתוף פעולה עם הצבא הבריטי להשתלטות על לבנון, שהייתה תחת שלטון צרפת של וישי, פעולה שבה איבד משה דיין את עינו. רבין סיים קורס מפקדים בכירים בג'וערה בשנת 1943, ובשנת 1945 התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. באותה שנה השתתף רבין, כסגנו של נחום שריג, בפריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים הכלואים שם מידי הבריטים.‏[2] ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר ברפיח, שממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. רבין ביקש לממש את תוכניתו לנסוע וללמוד הנדסת מים, אך מפקד הפלמ"ח יגאל אלון שכנע אותו לוותר על כך, ומינה אותו בשלהי 1946 למפקד הגדוד השני של החטיבה המגויסת בפלמ"ח. בתקופה זו מנה סדר הכוחות של הפלמ"ח ארבעה גדודים בלבד, והגדוד השני היה אחראי על השרון, ירושלים, תל אביב ודרום ארץ ישראל. בנובמבר 1945 נפצע רבין ברגלו בתאונת אופנוע, ועל אף שהחלים, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף על פי כן מינהו אלון למג"ד.

באוקטובר 1947 העבירו אלון לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח. בתקופת שירותו בפלמ"ח נודע רבין בשם הקוד "עמירם".

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העצמאות בראשית דצמבר 1947, מינה אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, וכך פיקד רבין למעשה על חזית הדרך לירושלים, כשלרשותו עמדו שני גדודי פלמ"ח חדשים, שהורכבו מאנשי מילואים (רזרבה): הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה והגדוד השישי בפיקודו של צבי זמיר. בסוף מרץ 1948 החליפו בתפקיד פקודו, שאול יפה.

באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה רבין למפקד חטיבת הראל, כשהוא בן 26 בלבד. החטיבה בפיקודו השתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייח' ג'ראח, קטמון והר ציון. רבין פיקד על כיבושה מחדש של רמת רחל מידי הכוח הירדני-מצרי, והיה מעורב בפריצת דרך בורמה. לימים כתב רבין על חוויותיו מאותה תקופה ב"מערכות".

בזמן ההפוגה הראשונה פיקד רבין על מטה הפלמ"ח שהוצב במלון "ריץ" בחוף תל אביב, מול מקום עלייתהּ של אלטלנה על שרטון.

לאחר ההפוגה היה רבין סגן מפקד מבצע דני, שבמהלכו נכבשו הערים רמלה ולוד, ונמל התעופה לוד. מבצע זה היה הגדול ביותר עד אז, וכלל כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות.

בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום וכסגנו של מפקד החזית יגאל אלון. במסגרת זו השתתף בתכנון ובביצוע מבצעי התקיפה רחבי ההיקף של צה"ל בשלהי מלחמת העצמאות,‏[3] ובהם מבצע יואב, שפתח את הדרך לנגב ובו נכבשה באר-שבע, ומבצע חורב, שמטרתו הייתה להוציא את הצבא המצרי משטחי ארץ-ישראל ולשפר עמדות לקראת משא ומתן.‏[4]

לקראת תום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לבין מצרים, אולם שב לישראל לפני חתימת ההסכם, לקראת מבצע עובדה. רבין ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזור ניצנה. באוגוסט 1949 מונה לממלא מקום מפקד חזית הדרום, במקום אלון, אך לאחר חודשיים פינה את מקומו למשה דיין.

עלייה בסולם הדרגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ההתארגנות שלאחר המלחמה ופרישת חלק גדול מהפיקוד הבכיר בצה"ל, נשאר רבין בצבא, והיה בכיר יוצאי הפלמ"ח, לאחר שרבים פרשו מצה"ל בעקבות פירוק הפלמ"ח. רבין קיבל נזיפה חמורה מהרמטכ"ל יעקב דורי לאחר שהשתתף, יחד עם רבים מיוצאי הפלמ"ח, בכנס הפלמ"ח בניגוד לפקודות, כששאר משתתפי הכנס נענשו בדרגות חומרה שונות וחלקם אף הודחו מצה"ל.‏[5][6] תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקד קורס מג"דים של צה"ל אליו מונה בנובמבר 1949. בתחילת 1951 התמנה לראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי, ובדצמבר 1952 יצא לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שבאנגליה. עם שובו, קודם בדצמבר 1953 לתפקיד ראש אגף ההדרכה, ושנה אחר כך קיבל דרגת אלוף.

בשנים 1956 - 1959 שירת כמפקד פיקוד הצפון, בשנים 1959 - 1961 היה ראש אג"ם, ובין 1961 ל-1963 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל.

רמטכ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין על ידי ראש הממשלה לוי אשכול לרמטכ"ל השביעי, וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1964 - 1968, שכללו את מלחמת ששת הימים. ברוב תקופת כהונתו, עד יוני 1967, שימש בתפקיד שר הביטחון לוי אשכול, שהיה נעדר ניסיון ביטחוני, במקביל לכהונתו כראש ממשלה. מצב זה איפשר לרבין חופש פעולה גדול.‏[7] השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, ובמהלכן התעצם צה"ל. בשנת 1965, החלו ניסיונות חוזרים ונשנים של חבלה במוביל הארצי ובחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול וניסיון סורי שנבלם להטות את מקורות הירדן.

הרמטכ"ל יצחק רבין, 1964

ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף שנועדה לאותת לסורים כי ישראל לא תבליג על המשך פעולות החבלה. בספטמבר 1966 התבטא רבין באופן חריף כלפי סוריה באופן שהסלים את העימות וננזף על כך על ידי ראש הממשלה לוי אשכול.‏[8] ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר א-סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה, שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל. ביום הקרבות שנערך ב-7 באפריל 1967 הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים.

ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות ה'תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני, בניגוד להסדרי הנסיגה שנקבעו לאחר מלחמת סיני. כך נכנסה ישראל למצב חירום שכונה תקופת ההמתנה, אשר הסתיים ביציאתהּ של ישראל למלחמת ששת הימים. תקופת ההמתנה הייתה תקופה של חרדה עצומה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת (מה שהתבטא בממשלת אחדות ובלחץ למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון, בחפירת שוחות הגנה או בפזמון "נאצר מחכה לרבין" לחיזוק המורל הלאומי‏[9]).

מנהיגים אחדים בישראל הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריות למצב. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת. ב-23 במאי 1967 זימן אליו את עזר ויצמן, ראש אג"ם, ולדבריו אמר לו שסיבך את ישראל עקב טעויות שעשה והציע לו להתמנות לרמטכ"ל במקומו. ויצמן סירב והציע לרבין לנוח. רופא נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. למחרת שב רבין לתפקוד מלא. ב-2 ביוני דחה ראש הממשלה, לוי אשכול, את דרישת רבין, לכינוס מיידי של הממשלה וקבלת החלטה של יציאה למלחמה.‏[10]

ב-5 ביוני יצא צה"ל, בפיקודו של רבין, למלחמת ששת הימים, שבה הגיע צה"ל להישגו הגדול מעולם, וכבש את סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון, מזרח ירושלים ושטחים נרחבים ברמת הגולן. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה. על תפקודו במלחמה העיד לימים:

היו לי הרבה שעות קשות ולא מעט חששות לפני המלחמה. אך ברגע שחיל האוויר הישראלי השמיד את מטוסים המצריים, ואחרי שחיל השריון בפיקודו של האלוף ישראל טל הבקיע את מערך רפיח והתקדם בכיוון אל עריש - רווח לי, וידעתי כי ניצחנו.. רגעים גדולים אחרים הזכורים לי.. ההצלחות בגדה המערבית - וכמובן, גולת הכותרת: איחוד ירושלים.‏[11]

במאמר שפרסם במלאת 10 שנים למלחמה הציג רבין את משמעות תוצאותיה:‏[12]

בהיעדר שלום, נתנה מלחמת ששת הימים בידי ישראל את קוי ההגנה הכמעט טובים ביותר שניתן לשרטט על מפת המזרח-התיכון. היא גם נתנה את קלפי המיקוח הטובים ביותר בכל ניסיון להשיג הסדרים מדיניים. מלחמת ששת הימים העניקה למדינת ישראל מעמד בלתי רגיל בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, והיא נתנה גם תחושת הישג וסיפוק לעם בישראל

– יצחק רבין

.

לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה האוניברסיטה העברית לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל, וזכה להד רב.

קריירה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגריר ישראל בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק ולאה רבין בעת ששירת כשגריר ישראל בארצות הברית, 1968

עם פרישתו מצה"ל, ולפי בקשתו, מונה רבין, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית, וכיהן בתפקיד זה חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל. בפרט, הצליח רבין להביא לביטול האמברגו על משלוח מטוסי F-4 פנטום לישראל, ובמהלך כהונתו גדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל. רבין נחשב מקורב לרפובליקנים וליועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר.

לאחר שובו מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף למפלגת העבודה, ושובץ במקום ה-20 ברשימתהּ לכנסת. במהלך מלחמת יום הכיפורים לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו, למרות בקשותיו. ביום הרביעי למלחמה נעתר לבקשתו של שר האוצר, פנחס ספיר, לעמוד בראש "מלווה חירום" לגיוס כספים להוצאות המלחמה.

ראש הממשלה: קדנציה ראשונה (1974 - 1977)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס בביקור בשייטת ספינות הטילים, 1975. בימין התמונה – מפקד השייטת, אל"מ אלי רהב, ובשמאלה – מפקד חיל הים, אלוף בנימין תלם
ראש הממשלה רבין עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, מרץ 1977

בינואר 1974 נבחר רבין לכנסת השמינית והתמנה לשר העבודה. עם התפטרותהּ של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס – התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. בהצבעה חשאית במרכז מפלגת העבודה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 שלהם זכה פרס. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו, התמנה רבין ב-3 ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וה"צבר" הראשון בתפקיד זה. רבין היה צעיר ראשי הממשלות עד אז וצעיר בדור מקודמתו.

ההרכב הקואליציוני של ממשלת רבין, הממשלה השבע עשרה, היה דומה לזה של ממשלת גולדה מאיר – המערך, מפד"ל, וליברלים עצמאיים – פרט לארבעת החודשים הראשונים, שבהם לא היו מפלגות דתיות בקואליציה, בעוד מפלגת רצ בראשות שולמית אלוני הייתה חברה בהּ. השרים הבכירים בממשלתו היו כולם חדשים בתפקידם: שמעון פרס שר הביטחון, יהושע רבינוביץ שר האוצר ויגאל אלון שר החוץ וסגן ראש הממשלה.

בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו של רבין משא ומתן עם מצרים על הסכם הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. מצרים התחייבה לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנה בתעלת סואץ. ההסכם לווה בהסכם ישראלי-אמריקני, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נגד ההסכם.

במסגרת המלחמה בטרור ערך צה"ל את "מבצע יונתן" לשחרור 105 חטופים יהודים וישראלים באוגנדה, שעל ביצועו זכתה ישראל בקרב העולם המערבי להערכה ולהערצה על תעוזת הממשלה. ממשלת רבין סבלה מאי-יציבות ומסכסוכים בין רבין לבין שר הביטחון פרס, שרבין חש כי הוא חותר תחתיו. הסכסוכים עם פרס החלישו מאוד את יכולת הפעולה של רבין. חרף זאת, חוללה ממשלת רבין מספר שינויים משמעותיים בתחום הכלכלה, ניקיון הכפיים וחופש הביטוי.

בתקופה זו הגבירה תנועת "גוש אמונים" את פעילותהּ, ובגיבויו של פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (בפרט זבולון המר) החלה לפעול לעידוד יישובם של יהודים ביהודה והשומרון, מדיניות שרבין התבטא נגדה בחריפות‏[13]. בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשות שחיתות בצמרת המדינה. החקירות נערכו בעידודו ובתמיכתו של רבין, אף שהיו מעורבים בהן אישים כמועמדו של רבין לתפקיד נגיד בנק ישראל, אשר ידלין, וכשר הבינוי והשיכון, אברהם עופר.

שר האוצר בממשלת רבין, יהושע רבינוביץ, הוביל שני צעדים מרחיקי לכת בתחום המסים:

  • הרפורמה במס הכנסה, בעקבות המלצותיה של "ועדת בן שחר", ששינתה את פניו של מס ההכנסה בישראל, ובפרט ביטלה מנגנונים רבים להתחמקות ממס.
  • הטלתו של מס ערך מוסף, שהפך למרכזי שבמסים העקיפים בישראל, וביטול מסי קנייה רבים.

האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות ה-70, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים והעלייה בהוצאה הביטחונית ובשל משבר הנפט, אך ירדה לכ-25% לשנה בתקופה שקדמה לכינונהּ של ממשלת רבין. רבין ורבינוביץ לא נקטו במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותהּ הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתוכניות הרווחה. שיעור האינפלציה במהלך ממשלת רבין נע בין אינפלציה שנתית של 39.7% (1974 לעומת 1973) לאינפלציה שנתית של 31.3% (1976 לעומת 1975).‏[14] רמת האבטלה נשמרה נמוכה לאורך כל תקופת כהונת ממשלתו, פחות מ-4%.

בתקופת ממשלת רבין הראשונה נבנו בבנייה ציבורית ובסיוע נדיב במימון הרכישה עשרות אלפי דירות לזוגות צעירים ולמתפנים משכונות עוני. נבנו שכונות חדשות רבות, ובכללן שכונות שנוסדו כשכונות לזוגות צעירים וליוצאי שכונות עוני, והפכו תוך זמן קצר לשכונות יוקרה, כדוגמת רמת אביב ג' ורמת שרת בירושלים.

ב-14 בדצמבר 1976 נערכה בכנסת הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית בשל חילול השבת שנגרם מקיום טקס קבלת מטוסי ה-F-15 הראשונים של חיל האוויר שהתקיים סמוך לכניסת השבת. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא איפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו מלתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון). הוא הודיע על כך בכנסת ב-20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות ל-17 במאי 1977, מה שהבטיח שהממשלה תהיה עד אחרי הבחירות ממשלת מעבר שבהּ אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", כינוי שמאוחר יותר נחשב אירוני.

בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר 1977 ניצח רבין שוב את שר הביטחון שמעון פרס, ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך לראשות הממשלה. אולם ב-15 במרץ פרסם עיתונאי "הארץ" דן מרגלית את פרשת חשבון הדולרים – קיום חשבון בנק בחו"ל השייך לבני הזוג רבין, בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר דאז. שר האוצר רבינוביץ רצה להטיל על רבין קנס, מעשה שהיה מונע הגשת כתב אישום. אולם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק קבע כי יש להעמיד לדין את שני בני הזוג, ואיים על רבינוביץ כי יפנה לבג"ץ אם ינסה להגן על רבין. בסופו של דבר החליט רבין כי לא נותרה לו ברירה, והתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה. הוא הודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב-7 באפריל 1977 בשעה 23:40. לאחר מכן החליט ברק כי יש להעמיד לדין רק את לאה רבין.

ב-10 באפריל נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדהּ לראשות הממשלה. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם משום שהממשלה הייתה ממשלת מעבר, הדבר לא התאפשר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט כי רבין יצא לחופשה החל מ-22 באפריל, ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית המשיך רבין לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס בבחירות לכנסת שב רבין למלא את תפקידו, והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב-20 ביוני 1977.

ראש הממשלה יצחק רבין והסאטיריקן אפריים קישון עם דניאלה שמי בתוכנית מיוחדת "בשידור חי עם דן שילון" ליום העצמאות

בין תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפרש מראשות הממשלה כתב רבין עם העיתונאי דב גולדשטיין את האוטוביוגרפיה שלו, "פנקס שירות", שבה תיאר בצורה כנה מהמקובל אצל פוליטיקאים פעילים מאורעות בחייו (לדוגמה: גירוש תושבי לוד ורמלה במבצע דני במלחמת העצמאות). בספר התייחס רבין בצורה בוטה לשמעון פרס, שאותו כינה "חתרן בלתי נלאה". האיבה בין השניים נמשכה עוד שנים רבות, אך דעכה עם כהונתם המשותפת בממשלות השונות.

בין השנים 1977 - 1984 היה רבין חבר הכנסת באופוזיציה. בראשית 1980 קרא יגאל אלון תיגר על מנהיגותו של פרס. אולם הוא נפטר בפתאומיות בפברואר, ויצחק רבין שוב היה המתמודד נגד פרס על ראשות המפלגה. הפעם, ב-18 בדצמבר 1980, ניצח פרס ברוב גדול של כ-70 אחוז מהמצביעים במרכז המפלגה כשרבין נאלץ להסתפק במקום הרביעי ברשימת המערך.

כשר הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, לאחר שהוצב במקום השלישי (לאחר פרס ויצחק נבון ברשימת המערך, נקבע שרבין יכהן כשר ביטחון לאורך כל תקופת הרוטציה (1984 - 1988). עם כניסתו של רבין לתפקיד היה צה"ל פרוס בעומק לבנון בקו האוואלי, ונתון להתקפות קבוצות שיעיות ואחרות. כשר הביטחון צמצם רבין עד מאוד את נוכחות צה"ל בלבנון, והגבילהּ לרצועת ביטחון צרה בדרום לבנון – החלטה שעברה על חודו של קול בממשלה (בתמיכת דוד לוי מהליכוד).

בסוף שנת 1987 נאלץ רבין להתמודד עם האינתיפאדה הראשונה שפרצה במפתיע. בתחילה לא הבחין בחומרת האירועים, ולא הפסיק את ביקור העבודה בארצות הברית שבמהלכו פרצה. לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרים כוחות צבא גדולים ונקט במדיניות של הטלת עוצר המוני, מעצרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים, אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים וכן סגירת בתי ספר.

בתחילת האינתיפאדה נקט ביד קשה כנגד הפורעים והמפגעים, והתבטא כי "צריך לשבור להם את הרגליים והידיים", אולם כשהיו מקרים שהדברים בוצעו כלשונם הכחיש כי זו הייתה כוונתו. את המדיניות תיאם באמצעות "פורום השטחים" שהיה מתכנס אחת לשבוע. האינתיפאדה פסקה סופית רק עם הסכמי אוסלו ב-1993. בעקבות הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 בהן הוצב במקום השני ברשימת מפלגת העבודה, הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשותו של יצחק שמיר, שבהּ הוסיף רבין לכהן כשר הביטחון עד לפירוקהּ בשנת 1990, בעקבות פעולתו של פרס שכונתה על ידי רבין "התרגיל המסריח".

ראש הממשלה: קדנציה שנייה (1992 - 1995)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק רבין משחק טניס בעת ביקורו במעונו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש במתחם הנשיא בקניבנקפורט שבמדינת מיין, 10 באוגוסט 1992

בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה, שנערכה ב-19 בפברואר, התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. רבין זכה במעט יותר מסף 40% מהקולות שהיה דרוש כדי להימנע מסיבוב שני, ונבחר למועמד המפלגה לראשות הממשלה. מפלגת העבודה ניסתה להצניע את משקלהּ ולהגביר את משקלו של יצחק רבין בתעמולת הבחירות, ועל כן היה הסלוגן המרכזי "ישראל מחכה לרבין", על משקל השיר "נאצר מחכה לרבין". לאור מערכת הבחירות המבוססת על אישיותו ומה שהצטייר כאהדת הציבור לרבין, הטיל הליכוד דופי ברבין, והעלה טענות בדבר התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים ונטייתו לשתיינות. בתגובתו לטענות תיאר רבין בראיון את מה שקרה לפני המלחמה והתייחס בביטול לטענות על אודות השכרות.‏[15][16]

בשנת 1992, בעקבות ניצחון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני, זכתה מפלגת העבודה ל-44 מנדטים, וביחד עם מרצ, חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית השיגה רוב חוסם של 61 בכנסת. בנאום שנשא כאשר נודעו תוצאות הבחירות הצהיר "אני אחליט ואני אנווט", כדי להבהיר שאין בכוונתו לחזור על מאורעות ממשלתו הראשונה. רבין הקים את ממשלתו בקואליציה עם מרצ וש"ס ושב לתפקיד ראש הממשלה ב-13 ביולי. הוא שמר לעצמו את תיק הביטחון, ומינה את פרס לשר החוץ ואת אברהם שוחט לשר האוצר.

משא ומתן מדיני עד חתימת הסכם אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק רבין, יאסר ערפאת והנשיא ביל קלינטון בעת חתימת הסכם אוסלו, 13 בספטמבר 1993

עם תחילת כהונתו, פתח רבין במשא ומתן לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים. תחילה תלה רבין תקוות גדולות יותר בהצלחת הערוץ הסורי. הוא מינה את פרופ' איתמר רבינוביץ', מומחה לסוריה, כשגריר בארצות הברית. כשנודע בציבור הישראלי כי הוא נכון לנסיגה כמעט מלאה ברמת הגולן, פתחו תושבי הגולן במחאות וראו בכך הפרה של אמירתו מלפני הבחירות לפיה "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת-הגולן".‏[17] עקב כך נתן רבין את הסכמתו שעל הסכם עם סוריה יתקיים משאל עם. תגובתו בישיבת המפלגה כי המוחים "יכולים להסתובב כמו פרופלור" עוררה זעם, למרות ההבהרות כי הכוונה הייתה רק לאלה ש"חרגו מכללי הסדר הציבורי, וחברו לאנשי הימין הקיצוני של מתנחלי יש"ע".‏[18]

בערוץ הפלסטיני העדיף רבין את הערוץ של שיחות וושינגטון עם ההנהגה של אש"ף פנים, תוך חתירה להסכם ביניים, ושלל שיחות עם אש"ף חוץ של יאסר ערפאת, בו הוא ראה מכשול לכל הסדר. אולם למרות הבטחתו של רבין שישיג הסכם עם הפלסטינים תוך תשעה חודשים, לא התקדם המשא ומתן בשיחות וושינגטון, והטרור הפלסטיני נמשך. בדצמבר 1992 החליט רבין בעקבות חטיפת נסים טולדנו ורציחתו, לגרש ללבנון 415 מפעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי.

באוגוסט 1993 חל מפנה בעמדותיו של רבין, והוא הסכים למתווה השיחות המוקדמות עם אש"ף שנוהלו באוסלו, לאור כישלון השיחות שנערכו בוושינגטון. רבין דאג להכניס לתוך מתווה אוסלו סידורי ביטחון נוספים ולהטות את ההסכמים לכיוון שיותר התאים לגישתו שהעדיפה הסדרי ביניים על פני הסדר קבע. הדעות חלוקות לגבי המניע לתפנית בעמדתו של רבין. מובילי ערוץ השיחות באוסלו טענו שרבין שינה את עמדתו לאחר שהבין שלא ניתן להגיע להסדר עם אש"ף פנים, אלא רק עם בעל הבית, יאסר ערפאת. אחרים טענו שרבין נאלץ להסכים למסלול של אוסלו, לאחר ששיחות וושינגטון הוכשלו בידי משרד החוץ של ישראל, והתמיכה ברבין בתוך מפלגתו הלכה והצטמצמה.‏[19]

הסכם השלום עם ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבין לצד חוסיין, מלך ירדן והנשיא ביל קלינטון על מדשאות הבית הלבן, במסגרת החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן, יולי 1994
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל לירדן

ההסכם התגבש באמצע 1994, לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין, מלך ירדן, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה רבין ושר החוץ שמעון פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין, והבהירו לו כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ בנשיא מצרים חוסני מובארק, שעודד אותו להגיע להסכם, ונשיא סוריה חאפז אל אסד שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם.

חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 26 באוקטובר 1994
רבין לוחץ ידיים עם חוסיין מלך ירדן לאחר חתימת הסכם השלום בין המדינות, מעבר הגבול שליד אילת, אוקטובר 1994

נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום, ובין השאר הבטיח לחוסיין למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין, חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות. ב-14 בספטמבר 1993 נחתם סדר יום מוסכם למשא ומתן בין ישראל וירדן וב-25 ביולי 1994 הייתה "הצהרת וושינגטון", שנערכה במדשאות הבית הלבן.

ב-26 באוקטובר 1994 חתם רבין על הסכם השלום בין ישראל לירדן במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. ההסכם פתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. בניגוד להסכמי אוסלו, זכה ההסכם עם ירדן לתמיכה רחבה, ורק מעט חברי הכנסת לא הצביעו בעד אישורו (בהם אריאל שרון, שנמנע).‏[20]

אירועי חוץ וביטחון נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 ביולי 1993, לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו שישה חיילים ויישובי הצפון הותקפו ברקטות על ידי ארגון חזבאללה, הורה ראש הממשלה רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע דין וחשבון. במהלך המבצע הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר, שזרעו בכפרים הרס רב. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה.

ב-15 באוקטובר 1993 ביקר יצחק רבין באינדונזיה ופגש את נשיאה סוהארטו.‏[21]

בשל מעורבתו של מוסטפא דיראני בשביית רון ארד אישר רבין, בהמלצתם של ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, והרמטכ"ל אהוד ברק, את מבצע עוקץ ארסי,‏[22] שנערך בליל 21 במאי 1994, ובו חטפה סיירת מטכ"ל, את דיראני מביתו שבכפר קסר נבא, שבעמק הבקאע בדרום לבנון.‏[23]

ב-14 באוקטובר 1994, לאחר שהתקבל מידע על מקום הימצאו של החייל החטוף נחשון וקסמן, אישר רבין את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל, בפיקוד שחר ארגמן על הבית בכפר ביר נבאללה בו הוחזק החטוף. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל נחשון וקסמן, בפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז ונפצעו מספר לוחמים בהם ארגמן עצמו, שנפגע מרסיסים בידו. לאחר כישלון הפעולה התייצב רבין אל מול התקשורת ולקח אחריות מלאה על האירוע ותוצאותיו.‏[24]

הפולמוס סביב חתימת הסכמי אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו עם הפלסטינים.‏[25] על צעד זה, שנותר שנוי במחלוקת עד ימים אלו, זכה רבין בפרס נובל לשלום יחד עם שמעון פרס ועם יאסר ערפאת.

"פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו", הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם טומן בחובו. בהצבעה בכנסת הצביעו 61 חברי הכנסת בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו ואחד נעדר מן ההצבעה.

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, חתני פרס נובל לשלום לשנת 1994

באוקטובר 1995 אושר בכנסת הסכם אוסלו ב'. בנאומו בכנסת הסביר רבין כי מטרת הסכמי אוסלו היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית, וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן.‏[26]

חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז, שהלך והתגבר עם התמשכות התהליך המדיני ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. הפגנות סוערות רבות נערכו בכל רחבי הארץ. מפגינים קראו במקהלה "רבין בוגד" ו"רבין רוצח" וכרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות הימין.‏[27]

בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב' התקיימה הפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין.‏[28] אנשי ימין טענו כי סגנונו הישיר של רבין ודבריו כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם.‏[29][30] תגובתו של רבין על המחאות הסוערות נגדו היו בהתבטאויות (שדלפו) כמו "הם לא מזיזים לי"‏[31] ו"פחדני השלום". באותה תקופה התקרב רבין ליריבו הוותיק, שר החוץ שמעון פרס, קירבה שהגיעה לשיא בחיבוק ביניהם ב"עצרת השלום" ב-4 בנובמבר.

מבקריו מן הימין מתחו ביקורת על דברי רבין בשידור רדיו ב-24 ביולי 1995: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום", ונהגו להזכירה לאחר תחילת ירי רקטות מעזה מספר שנים מאוחר יותר. מאידך, משה יעלון, שהיה ראש אמ"ן בעת כהונתו כראש ממשלה, טענו כי "הוא [רבין] היה מאוד מפוכח, לא היו לו אשליות ... היה ברור שהיו לו ספקות גדולים ורבים לגבי התהליך שהחל באוסלו. גם פה, לצערי, בשכתוב של ההיסטוריה לאחור, שמו אותו במקום רחוק מאוד מעמדותיו. אני כל הזמן מצטט מנאומו כשהוא מביא את אוסלו ב' חודש לפני הירצחו, ב-5 באוקטובר, לאישור כנסת. הוא מדבר על זה שהישות הפלסטינית תהיה פחות ממדינה, שלא חוזרים לקווי 67 כי הם אינם בני הגנה, שירושלים מאוחדת לנצח, שבקעת הירדן בריבונות ישראלית בפירוש הרחב ביותר, ושהגושים יהיו בשליטתנו. הוא היה מפוכח מאוד".‏[32]

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבין הנהיג בממשלתו מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד. הממשלה בראשותו השקיעה בפיתוח התחבורה בישראל.‏[33] רבין הביא להגדלה חסרת תקדים של התקציבים והמאמצים שהופנו לפיתוח המגזר הערבי והדרוזי. הממשלה בראשותו הגדילה את תקציב מערכת החינוך, ובין היתר הועלה שכר המורים.‏[34][35] הוחלט לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. הוכפלו תקציב המדען הראשי, הושוו קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי ונחקק חוק חיילים משוחררים. הצמיחה הכלכלית המהירה אפשרה את קליטת תוספת כוח האדם הגדולה שהגיעה במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. שיעור האבטלה צנח מ-11.5% ל-6.5% בשנת 1995. צמיחת התוצר העסקי זינקה מ-3.6% בשנת 1993 ל-8.6% ב-1996.‏[36][36]

ב-1994 התחולל מהפך בהסתדרות, כשחיים רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות", התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה, וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות, שהפכה להסתדרות העובדים הכללית החדשה. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר. ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. בשנים 1994-1993 ענף התיירות שגשג מאוד בארץ, וכן האינפלציה בישראל ירדה משנת 1992 ואילך.

הירצחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".

מתוך נאומו האחרון בעצרת בה נרצח, 4 בנובמבר 1995
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – רצח יצחק רבין והלוייתו
שלט זיכרון בכניסה לביתו של יצחק רבין בתל אביב

ב-4 בנובמבר 1995, אור לי"ב בחשוון ה'תשנ"ו בסביבות שעה 21:45, בתום עצרת תמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בעת שצעד לעבר מכוניתו, נורו 3 יריות לעברו של רבין. הוא הובהל למרכז הרפואי תל אביב, שם נפטר כעבור כ-40 דקות מפצעיו.

הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט למשפטים דתי בן 25 מהרצליה, בעל השקפה ימנית רדיקלית, סבר כי הסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל, וקיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר נידון למאסר עולם ולעוד שש שנים (במצטבר), לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין. נוסף על כך, הורשע עמיר, יחד עם אחיו חגי ודרור עדני, בקשירת קשר. הוא נידון לחמש שנים נוספות ולאחר ערעור המדינה, הוחמר העונש ל-8 שנים.

לאחר הרצח הוקמה ועדת שמגר שחקרה את השתלשלות העניינים ותפקוד הגופים האחראים על ביטחונו ושלומו של ראש הממשלה ופרסמה את מסקנותיה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו קבעה הכנסת את יום י"ב בחשוון כיום הזיכרון ליצחק רבין. מקומות ומוסדות שונים אימצו את שמו – היישוב צור יצחק, המרכז הרפואי רבין, כיכר רבין, מחלף רבין ודרך יצחק רבין. בסיס הקריה בתל אביב, נקרא גם הוא על שמו – מחנה רבין. יש מספר בתי ספר על שמו - תיכון חדש על שם יצחק רבין בתל אביב, תיכון רבין בכפר סבא ואחרים. כן הוקם להנצחת זכרו מרכז יצחק רבין לחקר ישראל.

עיריית תל אביב הציבה שלט זיכרון בכניסה לביתו של יצחק רבין ברחוב רב אשי 5 בתל אביב.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת רבין, 1992 (מימין לשמאל): נכדתו נועה בן ארצי, בתו דליה רבין-פילוסוף, לאה רבין, יצחק רבין, נכדו יונתן בן ארצי, נכדתו קארין פילוסוף וחתנו אבי פילוסוף

יצחק רבין פגש לראשונה את לאה לבית שלוסברג, אשתו לעתיד, ביום קיץ של שנת 1943 ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל אביב. לאה, ילידת קניגסברג שבגרמניה, שעלתה לישראל עם משפחתה בגיל חמש ומאז התגוררה בתל אביב, הייתה אז בת 15, תלמידת כיתה י' בתיכון חדש.

לאה ויצחק נישאו ב-23 באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה בשדרות רוטשילד פינת כרמיה בתל אביב. בבית זה נולדה בתם הבכורה, דליה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים בצהלה, וב-1955 נולד בנם, יובל. לאחר ששבו מארצות הברית, כשסיים רבין את תפקידו כשגריר, עברה המשפחה לדירתם בשכונת נווה אביבים, שם גרו בני הזוג עד מותם.

 
 
נחמיה רבין
1886–1971
 
 
 
רוזה כהן
1890–1937
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רחל רבין יעקב
 
 
 
יצחק רבין
1922–1995
 
 
 
לאה רבין
1928–2000
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אברהם בן-ארצי
1947–2010
 
דליה רבין
 
אבי פילוסוף
 
יובל רבין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יונתן בן-ארצי
 
נועה רוטמן


כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית אבי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ד
  • המלחמה בלבנון, תל אביב: עם עובד – תרבות וחינוך (ספריית מן המוקד), תשמ"ג-1983
  • פנקס שירות (עם דב גולדשטין), 2 כרכים, תל אביב: ספרית מעריב, תשל"ט-1979 (מהדורה ב': תש"מ-1979)
  • יצחק רבין משוחח עם מנהיגים וראשי מדינות (בהשתתפות איתן הבר), תל אביב: רביבים, תשמ"ד-1984
  • שיבולים וחרב תל אביב: ארגון חברי ההגנה – אגודת דור הפלמ"ח, תשנ"ה (דברים משלו ועליו)
  • רודף שלום: נאומי השלום של ראש הממשלה יצחק רבין, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ו-1995 (יצא לאור לאחר הירצחו)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: יצחק רבין
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Robert Slater, Rabin: 20 Years After, Kotarim International Publishing, 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תמלילי עמיר: "אחרי הכדור הראשון, עצרתי לראות מה קורה לו"
  2. ^ מאיר פעיל, עתלית ואנטבה: המחתרת והצבא - מעצבי דמותו ופעילותו של יצחק רבין, עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, מאי 1998, גיליון כג 4 (138).
  3. ^ גילי כהן, סא"ל רבין: הניצחון במלחמת השחרור לא קשור במזל, באתר הארץ, 09.11.2011
  4. ^ ראו מבוא: קווים לדרכו של יצחק רבין, 1967-1936
  5. ^ מכתבו של רבין ליגאל אלון, 23 באוקטובר 1949 בגנזך המדינה
  6. ^ פרוטוקול הדיון המשפטי בין הרמטכ"ל לרבין מה-21 באוקטובר 1949 אתר ארכיון משרד הביטחון
  7. ^ עמי גלוסקא, אשכול תן פקודה, עמ' 34
  8. ^ דוד בוקעי, מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 246-279
  9. ^ יריב פלג, מלחמת ששת הימים: שלב אחר שלב, mako, ‏12 לספטמבר, 2013
  10. ^ מתי נפלה ההחלטה לפתוח במלחמת ששת הימים, ולמה נקבע יום ה-"ע" ל-5 ביוני?
  11. ^ ינון רויכמן, יצחק רבין מדבר על המלחמה (ראיון שערך רפאל בשן עם רבין ביוני 1977 לציון עשור למלחמת ששת הימים), ynet, ‏2 בנובמבר 1996
  12. ^ יצחק רבין, ‏מלחמת ששת הימים: מאפיינים והישגים, מערכות 256, יוני 1977, עמ' 2–6
  13. ^ עופר אדרתרבין ב-1976: המתנחלים - סרטן, ההתנחלויות - מקום מחורבן, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2015
  14. ^ מדד המחירים לצרכן, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  15. ^ Clyde Haberman,‏ Rabin Invokes Old Victory to Seek a New One in Israeli Election Campaign, באתר עיתון הניו יורק טיימס, 21 במאי 1992
  16. ^ Likud Tries Hand at Slinging Mud, באתר עיתון הניו יורק טיימס, 24 במאי 1992
  17. ^ דברי רבין בעצרת ברמת הגולן ביוני 1992
  18. ^ רפי מן, לא יעלה על הדעת - ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, 1998, הערך "פרופלורים", עמ' 245–246
  19. ^ אדם רז, "חזיתות מתנגשות: האנטומיה 'המוזרה' של הכרעת אוסלו של רבין", "ישראלים", 2013, עמ' 97-131
  20. ^ נאומו של רבין בכנסת בדיון על ההסכם
  21. ^ אזכור מתוך הכתבה בין יתר הדברים: "Kunjungan PM Yitzhak Rabin ke kediaman Soeharto, 15 Oktober 1993" תרגום "בקור ראש הממשלה יצחק רבין אל מגורי סוהארטו 15 אוקטובר 1993" , PM ראשי תבות של PERDANA MENTERI "פרדאנא מנתרי" שמשמעותן "ראש ממשלה".
  22. ^ אורי שגיא, "אורות בערפל". תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998. עמודים 13-17.
  23. ^ מוסטפא דיראני, שהיה בעבר מבכירי ארגון "אמל" בלבנון, נחטף והובא לישראל, דובר צה"ל, 21.05.1994.
  24. ^ חטיפת נחשון וקסמן, באתר ynet
  25. ^ Arab Israeli peace agreement, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית) קובץ וידאו
  26. ^ הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה
  27. ^ ההסתה שקדמה לרצח, אתר הנוער העובד והלומד
  28. ^ ‫סרטון המתעד את ההסתה לפני רצח יצחק רבין‬‎ - YouTube
  29. ^ יואל בן נון (מאמר דעה), בונפרטה בז'נבה, באתר ynet‏, 14 באוקטובר 2003
  30. ^ דניאל בן סימון, ארץ אחרת: ניצחון השוליים: איך קרס השמאל ועלה הימין?, הוצאת א' ניר, 1997, עמ' 71
  31. ^ פרופ' אריה זריצקי (מאמר דעה), דעה: האמת של זיק, באתר בשבע, 28 באוגוסט 2002
  32. ^ רזי ברקאי, גלי צה"ל, מה בוער, ראיון עם משה יעלון, 27:45
  33. ^ ליאור ברון, יושבים על הברזלים, באתר nrg‏, 8 בפברואר 2002
  34. ^ אריה ברנע, החינוך של היום מקבל ציון נכשל, והחינוך של מחר – בידנו. אפשר וצריך לשנות את המצב, באתר אופקים חדשים
  35. ^ מיטל צור, מורה בשביתה: רק רבין התייחס לחינוך ברצינות, באתר ynet‏, 25 באוקטובר 2007
  36. ^ 36.0 36.1 הדר חורש‏, "מההיבט הכלכלי ההסכמים הצליחו", באתר וואלה! NEWS‏, 22 באוקטובר 2015