שלום אלבק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלום (בן חנוך) אלבק

שלום (בן חנוך) אַלְבֶּק (נולד ב-1931 בברלין) הוא פרופסור לחקר התלמוד והמשפט העברי.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בברלין בכ"ב באלול תרצ"א (4 בספטמבר 1931) לאביו, חוקר המשנה והתלמוד פרופ' חנוך בן שלום אלבק (אלבעק) ולאימו הניה (הנדל), אחותו של חוקר התלמוד פרופ' אברהם וייס (Abraham Weiss). סבו הוא חוקר התלמוד שלום בן יחזקאל אלבק. עלה עם משפחתו מגרמניה לארץ ישראל בשנת 1935 והתגורר בשכונת רחביה בירושלים. לאחר נישואיו עבר לגור ברובע היהודי בעיר העתיקה. בשנים 1948 עד 1950 שירת בצה"ל. בין השנים 1950-1956 למד תלמוד, היסטוריה ומשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בין מוריו בהיסטוריה היו: פרופ' אביגדור צ'ריקובר, פרופ' יהושע פראוור ופרופ' יצחק בער, ובתלמוד: פרופ' חנוך אלבק ופרופ' שמחה אסף.

בשנת 1956 קיבל תואר מוסמך למשפטים מטעם האוניברסיטה העברית ובשנת 1959 תואר ד"ר בהיסטוריה יהודית. בשנים 1960-1963 שימש כמרצה לתלמוד ב"סמינר התאולוגי היהודי של אמריקה", ניו יורק (Jewish Theological Seminar) . משנת 1963 ואילך שימש כמרצה בכיר, פרופסור חבר ופרופסור מן המניין לתלמוד ולמשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ופעמיים שימש כדיקן הפקולטה למשפטים בשנים 1976-1978; 1982-1988. בשנים 1979-1990; 1997-1999 היה חבר הוועד המנהל וחבר הנאמנים של אוניברסיטת בר-אילן. בשנת 1979 היה פרופסור אורח באוניברסיטת ייל, ארצות הברית, ובשנים 1982; 1987-2003 פרופסור אורח בבית הספר ללימודי היהדות שעל יד אוניברסיטת היידלברג בגרמניה. פרופ' אלבק היה חבר המועצה להשכלה גבוהה בישראל בין השנים 1983-1987 וניסה לכונן הפרדה בין לימוד ומחקר אקדמיים באוניברסיטאות לבין לימוד מקצועי במכללות. בשנים 1997; 2000 ; 2005 היה פרופ' אורח בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הומבולדט בברלין. מאז 1999 הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטת בר-אילן.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' שלום אלבק נישא לפליאה שרה, בתו של יצחק ארנסט נבנצאל, מבקר המדינה השני של מדינת ישראל, ומי שהייתה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ילדיהם: יהודה (שוני) אלבק, רחל אלבק-גדרון, רבקה סלומון, חנוך אלבק ובתיה ליכט.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של שלום אלבק מיוסדים על התפישה אותה הציג בספרו "מבוא למשפט העברי בימי התלמוד" (1999), כי התלמוד הוא יסוד התרבות היהודית, וההלכה היא עיקרו של התלמוד. מכאן נובע עיקר תפישׂתו כי בהבניית העקרונות של ההלכה, הסדר והשיטה שבה – מתבררות תפישׂות-היסוד העיקריות שבתלמוד, כמו גם יחסו לחברה שבה הוא פועל. לשם בירור תפישׂות אלה התחקה אלבק אחר הקשר בין המושגים והעקרונות המופשטים לבין התפרטות הדינים והמשפטים במציאות המשתנה. בכתביו חשף את העיקרון המשפטי כי המשפט הציבורי בַּתלמוד, העוסק בהלכות חברה ושלטון, ביחסם ליחיד ובסמכויותיהם של בתי הדין, אינו אלא חלק מן המשפט הפרטי הנוגע לדיני הממונות של היחיד, והוא עולה מתוך דיני השותפים. לפיכך, סמכויותיהם של בתי הדין אף הן אינן אלא סמכותו של היחיד לאכוף את התנהגותם הראויה של חבריו היחידים, כפי בענייני איסורים יכול כל יחיד למנוע את חברו מלעבור עבירה. פסקי הדין של הדיינים הם הוראות של מומחה כיצד חייב אדם לנהוג, ובתי הדין אינם אלא בוררים שבני אדם מקבלים על עצמם.

מבוא למשפט העברי בימי התלמוד

בחיבוריו "דיני הממונות בתלמוד" (תשל"ו), ו"יסודות דיני הממונות בתלמוד" (תשנ"ד) עמד על העיקרון היסודי לפיו דיני הממונות, כשאר ההלכות והדינים, אינם באים בעיקרם לשם שלום הציבור ותקנת החברה, אלא לעשות את היחיד מישראל לטוב יותר, ואין הבדל בין הדין לבין המוּסר וההנהגה לפנים משורת הדין. אלא שהאחרונים מיועדים ליחידים שמטבעם מחמירים על עצמם יותר, או למעשים מסוג מיוחד.

בספריו אלה על דיני הזכויות בנכסים העמיד במרכז את מושג 'הרְשוּת' שמובנו הוא יכולתו וכוונתו של האדם להשתמש בנכס כדרך שבני אדם במקומו ובזמנו רגילים להשתמש בו, וכוח וכוונה אלה הם בכל עת ובכל זמן. אף בעלות בנכס היא זכות לרְשות שאינה מוגבלת בזמן, בניגוד לזכות שאינה בעלות (כגון שכירות וחכירה), שהיא רשות מוגבלת בזמן. מושג מרכזי נוסף המתבאר במהלך דיוניו העקרוניים הוא 'גמירת דעת', קרי ההחלטה שלא יחזור בו אדם מן העסקה. על פי פרשנותו, זהו מושג אובייקטיבי, והוא נאמד על פי דעת רוב בני האדם באותה מציאות, ולא לפי דעתם של הצדדים בעסקה. החלטת היחיד שלא לחזור בו נגזרת מפעולותיו, כלומר ממעשי הקניין השונים.

בחיבורו "פשר דיני הנזיקין בתלמוד" (תשכ"ה) עמד על העיקרון של החיוב בפשיעה. הפשיעה היא שהמזיק לא העלה על דעתו שיבוא נזק מהתנהגותו, כשרוב בני האדם היו מעלים נזק על דעתם והיו נמנעים מהתנהגות זו. נמצא שאף הפשיעה היא אובייקטיבית, לפי דעת רוב בני האדם. בחיבור "יסודות העבירה בדיני התלמוד" (תשנ"ז) עמד אלבק על כך שאף בדיני העבירות והעונשים אין אדם מתחייב ונענש אלא אם כן ידע שהוא עובר עבירה (זה המזיד); ידע שהוא עשוי לעבור עבירה בהתנהגותו (שוגג קרוב למזיד); או היה לו להעלות על דעתו שהוא עובר עבירה בהתנהגותו (שוגג). ואילו אם לא היה לו להעלות על דעתו שיעבור עבירה בהתנהגותו, הריהו אנוס ופטור. ושוגג ומזיד נאמדים לפי העובר היחיד ולא לפי דרך רוב בני האדם.

בחיבורו "יסודות דיני הנישואין בתלמוד" (תש"ע) שב ובירר את מעמדו העקרוני של מושג גמירת הדעת של האיש ושל האישה להתחייבויות ולזכויות הדדיות. אלבק הטעים כי מעשה הנישואין אינו מצטמצם לפעולת קניין של האישה בלבד, וכמוהו כעסקה בין שותפים, בה נדרשת גמירת דעת של שני הצדדים. מעבר לכך, האיסורים והעונשים שבדיני הנישואין מייחדים אותם מדיני הממונות ונותנים להם דינים של מעמד אישי (סטטוס). הטעם שהבעל בלבד יכול ליתן גט לאשתו, ואין האישה נותנת גט לבעלה, מתבאר על פיו משום שהבעל יכול לשאת נשים הרבה, ואין האישה יכולה להינשא לגברים רבים. זאת משום האינטרס המונח ביסוד היחסים ביניהם בעת העתיקה שבה היו יותר נשים מגברים – תוצאת הסכנות שגברים מצויים בהן ומתים בגללן – וכדי לא להיוותר בלא בעל, משפחה ובנים, ביקשו הנשים להינשא גם לגבר נשוי.

בחיבורו "דיני הראיות בתלמוד" (תשמ"ז) הצביע על המיוחד בדיני הראיות, שהאומדן באמיתות העובדות שמתגלות לבית הדין, נעשה לפי כל העובדות הידועות במציאות שעליה באות הראיות, ולא לפי רוב העובדות בלבד, כמו בדיני הממונות. שכן אומדן זה בא על עובדות בטבע שאפשר לראות ולחוש בהן, ולא על מה שבדעת בני אדם.

מחקרים בהלכה ובתולדותיה

מתוך העמדת העקרונות האלה וטעמיהם, וכן מיתר המושגים התלמודיים שנתבארו בכתביו, ויישומם בהלכות השונות, סבר אלבק כי אפשר ללמוד גם על טיבה של החברה היהודית ומנהגיה, אורחות חייה ותרבותה בימי התלמוד, וכן את תולדותיה של חברה זו, בייחוד כשנהגה לפי האידאלים של חכמי התלמוד.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פשר דיני הנזיקין בתלמוד, תל אביב: דביר, תשכ"ה. הדפסה שנייה: תש"ן, ISBN 9650102299
  • דיני הממונות בתלמוד, תל אביב: דביר, תשל"ו. נדפס במספר הדפסות.
  • בתי הדין בימי התלמוד, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"א. הדפסה שנייה: תשמ"ז, ISBN 9652260177
  • הראיות בדיני התלמוד, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ז. ISBN 9652260738
  • יסודות בדיני הממונות בתלמוד, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ד.
  • יסודות העבירה בדיני התלמוד, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז. ISBN 9652261912
  • מבוא למשפט העברי בימי התלמוד, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ט. ISBN 9652262196
  • יסודות דיני הנישואין בתלמוד, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע.
  • מחקרים בהלכה ובתולדותיה, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ב 2012. ISBN 9789652264145

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]