משתמש:Leshem hadad/דבר שלא בא לעולם

דבר שלא בא לעולם הוא מושג תלמודי המתאר התחייבות אדם כלפי חפץ שאינו קיים עדיין או שלא נמצא בבעלותו. העדר בעלות המתחייב על החפץ גורמת לקושי בנוגע ליכולתו להקנותו או להקדישו. זאת משום שעל פי דיני הקניין בתלמוד, נכס הוא בר קניין רק אם היה מצוי בעולם בעת הקניין. בנוסף, נדרש שהנכס יהיה בבעלות המוכר בעת ביצוע העסקה. תפיסה זו מבוטאת באמצעות הקביעה התלמודית: "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם".

דבר שלא בא לעולם בדברי התנאים

המונח "לא בא לעולם", אינו מופיע כלל במקורות תנאיים כמונח משפטי. עם זאת, המונח והיפוכו מופיעים בהקשרים שאינם משפטיים, ומשמעם בהקשרים אלו הוא נמצא (או לא נמצא) בעולם. "נמצא" משמע נולד, נוכח או קיים. בתלמוד הבבלי מובאת רשימת תנאים ואמוראים הסבורים שאדם אינו יכול להקנות "דבר שלא בא לעולם". רשימה ארוכה כזו, איננה תופעה שכיחה בתלמוד, ונראה שהיא נועדה לשכנע אותנו בקדמות הלכת דבר שלא בא לעולם ובכך שנמסרה ברציפות (מרבי עקיבא עד רב הונא) .

עם זאת, כשבוחנים את הרשימה מתברר שאיש מהתנאים הנזכרים ברשימה אינו מזכיר את המונח "דבר שלא בא לעולם" או מונח הקרוב אליו. גם מושאי הפעולות המשפטיות הנזכרים ברשימה (עבד, אישה ופירות ערוגה) נמצאים בעולם בעת הפעולה המשפטית, אלא שהם נעדרי כשירות משפטית, וזהו חסרונם. מכאן, שעל פי ההגדרה שלעיל, אי אפשר לכנות אף לא אחד ממושאים אלה "דבר שלא בא לעולם". מרשימה זו עולה הרושם שהלכת "דבר שלא בא לעולם" היא הלכה מאוחרת מבית מדרשם של האמוראים, והיא יוחסה לתנאים, רק כדי לשוות לה מעמד של הלכה קדומה.

דבר שלא בא לעולם בדברי האמוראים

1. רב הונא

עיון בתלמוד מעלה כי היחס למושג 'דבר שלא בא לעולם' השתנה במהלך תקופת האמוראים. שמו של רב הונא חוזר ועולה במקורות כמי שטבע את המונח 'דבר שלא בא לעולם' בהקשרו הקנייני. כך, לדוגמא, בראש שרשרת המסירה של הלכת 'דבר שלא בא לעולם' ניצב רב הונא: 'רב הונא, דאיתמר: המוכר פירות דקל לחברו, אמר רב הונא: עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו, משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו. ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם יכול לחזור בו . במימרה זו מופיע במפורש המונח "בא לעולם" במשמעותו הפשוטה: נמצא בעולם. כל עוד לא באו הפירות לעולם, העסקה הדירה (ניתנת לחזרה). משגדלו הפירות ונמצאים בעולם, העסקה הופכת חלוטה.

מבין כל החכמים השותפים למסירת ההלכה רב הונא הוא היחיד המשתמש באופן פורמלי במונח ההלכתי "בא לעולם". גם מבחינה מהותית, רב הונא הוא היחיד מבין החכמים שהלכתו עוסקת במושא קניין שאינו בעולם (כמו פירות דקל שלא גדלו). שאר החכמים, רובם ככולם, מתייחסים בהלכותיהם כאמור לעצמים הנמצאים בעולם: שדה, עבד, אישה, פירות שבסל או בערוגה .

2. אמוראים מאוחרים

בדורות הבאים של האמוראים ניתנות למונח "דבר שלא בא לעולם" שתי משמעויות שונות: האחת, כפשוטו וכהוראתו התנאית: עצם שאינו נמצא בעולם (פיזית). המשמעות השניה, היא תוצר של הרחבה והפשטה של הראשונה: עצם או אדם הנעדר מבחינה משפטית תכונה או מאפיין הנדרשים, כדי שאפשר יהיה לבצע בו פעולה משפטית מסוימת . כך הוא ברשימותיהם של אביי ושל רב נחמן בר יצחק. רשימות אלה הן אוסף של דעות המתייחסות להלכת דבר שלא בא לעולם, ובתוכן אפשר למצוא גם מושאים הנמצאים בעולם, כמו שפחה או גויה או שדה ועבד שעוד לא נקנו. המשותף לכל מושאים אלה הוא אי-הכשירות המשפטית בעת העסקה: השפחה והגויה אינן כשירות לקידושין; השדה או בעליו (העתידי) אינם כשירים למכר, והעבד או אדונו (העתידי) אינם כשירים לשחרור.

ההבדל במשמעות המונח "לא בא לעולם" – בין האמוראים המוקדמים לבין המאוחרים - עשוי לנבוע מן הרציונאלים העיקריים של הפגם בממכר בדבר שלא בא לעולם:

האמוראים המוקדמים סברו שהפגם בדבר שלא בא לעולם הוא פגם פיזי. לעומתם, האמוראים המאוחרים העבירו את מרכז הכובד של הלכת דבר שלא בא לעולם אל התחום המנטלי. לפי תפיסתם, משמעות המונח איננה פיזית, ועל כן גם הגיונה של ההלכה משתנה, ומעתה הוא מנטלי. הגיון כזה חל גם על מושאים הנמצאים בעולם, אלא שהם נעדרי כשירות משפטית. השינוי שחל במשמעותו של המונח דבר שלא בא לעולם בא לביטוי במספר סוגיות, וביניהן זו העוסקת במכירת מִלווה. אחת מדרכי הקניין של חוב היא העברת הזכות שכנגד החוב מן הנושה לזוכה, במעמד שבו נוכחים "במעמד שלושתן" - הנושה (כמוכר), המוטב או הזוכה מטעם הנושה (כקונה) והחייב עצמו. אפשר לראות את העברת הזכות מהנושה למוטב כהמחאת חיוב או זכות (במישור יחסי החיוב), אבל אפשר גם להציגה כמכירת "נכס" (במישור הקנייני). נראה שהתלמוד עצמו מניח בתחילה (לפי דעת האמורא - רב) את האפשרות האחרונה: העברת חוב במעמד שלושתן היא מכר. בנקודה זו מתעורר קושי, משום שחוב אינו נכס ממשי, כמוהו כדבר שלא בא לעולם ואי אפשר להקנותו. הקושי מביא את התלמוד לשינוי בתפיסת הפגם הקנייני שבחוב: הפגם אינו פיזי ואינו חוסר הממשות שבמִלווה. הפגם מנטלי, ושורשו בהיעדר גמירת דעת של הצדדים. לכן, בנסיבות שבהן אפשר להבטיח גמירות דעת, יינתן תוקף למכירת החוב. לפי הצעת האמוראים המאוחרים (רבא וממשיכיו), נסיבות כאלו מתקיימות, למעשה, בכל "מעמד שלשתן": החלפת הנושים משמעה החלפת המִלווה הישן בחדש. מועד הפירעון נדחה, ורווח הזמן שמרוויח החייב משמש זרז שבגינו הוא גומר בדעתו להסכים להעברת החוב לידי נושה חדש (המוטב מטעם הנושה הישן).

המהלך התלמודי מבטא את השינוי במשמעות של "דבר שלא בא לעולם": האמורא רב מייצג את ההלכה האמוראית הקדומה. הלכה זו קובעת שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם (חוב) על אף היעדרו. האמוראים המאוחרים, ורבא בראשם, מתנגדים לכך: לדעתם, אי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם. עם זאת, לדידם, הרציונל של הלכה זו אינו היעדרו הפיזי של הנכס כי אם פגם בגמירת הדעת. לפיכך אפשר יהיה להקנות חוב, בנסיבות שבהן יוברר שהצדדים גמרו בדעתם לבצע את המכר.

דבר שלא בא לעולם בפסיקת ראשונים

בכתבי הראשונים מובא, בשם רב ניסים גאון, דין חריג ביחס לדבר שלא בא לעולם. דין זה הוא "דבר המצוי בשוק": המקח חל בדבר שלא בא לעולם רק אם הוא דבר המצוי בשוק ואפשר לקנותו בכל שעה. עוד הוא סובר שעל המוכר מוטל החיוב 'להעמיד את מקחו' – כלומר לדאוג לכך שיבא לעולם ויהיה ניתן למסירה לרוכש. ר"י מיגאש סובר שבנסיבות אלו אף מותר להכריח את המוכר להעמיד את מקחו.

המקור לדברי רב ניסים גאון הוא סוגיית "ארעא ודיקלי": כשאדם מוכר לחברו שדה ודקלים ואין לו דקלים, עליו לקנות לו שני דקלים (מיעוט רבים: שניים). מקשים על כך הראשונים - הרי אין אדם מקנה דבר שלא ברשותו, ואם כך אין הדקלים נכללים בעיסקה הראשונית. התשובה לכך היא שהדבר מצוי בשוק, ולכן אינו בגדר "דבר שלא בא לעולם", וניתן להקנותו. הרי"ף, הרמב"ם, הרשב"ם והרא"ש חולקים על כך. לדברי הרמב"ם (הלכות מכירה כב, ב-ג): "המוכר פירות דקל לחברו יכול לחזור בו... אבל הפוסק על שער שבשוק, ולא היה מאותו מין שפסק עליו ברשות המוכר, חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק. ואם חזר בו מקבל מי שפרע". כלומר, הרמב"ם פוסק שהקניין אינו חל על דבר שאינו ברשותו, ולכן אי אפשר להתחייב במכירת פירות דקל לחברו (דבר שלא בא לעולם אבל קיים בשוק) כשאינו ברשות המוכר.

ראשונים גם הבחינו במפורש בין הקנאה ובין התחייבות: אדם אינו מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל הוא מתחייב עליו. כך, הרמב"ן (בתשובותיו סימן ט; סימן לח) עומד על הבחנה בין קניין להתחייבות שחלה על גופו ונכסיו. לדעתו, מי שנותן או מוכר מה שעתיד לקנות, וקיבל עליו באחריות להעמיד את הממכר בידו של קונה, חייב לעשות כן (סימן לח). כך פסק גם השו"ע: "המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו חייב, אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הני מילי כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה. אבל בלשון חיוב חייב והוא שקנוהו מידו". יש הסוברים שהרמב"ם וסיעתו אינם מבחינים בין קניין ובין התחייבות בנוגע לדבר שלא בא לעולם, זאת בהסתמך על דברי הרמב"ם בעניין שותפות, על פיהם אי אפשר לערוך חוזה על השתתפות ברווחים עתידיים. אולם רוב האחרונים מקבלים את ההבחנה בין הקנאה ובין התחייבות כדין פשוט ומוסכם, ואינם סוברים שהרמב"ם חולק עליה.

קניין ב'דבר שלא בא לעולם' כשזהו הנוהג הרווח ופסיקת אחרונים

בספר התשב"ץ מובאת מחלוקת ראשונים בעניין דבר שלא בא לעולם - האם כשהמנהג המקובל הוא לסחור בנכסים שלא באו לעולם יש לעסקת המכר תוקף מכוח קניין סיטומתא. לדעת המהר"ם מרוטנבורג יש לתת לדין סיטומתא פירוש מרחיב: יש תוקף לכל מנהג של הסוחרים - בין בנוגע לדרך הקניין ובין באשר למושא הקניין. לכן, קניין יחול גם בדבר שלא בעולם, כאשר יש נוהג רווח להקנותו. לפי דעה אחרת (רבנו יחיאל), סיטומתא היא חידוש בדיני הקניין שבתלמוד 'ואין לך בו אלא חידושו'. לכן, קניין סיטומתא תקף ככל שהליך קנייני אחר היה תקף, אך לא יותר מכך. לפיכך הוא לא יחול על דבר שבא לעולם. בעקבות מחלוקת זו, כמה מן האחרונים פסקו שאין תוקף לקניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם. לעומתם, רבים מפוסקי ההלכה האחרונים סבורים, שניתן להקנות דבר שלא בא לעולם בקניין סיטומתא. החתם סופר הביא את דעת הרא"ש, שסיטומתא מועילה בדבר שלא בא לעולם, והוסיף שבוודאי תועיל לפתור את בעיית אסמכתא, שכן הטעם שאסמכתא אינה קונה הוא מחמת שאינה סומכת על דעת הקונה. קניין סיטומתא מבוסס לדעת החתם סופר על גמירות הדעת, ועל היותו כתנאי שהתנו הצדדים ביניהם לפעול לפי המנהג.

דוגמאות בנות ימינו לשאלה האם יש תוקף לקניין בדבר שלא בא לעולם כשזהו הנוהג הרווח, ניתן למצוא בעמדתם של רוב פוסקי ההלכה האחרונים בדבר תקפו של חוזה בכתב. מרבית הפוסקים העניקו תוקף הלכתי לחוזה בכתב (למרות שלא נעשה על פי דרכי הקניין בהלכה) על סמך הנימוק שהיות שכך המנהג, הרי יש לראות בחתימה על חוזה 'קניין סיטומתא' בנוגע להתחייבות החוזית. משמעות פסיקה זו היא שכשצדדים חותמים על חוזה מכר דירה או רכב, יש למסמך תוקף הלכתי חוזי מכוח דין סיטומתא, כשל התחייבות למכר, אולם אין בכך משום עסקה קניינית (העברת בעלות) בממכר. לעומת זאת בנוגע לחוזה שלא נחתם, נקבע באחד מפסקי הדין, שאין לו תוקף כי לא הוכח שלשני הצדדים היתה גמירות דעת לעסקה. "זכרון דברים", אף שהוא נחשב במשפט הישראלי לחוזה מחייב, , אין לו תוקף מדין סיטומתא, משני טעמים: ראשית, עפ"י המנהג המקובל נעשה לאחר זכרון הדברים חוזה מפורט,ולכן, אין כוונת התחייבות עד לחתימת החוזה. שנית,זכרון דברים הוא פרקטיקה שאינה רווחת די הצורך . עם זאת, משנות השבעים של המאה העשרים, בתי הדין הרבניים הכירו בתקפו של זיכרון דברים על בסיס דין סיטומתא, וכך פסקו חכמי הלכה גם בראשית המאה העשרים ואחת.

הרציונאלים לכלל 'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם'

בספרו "יש מאין" מסביר יצחק ברנד כי דיני הקניין של המשפט התלמודי גורסים, שה"יש" הוא בהכרח חומרי מכאן נגזר שמושאי הקניין צריכים להיות ממשיים ונתפסים על ידי החושים, וכן שקניין או בעלות אינם חלים על נכסים מופשטים. בהתאם לכך נדרש שגם ההליך הקנייני יהיה פיזי.

לפי תפיסה אחרת הקניין הוא קשר ממשי-נפשי בין בעלים לנכסיו, ומכאן שבהעדרו של חפץ אי אפשר ליצור קשר כזה.

רציונל נוסף לפגם בממכר 'שלא בא לעולם' הוא שהפגם אינו פיזי כי אם מנטלי. מן הצדדים לעסקה נדרשות הסכמה והחלטיות באשר לעסקה - גמירות דעת מצד המוכר וסמיכות דעת מצד הקונה. בהעדר ממכר אין הקונה מגיע לדרישת הסף המנטלית - הוא אינו בטוח ברצונו בעסקה, ועל כן היא אינה תקפה. כך לדעת שלום אלבק, הפגם בדבר שלא בא לעולם הוא מנטלי - אדם אמנם עשוי לקנות דבר בשביל התועלת וההנאה שתהא לו מן המקח לעתיד לבוא, אך הוא סומך דעתו יותר על דבר שנמצא כבר בעולם וברשותו, שיתן לו בעתיד הנאה ושפירותיו יבואו לידיו, כגון: אילן לפירותיו. מצד אחר, אדם מתקשה לסמוך דעתו בקניין על פירות שעדיין לא באו לעולם ולא באו לרשותו.כמו כן, אם הממכר עצמו אינו עובר לרשותו של הקונה בעת המכר, יכול המוכר לפשוע בשמירתו, ואז ייתכן שהפירות לא יבואו לעולם כלל, או שאף שיבואו לעולם לא יבואו לידיו. לפיכך רוצה אדם בקניין הדבר גופו כשהוא כבר בעולם, כדי שיהא יותר בטוח בכך שיוכל להשתמש בו.

הנמקות אלה שנתנו להלכת 'דבר שלא בא לעולם', תואמות את תנאי הכלכלה והמסחר בעולם העתיק, שהתבססו בעיקרם על העברה פיזית של טובין ריאליים מיד ליד. בעולם כזה, הלכה המתנגדת לקניין נכסים מופשטים נראית מעשית וסבירה. לעומת זאת, בעולם המודרני, רוב הנכסים הם מופשטים, והפיתוח הכלכלי כרוך בהתרחבות הקניין הרוחני. כך, המשפט המודרני, מתייחס לנכסים מופשטים ולזכויות קניין רוחני כנכסים ראליים. תפיסה זו יוצרת עימות בין ההלכה המסורתית לבין חיי הכלכלה ודיני הקניין הרוחני המודרניים. עימות זה דורש להעתיק את הדיון בנכסים המופשטים מן המישור החפצי-הקנייני אל המישור האישי האובליגטורי, על ידי התמקדות ביסוד גמירות דעת הצדדים לעסקה.