סיטומתא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיטומתאארמית: "חותמת") הוא הכינוי התלמודי למנהג הסוחרים לקנות סחורה בדרך מסוימת. מעבר לקניינים הידועים שנקבעו בתורה או בחז"ל, כגון קניין חצר, קניין הגבהה וקניין משיכה, יש קניין נוסף, "קניין סיטומתא", שתוקפו נובע מעצם העובדה שנהגו במקום מסוים לבצע קניין באמצעותו. קיימת תפיסה הרואה בקניין זה את הבסיס הקנייני-הלכתי לביצוע רכישה באמצעות רשת האינטרנט, לפיה הקלקה על לחצן התשלום, נחשבת כמעשה קניין, מדין סיטומתא, מאחר שנהגו לבצע קניין באמצעי זה.[1]

דיני הקניין שבמשנה ובתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי ההלכה התלמודית, לצד הצורך בגמירות דעת של הצדדים בעסקה, כדי שיִשאו תוקף משפטי, אמורות העברת בעלוּת ויצירת התחייבות להתבצע בדרך-כלל באמצעות מעשה פיזי הקרוי "מעשה קניין" או "דרך קניין". דרכי הקניין במשפט העברי מפורטות ברובן בפרק הראשון של מסכת קידושין במשנה ובתוספתא,[2] וכמה מהן מופיעות לראשונה בתלמוד.[3]

דיני הקניין שבמשנה ובתלמוד הם ביסודם פורמליסטיים. לכל אחת מדרכי הקניין (משיכה, הגבהה, חזקה, חליפין וכדומה) יש צורה קבועה ותנאים נוספים שעליה למלא. אם דרך קניין לא בוצעה, או שבוצעה שלא כדין, לא יהא תוקף להעברת הבעלות או ליצירת ההתחייבות.

דיני הממונות במשפט העברי ניתנים באופן עקרוני להתנאה.[4] עם זאת, לדעת רוב הראשונים אין דרכי הקניין ניתנות להתנאה, ואין ביכולת הצדדים לשנותן בהסכמה. אמנם יש בראשונים דעת מיעוט הגורסת כי גם דרכי הקניין ניתנות להתנאה, אולם, דעה זו לא התקבלה בקרב פוסקי ההלכה.[5]

המקור התלמודי לקניין סיטומתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור לקניין סיטומתא מצוי בסוגיה קצרה בתלמוד הבבלי, במסכת בבא מציעא עד, ע"א, שם קבע האמורא רבא: "האי סיטומתא קניא", ובתרגום לעברית: "הסיטומתא הזו קונָה." "סיטומתא" בארמית – חותָם. הפירוש המקובל למימרת רבא בקרב הראשונים, הוא: הטְבּעת חותם על סחורה, המתבצעת על ידי הקונֶה - קונָה את הסחורה כשאר דרכי הקניין במיטלטלין.[6] לפי פירוש רש"י שם, מדובר ברישום שמבצע סוחר על גבי חביות יין, את חלקן הוא לוקח עמו ואת רובן הוא מותיר בינתיים בידי המוכר-הסיטונאי, ומטרת הרישום להראות שהחביות שייכות לסוחר-הקונה. הסוגיה חותמת בקביעה כי בְּמקום שנהגו לבצע קניין באמצעות "סיטומתא" - היא קונה.

רבא דיבר, קרוב לוודאי, על דרך קניין מסוימת שהייתה מוכּרת לו.[7] הרא"ש כתב בשם ר' חננאל שמדובר בתקיעת כף שנהגו הסוחרים בגמר המקח "שתוקע כפו לכף חבירו ובזה נגמר המקח".[8] אולם, דין "סיטומתא" זכה לפרשנות מרחיבה על ידי ראשונים ואחרונים. לפי פרשנות זו, "קניין סיטומתא" פירושו: כל דרך קניין הנהוגה במקום מסוים על ידי בני המקום או על ידי חברי קבוצה מסוימת, כגון הסוחרים. יש להעיר שיוצא דופן מבין הראשונים בעניין זה הוא הריטב"א שמפרש "סיטומתא" כסוג של מטבע, ולדבריו רק דרכי הקניין ה"רגילות" הן שקונות, והסכמת בני המקום על קניין מסוים אינה מעלה או מורידה. פוסקי ההלכה קבעו כי במקום שקיים מנהג לבצע קניין בדרך מסוימת - הגם שדרך קניין זו אינה נזכרת במשנה ובתלמוד - יש לה תוקף.

התקופה שאחר התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הבתר תלמודית, במיוחד בתקופת האחרונים עד ימינו, התפתחו דרכים חדשות ליצירת קניין והתחייבות, שלא היו מוּכּרות בתקופת המשנה והתלמוד, ופוסקי ההלכה נדרשו לדון בתוקפן ההלכתי. לדוגמה, תקיעת כף, שתיית "לחיים" כדרך לסגירת עסקה, אמירת "מזל וברכה" בעסקאות יהלומים, רישום מקרקעין בלשכת רישום מקרקעין ("טאבו") כדרך להעברת בעלות (או זכות קניין אחרת) במקרקעין, חתימה על חוזה כדרך ליצירת התחייבות חוזית, רכישה בכרטיס אשראי, מסחר אלקטרוני, ועוד.[9]

ניסיון להשתית את תוקפן ההלכתי של פרקטיקות מודרניות אלו באמצעות דרכי הקניין הקלאסיות, נידון בדרך-כלל לכישלון. שכן, על-פי רוב, פרקטיקות אלו אינן עונות על הדרישות ההלכתיות של דרכי קניין אלה. הדרך המרכזית להכרה בתוקפן ההלכתי של הפרקטיקות החדשות הייתה במשך מאות שנים, ועודנה היום, דרך הקניין המכוּנה בסִפרות ההלכה "קניין סיטוּמתָא".[10]

במרוצת הדורות, למן ראשית תקופת הראשונים ועד ימינו, נעשה על ידי הפוסקים שימוש רב בקניין סיטומתא. ניתן להיווכח בכך מעיון באלפי תשובות של ראשונים ואחרונים ובפסקי דין רבים של בתי הדין הרבניים ובתי הדין לדיני ממונות במדינת ישראל. לאור האמור עד כה יובן כי לפרקטיקות מודרניות רבות, כגון אלו שנזכרו לעיל, אפשר לתת תוקף הלכתי באופן עקרוני באמצעות "קניין סיטומתא".

תוקפו ההלכתי של קניין סיטומתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעניין תוקפו של קניין סיטומתא נחלקו האחרונים; לדעת החתם סופר ופוסקים נוספים לקניין זה תוקף של קניין דאורייתא, ולדעת נתיבות המשפט ופוסקים נוספים קניין זה אינו אלא מדרבנן.[11] לשאלה זו השלכות שונות אשר נידונו בפוסקים כגון: במכירת בהמת ישראל לגוי על מנת לפטור מקדושת בכור, במכירת חמץ לגוי בפסח, ובקידושי אישה אשר נעשו בחפץ שנקנה בקנין סיטומתא.[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לסיכום מקיף בעניין זה ראו: הרב יחיאל וסרמן, ביצוע קנין באינטרנט, (ובמובאות שם), באתר מכון צומת. המאמר המקורי נדפס בתחומין.
  2. ^ משנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה א'-מסכת קידושין, פרק א', משנה ו'; תוספתא, קידושין, א, א-ט
  3. ^ למשל: קניין ארבע אמות (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י', עמוד א'; ירושלמי, גיטין ח, ג, מט ע"ג); מעמד שלושתן (גיטין יג, ע"א)
  4. ^ על חופש הצדדים להתנות בדיני ממונות ראו: רון ש' קליינמן, דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי: משפט, ריאליה והיסטוריה, רמת גן, תשע"ג, 40-39.
  5. ^ ראו: קליינמן, שם, 48-41
  6. ^ על הפרשנויות השונות בראשונים למונח "סיטומתא", ראו: קליינמן, דרכי קניין, לעיל הערה 3, 97-83; Ron S. Kleinman, Early Interpretations of the Bible and Talmud as a Reflection of Medieval Legal Realia,16 JEWISH LAW ANNUAL 25-50 (2006); ברכיהו ליפשיץ "סיטומתא; בין קניין לבין התחייבות" ספר זיכרון לפרופסור זאב פלק ז"ל 59–69 (רבקה הורביץ ואח' עורכים, תשס"ה).
  7. ^ על השאלה ההיסטורית ריאלית כיצד היה מתבצע קניין "סיטומתא", ראו: רון ש' קליינמן "'האי סיטומתא קניא' (ב"מ עד, ע"א): פרשנות המימרה וריאליה תלמודית" סידרא יח 103–118 (תשס"ג); הנ"ל, דרכי קניין, לעיל הערה 3, 69-62; ליפשיץ, שם.
  8. ^ הרא"ש בב"מ שם. וראה רמ"א חו"מ סי' רא
  9. ^ על תוקפן ההלכתי של פרקטיקות מסחריות אלו ואחרות כדוגמתן ראו: קליינמן, דרכי קניין, לעיל, הערה 3
  10. ^ דרך נוספת שבה השתמשו פוסקי ההלכה כדי להכיר בתוקפן של דרכי קניין מודרניות, היא הכלל ההלכתי "דינא דמלכותא דינא". ראו: שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא (תשל"ה).
  11. ^ שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שיד; נתיבות המשפט, חושן משפט רא, ביאורים, ס"ק א שניהם מצוטטים בחושן משפט, שם בפתחי תשובה. להרחבה ראו: קליינמן, דרכי קניין, לעיל הערה 3, 139-135, ולפי המפתח בסוף הספר
  12. ^ שו"ת חת"ס חו"מ סי' יב

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.