משתמש:Oranarama/טיוטה

שלמה גילברט (Salomona Gilberta), פברואר 1885, רדזימין- אוגוסט 1942, טרבלינקה, היה משורר וסופר יהודי.

ביוגרפיה

הסופר שלמה גילברט נולד ברדזימין בפברואר 1885. היה נכדו של ר' יוסף גימפל שהתפרסם כנגן ומחבר מנגינות בשמחות בבתי היהודים, בעיקר בחתונות. ממודעת אבל בעיתון ביידיש ידוע כי אשתו נפטרה בדצמבר 1928.

כמקובל אצל ילדים ונערים בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת למד הילד שלמה בבית המדרש של האדמו"ר מראדזימין. ובין שאר לימודיו התעמק בספרי זוהר וקבלה. בבית השתלם בנגינה בכינור.

בנעוריו עבר לוורשה, ובשנת 1905 החל לפרסם מספרי עטו : יצירות בהן הביע את הלכי רוחו, כגון "צו דער וון" ו"אין שטאדס", וכן סקיצה בשיר "סון לאנד שוזינד זוכט", אגב זמן מה סבל גילברט ממחלת ריאות והתגורר באוטבוצק לצרכי ריפוי.

בשנת 1922 הופיע בוורשה אוסף ראשון שלו ובו סיפורים ונובלות. הספר יצא לאור על ידי אגודת הסופרים והעיתונאים היהודים. הדמויות והנושאים באוסף הם מן ההווי ברדזימין, הוא נפתח במחזה בשם "שבתאי מוח", הדמות השמורה בזכרונם של זקני העיירה החיים בארץ. מתוארת בו דמות דיוקנו של שבתאי מוח, כשהוא מוקף חבורת נערים ויהודי העיירה עוברים ושבים.

המחזה מתרחש בפינה בעיירת שדה. מימין : כמה מדרגות המובילות לחנות. דלת הזכוכית שלה סגורה, על הדלת החיצונית. במקום שלט, צמודה חתיכת עור ישן. בחזית - ככר השוק. מסביב לה - שרשרת של בתי עץ ישנים.

שבתי מוח - יהודי רזה וגבוה : פניו  ארוכות חיוורות וקנקן שחור מדובלל. הוא יושב על המדרגות בצורה מרווחת וללא מעש. כובעו המעוך שמוט לצד. ליד המדרגות נעמדה חבורת ילדים, המבוגר שביניהם מגרש.

השיר הפך להמנון של ה"צעירים" בכל ועידה ואסיפה. וזה ההמנון :

הקבצו אחים צעירי יהודה כל גיבורי הרוח המתנדבים בעם, מארצות פזוריכם התקבצו לאגודה ממזרח, מתימן, מצפון ומים.

הקבצו העיזו אל תחת דגלנו, דגל התורה המתנוסס ברוח, בצילו נשבעה במועל כפינו שבועת אמונים לתורה וללאום.

התורה היא חיינו התורה המסורה מדור אל דור, בה נחזיקה עד אחרון ימינו ואך באורה נראה אור.

לעבודת כפיה יחטפו וילכדו הנה אראה סיעות של יהודים מובלים בשוט ובכידון. הנה מחנה גדול של יהודים, כעדר כבשים, מורדפים ומובלים בקרונות, אגב איומים וצווחות. בניהם אראה לבושי מכלול ועטופי בלואים, סחורים מפינת סתר, חסידים מבית תפילתם, וצעירים. צעירים בכל שתפנה העינים, רכים בשנים. אברכים ממעונות אגודותיהם. פועלים מאחר סדנתם, הלויטננטים הולכים בראש ומנצחים על המלאכה. אחריהם ולצידם המון חיילים כשהם שורקים וצורחים ומריעים.

ופתאום, מן הצד מופיע ובא לקראתי ישראל שטרן. חבוקים וצמודים אנו מתחמקים ובאים אל תוך שער להסתתר שם עד יעבור זעם.

לפי עדותו של יואל מסטלבוים, גילברט היה מצוי רבות בביתו של צייטלין, יחד עם ישראל שטרן, איש שיחו של גילברט. לא רק מאזין ומקשיב וקולט רוב תורותיו על "הרוחות" אלא היה גם משתף את עצמו ב"שלש סעודות" על שולחנו של צייטלין ומשים עצמו חטיבה הגונה של "רוחניות". שטרן  היה היפוכו של גילברט בהליכותיו - מצניע לכת ושותק.

מרוחקים ומנותקים מסביבתם ומאנשי ביתם היו הללו השלושה רוקמים חייהם בסתר, מצמיחים להם כנפיים להתרומם אל על.תמיד היה נושא שיחתם על גוף ונשמה, על אדם שיסודו מעפר ועל חלק אלוהי ממעל, ומהו שנפד וכלה ומה חי וקיים לעד.

מחר מחרתיים הריני עוזב את עירי ורשה, ושומה עלי ליטול ברכת פרידה מעם מיודעי וידידי שמספרם לא מצער, והעבודה - לבי אומר לי: אפשר שפרידה זו היא לנצח… הלכתי לבקש את שלמה גילברט ומצאתי - את  ישראל שרן. כאן ראוי לייחד את הדיבור על תנאי חייהם של רבים מסופרי ישראל שבורשה. היו סופרים שזכו לדירה נאה, והיו כאלה שמקומם בסמטאות נאלחות שבעיר, שחיו בזכות אחרים, קרוב שכן וסתם ידיד. דרי הסמטאות לרוב לא היו כאלה שלא השיגה ידם לשלם שכר דירה. הם הלכו לשם מטעמים נפשיים, הסימטה קסמה להם. שם מצאו את שביקשה נפשם, את השלווה ואת המסתרים…

היה זה בנו של כליזמר שעל חצרות ורשה פרנסתו, הסימטה היתה יאה לו והוא - לסמטה. בסימטה כן הוא הנגלה והנסתר, המציאות והדמיון היו יסוד ועיקר לישותו, חיי עוני על אדמות ופסגת אושר במרומים… בשחרותו היה שלמה גילברט עליז ומבודח, מלא היתול וביטול על חשבון סופרים ועל גופו הוא. היה זה טיפוס מיוחד במינו של לץ וכזה היה נודע בציבור. אט אט כמצניע לכת היה מופיע ובא עם הרוח ונעלם ונמוג עם הרוח. ולזה הבחור המפוקח והמפולפל, יצור שוקק של ההמון, פרצוף חרוש קמטים, חוטם ארוך וחד, ומילואות עיניו - תשבץ סומק ורוטט. ובכל מראהו כאחד חירומנט או ספיריטיסטים בתבל כולה. בסמטאות, מקום משכנו כל הימים, כינהו המכשף, ועל שום מה? על שלרוב, בעיקר בשעות הערב, והלילה זה היה נסגר במעונו ולא הניח לשום איש לבוא אליו. זכורני, לפני שנים רבות… כשהייתי מתקרב על שער הבית, בו התגוררו רוכלים בלאים ושאר בני האדם חלכאים, היו מקדימים ומזהירים אותי השמר לך מפני, אל מעונו אל תבוא. אני כמובן, לא שמתי לבי לאזהרות ודחקתי את עצמי ובאתי. מצאתי תמיד את גילברט יחד עם שאר שוכני המרתף, כשהוא רובץ על גבי ספסל, עיניו עצומות ואוזניו דרוכות קשובות לקול חלילו של אביב הכליזמר, וכולו כנישא ומרחף על כנפי חלום.

שלמה גילברט השתיין במלוא נשמתו לסוג הסופרים הנאטו - רליסטים. זה הבחור, מפשוטי העם, יליד הסימטה, שכל חושיו היו ערים ונתונים לחיי הסימטה ושכוניה, ידע תמיד להגיע בעצם אל שבילי הרקיע.

וכך היה אומר :

אין הכליזמר מנגן לכבודה של הכלה בלבד, ניגונו הוא של קלוסה של  הלבנה השטה עגומות במרומים מעל לראשה של הכלה. אין האשה שוכנת המרתף מביאה קנקן נפט להאיר חשכת הלילה בלבד. אור היא מביאה לשבעה, שמונה נבראים בצלם, למען עורר בהם התשוקה לראות בעלטה מראות בשמיים…

גילברט שהיה זמן רב ידוע חולי, בעל לב חלש וריאות נגועות, היה מספר על חולה שחפת :

העינים נעצמות, הן נרדמות, אך מה רוטטות הן מרוך ומתיקות - חלף היום, לא עוד אבק, לא עוד אבק…

אל הפשוטים, לרוב התשושים, והשמחים בחלקם היה מתייחס באהבה רבה ובהתלהבות עצומה היה מתארם. " השמים שמים לד'." - כך היה שלמה גילברט העליז חופש לו לאדם בכתפו ומטלטלו ומעודדו.

וזה האיש בעל העינים הפשוטות שראה תמיד את הזוטות שבחיי יום יום, את המתרחש במרתף ובעליית הגג, האיש שהבחין וידע מה מרובים צרכי אדם ומה דלים ומעטים אמצעי מחייתם של חכלאים, שאינם מנחותי דרגה, אלא בני עלייה שבמשפחות כליזמרים, בעלי תפילה וסופרי סת"ם וכיוצא באלה, האיש הזה הריהו עצם דיוקנו של "שבתי מוח". מה אנו מוצאים ביצירתו זו ? - סמטאות נידחות, אפופות חלומות חלומות ומסתורין, סמטאות שכל בריה ובריה שבהן היא חטיבה של יסורים ורעיוני משיח כאחד. אלו הם חולמי הסמטאות, נושאי עתידה המזהיר של האומה.

גילברט נחל רבות מאברהם רייזין והיה תלמיד מובהק של פרץ. ובהשפעתם של שניהם נוצרו דיוקנאות כשבתי מוח.. אלא שגילברט שינה מעט מהנוסח. לא שירה ואורה בציבור, אלא רחש שלהבתיה של היחיד בסמטאות. בציורי המרתף שלו לא הציבור הוא המתגלה שם כי אם בודדים, נסתרים, שכל אחד ואחד הוא אבחנה לעצמו. "עומד לו הכליזמר מוכה עיוורון למחצה ומצפה לפרוטה שתיזרק לו מדיוטה עליונה, ובינתיים הוא משהה עיניו הטרוטות אל על, שמא קו אור חמה ייאצל ורפא לו" "מלבני כלי מטבח, הבלאים, הרוכלים, מלקטי עצמות וחרסים, מוכרי הכעכים ברחובות - לכל אלה משאת נפש, תאוה סמויה, להציץ פעם ושוב פעם למעלה, אולי קרן חמה נדיבה, אולי זהרורי כוכב יעניקו להם לעודדם ולהחיותם". גילברט, שהיה אהוב מאוד על פרץ ופרישמן בשל מנת המסתורין שיצירותיו הנטורליסטיות היו מהולות בה, חש את עצמו הכי טוב במחיצתו של הלל צייטלין.

רבות אפשר היה לראות את צייטלין כשהוא שקוע בספר קבלה אגב מנוד ראש ונהימה עצורה, ועל גבו עומד שלמה גילברט ופיו אינו פוסק מלמלמל על כוחות אסטרליים אסטרולוגיים, על חמריותם של הכוחות, וכיוצא באלה.

קטן וצר היה חדרו של צייטלין, חלונותיו אטומים, וזגוגיותיו כהות ועכורות. היה פחד ממראה עיניו הגדולות של גילברט שהיו מתרוצצות מבעיתות וממראה חטמו המפיסטופילי, - כפי שכינה את אפו צייטלין.

עם פרוס ימי ספטמבר הארורים הייתי פוקד נוהו של צייטלין, וחקרתי ודרשתי למשכנו של גילברט.

צייטלין השיב :

האלהים יודע היכן הוא מעולם לא ראוהו יושב ישיבת קבע במעונו, ואין איש יודע את כתבתו.

וה"תופעות" הספרטיסטיות מה הן? מי יודע, מי יודע. הכותב הוא לעתים מזומנות? אומרים שמרבה הוא לכתוב. אני גמרתי אומר למצוא את גילברט ויהי מה.

ופעם - וזה היה כבר בימי נובמבר העכורים והמאוימים - הייתי מתהלך, או יותר נכון, מתרוצץ, ברחובותיה של ורשה. העיר השוקקה לא היא. הכל נדם. האגודות, העתונות סוגרו על מסגר. אין שוק ואין חנות. שבת כל מסחר וקפא כל עורק חיים ברחוב ובחצר. רק פה ושם בפינות נידחות ובקרנות רחובות שוממים תתהלכנה, ותשוטטנה נערות, בנות טובים, עם קופסאות גפרורים וחבילות נרות או עם קנקן מלפפונים כבושים ויכריזו :

קחו, קחו, בני אדם, שיירי מצרכים. שיירים - כל הקודם זכה. ואני עובר גם מקומות אלה ביע,, גזרה פן איתפש בכף.

היריות בחוצות, בעת שהוליכו קבוצות בני אדם לאומשלאג. ומעל לכל, לשאת את אימת המוות ועל כן הם עשו את הדבר הנכון היחיד - ההתאבדות.

פליאה היא כיצד זה לא היה מספר קרבנות ההתאבדות רב יותר, למה מתוך 300,000 הקרבנות. הגיע מספר המתאבדים למאות אחדות. העם בהמוניו, ובתוכם גם הרוב המכריע של האינטליגנציה לא נשבר, נאבק פסיבית כל עוד היה הדבר אפשרי.

לשאלה למה היהודים לא התגוננו יש להשיב : היתה התנגדות נפשית עזה ויעילה. שום עם בעולם לא עמד במשך זמן כה ממושך מבחינה נפשית בצורה כה איתנה, כפי שעשו זאת היהודים. הוכחה לכך ישמש המספר הזעום של ההתאבדויות בקרב יהודי וארשה. בעניין זה לא אחת באו הגרמנים בטענות ליהודי פולין. מספרים שהם אמרו כאילו, שאין ליהודי פולין אותו רגש כבוד המפעם ביהודי גרמניה והראיה - המספר הקטן של המתאבדים בקרבם.

בבואנו לכתוב על הכחדתה של האינטליגנציה, עלינו לייחד מקום נפרד לקבוצה הקטנה של הסופרים היהודים.

מלא תקווה ואמונה התהלך ש' גילברט שמצבו החומרי היה כה קשה (הוא התפרנס מחבילות המזון שנתנו לו מוסדות הציבור השונים). הוא נלקח מוקדם מאוד, בתחילת המצוד. לא ידוע מה עלה בגורל כתביו.

ישראל שטרן שחייו במלחמה היו קשים ביותר, נפוח מרעב ומחלות, החזיק מעמד באורח פלא בשופ של הופמן עד לסוף המר, על לסלקציה המפורסמת בניסקה ורק משם לקחו אותו לאומשלאג. כתביו אבדו עמו.

זלמן סקאלוב גילה סבילות יוצאת מגדר הרגיל בכל המצודים. הסתובב ברגעי הסכנה החמורה ביותר ברחובות ומכר סיגריות. עזרתי לו ולעוד כמה אנשים בעלי ערך להתקבל לעבודה בשופ המברשתנים ומשם כמסתבר נלקח. במשך כל הזמן עסק סקאלוב בכתיבה - ודווקא על נושאים מענייני דיומא, מה עלה בגורלו, איני יודע.

קלמן ליס ניהל מוסד חינוכי באוטבוצק. כאשר התלקחה האקציה, התחבא ליס בצד הארי. הוא התגלגל אצל נוצרים בני המקום ושילם עבור זכות השהיה של שעות אחדות כמה מאות זל'. סופו שנתקל בנצרי שגזל ממנו 1200 זל' ופצע אותו פצעי מוות.

גם יעקב פרגר נספה או גורש מאוטבוצק.

המשוררת היהודיה, ברוכת הכישרון, הנריקה לזוברט, שכתבה בשפה הפולנית, הלכה מרצונה, יחד עם אמה. באומשלאג רצו להצילה מהליכה לקרון, אך לא רצו או לא יכלו להציל את אימה. על כן הלכה עמה יחד, למרות שידעה בבירור כי הגירוש משמעו מוות.

יקיר ורשבסקי החזיק מעמד זמן רב, כמעט עד גמר הגירוש, כפקיד במשרד העבודה משהגיע מועד הסלקציה באותו משרד, הגיע גם קצו. ורשבסקי כתב זכרונות מלחמה, היכן הם אין איש יודע.

בזכות אומץ לבו בשעת המצוד הגרמני בנובוליפיה, נשאר בחיים יהושע פרלה. היה זה המצוד הגרמני הראשון ונפלו בו קורבנות רבים. פרלה לא ציית לפקודת הגרמני ולא ירד לחצר הבית כמצווה . בזכות זה נותר בחיים עד עצם היום הזה. הוא היה בין אלה שמצאו שבדירה יש עוד סיכוי כלשהו להישאר בחיים ואילו כאשר לחצר נידונים לכיליון.

טרגי היה גורלם של הציירים והאומנים שלנו. רובם התרכז בשופ של קארל היינץ מילר. שלא נשא חן בעיני הס"ס. את השופ הזה פירקו ואת האנשים - ברובם המכריע ציירים ואמנים - לקחו

את הרבנים רצחו בשעות המצוד ביריות משום שהתחבאו בדירות. הזקנים הארוכים והפאות הוציאו את הגרמנים מדעתם. לא אחד שילם בחייו על גבורת.

באוגוסט 1943 ערך ברטצ'קו. מפקד המחנה רשימת "נכבדים". האמורים כביכול להיות מוחלפים בגרמנים מחוץ לארץ. את הנכבדים הללו שלחו למחנה מיוחד בלובלין. ב-5 בנובמבר 1943 התבצע חיסול אסירי מחנות העבודה של לובלין ושל יהודי העיר גופא. ד"ר שטיין נספה יחד עם 14,000 יהודי מחנות לובלין שהושלכו למחנה האימים במיידנק ושם נורו למוות.

איך נספו הסופרים היהודים :

קשים היו חיי הסופרים היהודים לפני המלחמה. לא היה אף מוסד שדאג לגורלם. לא היה בנמצא גוף ממלכתי או עירוני שמתפקידו היה לתמוך בסופר היהודי. כפי שתמכו בסופר פולני : בפרסים ובמלגות. נוכח המדיניות הפאשיסטית והאנטישמית בפולין אי אפשר היה להעלות על הדעת סיוע למיעוט לאומי כלשהו. קל וחומר - ליהודים. הלכי הרוח בקרב הבורגנות היהודית נטו להתבוללות או לתנועה העברית. הבורגנות שנאה את היידיש ולא ראתה חובה לעצמה לתמוך בסופר הרעב והמובטל. לסופרים צעירים לא הייתה אפשרות להתפתח ולעבוד. משענתו היחידה של הסופר היהודי היתה העיתונות היהודית אבל זו לא יכלה לקיים אלא יחידי סגולה אגודת הסופרים הקימה מדור מיוחד למובטלים שעסק בחיפושי עבודה עבור הסופרים הצעירים בעיתונות היומית או בפירסומי אגודות ומוסדות שונים. הג'וינט לא תמך בסופרים יהודים בקביעות אלא מדי פעם, שכן עיסוקו היה לא בסיוע תרבותי אלא כלכלי בלבד.

כאשר פרצה מלחמת העולם הנוכחית הורע במאוד מצבם של הסופרים. שוב לא הופיעו העיתונים. מקצת הסופרים מצאו תעסוקה ביס"א, ב"צנטוס" או הקהילה. אבל גם המועסקים לא השתכרו אלא מעט מאוד ובלי סיוע ממשי ממקור ציבורי שכרם לא הספיק למחיה. בלעדיו אפילו סופר אחד לא היה יכול להאריך ימים עד לאחר המלחמה. עד אשר פרצה המלחמה בין גרמניה לארצות הברית תמך הג'וינט ביד רחבה בסופרים היהודים, ובכלל בכל היסודות רבי הערך. מוסד זה תמך בדרך קבע בכסף, בחבילות מזון וכיוצא בזה. אחרים מן האישים העסיק הג'וינט במשרדו או במוסדות שהוקמו בעזרתו. כגון יס"א. צנטוס וכו'. המצב נשתנה מעיקרו משנעשתה אמריקה צד במלחמה ומשאבי הג'וינט נתדלדלו והמוסד נעשה תלוי בהלוואות שגוייסו בפולין עצמה. מאז התמיכה באישים רבי ערך הייתה תמיכת ארעי וניתנה בצמצום. אי אפשר להסתמך על כך בבניית תקציב (משפחה).  בעזרת הג'וינט הקימה יס"א מטבח לסופרים. לעיתונאים וכו, שהיו מחלקים בו ארוחות צהריים טעימות למדי והיתה בך תמיכה של ממש בסופרים, עיתונאים ובדומים להם, שחיו בתנאי מחסור קשים. נתנו שם גם ארוחות בוקר וערב ומפעם לפעם חולקו חבילות מזון. אבל כל זה לא הפסיק בגנרל - גוברנמן לא הגיע הג'וינט מעולם להיקף תמיכה דומה לזו שניתנה לסופרים ולעיתונאים בווילנה, שהוקמה בה על ידו פנימיה מיוחדת עבורם שקיבלו בה את כל הדרוש למחייתם. בוורשה לא עמדו לרשות הג'וינט אמצעים כאלו. גבירי ורשה היהודים ישאו את קלונם שלא גייסו במלחמת העולם השנייה את האמצעים הנדרשים לקיום האקטיבה התרבותית פוליטית. חבר פעילים זה נספה ברעב ומחוסר האמצעים הכספיים כדי להסתתר בצד הארי. יחס כזה מצד מה שקרוי הציבור היהודי הוא זה שהביא לכך.

מתוך עיתון הבוקר, 11 בפברואר 1946, תל אביב : איך נפלו חכמים וסופרים, פרשה אחרונה ליומן גטו ורשה מאת הלל זיידמן.

זיידמן מספר כי גילברט היה פרא אדם, אנרכיסט אבל כשרוני מאוד היה אדם מאמין סבל מצוקה כלכלית כל ימיי חייו בגטו ורשה, ראש היודנראט צ'רניאקוב קצב לו מאתיים זהובים לחודש.

לפני המלחמה פרסם גילברט שני ספרים קטנים של סיפורים מובחרים ביותר דווקא בימי הגטו היה פורא מאוד וכתב בבת אחת שני ספרים על חיי הגטו והסבל הכרוך בהם. סיסמת ספריו הייתה "עוד אבנך ונבנת". הוא חלם על שיבה ליהדות ולעם וקיווה שחלומו יתקיים אולם היה מהראשונים להישלח להשמדה באקציה הגדולה של אוגוסט 1942.

מקורות חיצוניים :

הספרייה הלאומית

איגוד הסופרים והעיתונאים היהודים ורשה