ניסויי ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ניסויי ישראל הם שמם של שלושה ניסויים, ניסוי ישראל-1, ניסוי ישראל-2 וניסוי ישראל-3, שנערכו משנות ה-60 והלאה, שמטרתם הייתה למצוא חומרים שבעזרתם ניתן להגביר את כמות הגשם היורדת במדינת ישראל. החוקרים במחלקה למדעי האטמוספירה באוניברסיטה העברית חיפשו חומרים מלאכותיים שישמשו לזריעת עננים (פיזור חומר שיקפיא את טיפות המים שבעננים). נמצא כי ליודיד הכסף (תרכובת של כסף ויוד) היכולת להקפיא את מי הענן בטמפרטורות שאינן נמוכות בהרבה מטמפרטורת הקיפאון. ההנחה היא שבעקבות ההקפאה ייווצר גשם.

בניסויים קודמים שנערכו בישראל בשנות ה-50 נזרע בעננים יודיד הכסף, ונמצאה עלייה מסוימת בכמות הגשם. הבעיה העיקרית בניסויים הקודמים הייתה שלא קוימו ניסויי ביקורת, ולכן אי אפשר היה לקבוע אם אמנם העלייה שנמדדה בכמות הגשם נגרמה מזריעת העננים, או שמא הייתה זו תוצאה מקרית, תוצאת השונות הטבעית של כמויות הגשם.

בשנת 1960 הוחלט להפעיל את פרויקט הגברת הגשם בקנה מידה ארצי. הוחלט לבצע את הזריעה ממטוס שטס הלוך וחזור בגובה בסיסי העננים במקביל לקו החוף.

ניסוי ישראל-1[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוי ישראל–1, נערך במרוצת שש וחצי עונות הגשם שבין פברואר 1961 לאפריל 1967, ובימים הזרועים הושגה בו הגברת גשם מובהקת בשיעור של 15 אחוזים. הגברה מקסימלית בשיעור של 22 אחוזים התקבלה במרחק שבין 20 ל־50 ק"מ במורד הרוח מקו הזריעה.

הניסוי תוכנן במתכונת ניסוי מצולב של שני אזורי מטרה – צפון הארץ ודרומה. כל יממת גשם נקבעה כיחידת ניסוי, ומטוס הזריעה נשלח באקראי לאזור הניסוי הצפוני (ממזרח לקו חדרה-גבול הצפון) או לאזור הניסוי הדרומי (ממזרח לקו אשקלון-הרצליה). האזורים הבלתי זרועים שבמרכז שימשו אזורי ביקורת להערכת כמות הגשם שהייתה יורדת גם בלא הזריעה.

במקביל החל פרופ' יהודה נוימן בתוכנית מחקר בפיזיקת העננים בשביל פרויקט הגברת הגשם. לצורך זה הוקמה המעבדה לפיזיקת העננים והגשם בראשות אברהם גאגין, לימים פרופ' גאגין, אשר עד לפטירתו ב-1987 היה הכוח המניע העיקרי במחקר הפרויקט ובקידומו. מתוך מחקרי מעבדה ומדידות בעננים באמצעות מטוס מחקר בא אברהם גאגין למסקנות האלה:

  • עיקר הגשם בארץ נוצר בתהליך שבו נבטי קיפאון הם גרעין הגידול של חלקיקי המשקעים.
  • ברוב המקרים יש חסר בריכוז נבטי הקיפאון הטבעיים ביחס לריכוז הדרוש להפיכת מי הענן למי גשם באופן היעיל ביותר.
  • לפיכך, תוספת מלאכותית של נבטי קיפאון עשויה להגביר את כמות הגשם.

ניסוי ישראל-2[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסוי ישראל-2 נועד לאמת את התוצאות שהתקבלו בניסוי הקודם, ניסוי ישראל-1. ניסוי ישראל-2 התבצע בשנים 19691975. בניסוי זה נעשתה בדיקה נוספת של טכנולוגיית הזריעה על ידי הסטת קו הזריעה באזור הצפוני מזרחה, כדי להזיז את מקום האפקט המרבי אל אגן ההיקוות של הכנרת. להסטת קו הזריעה מזרחה היה עוד יתרון חשוב: הושאר אזור בלתי זרוע ממערב לקו הזריעה, ובאמצעותו היה אפשר לנתח את גודל האפקט באזור הצפון.

ניתוח הניסוי "ישראל-2" באזור הצפוני הראה, כי הושגה הגברת גשם מובהקת בשיעור של 13 אחוזים, וכצפוי, הוסט אזור ההגברה המקסימלית אל אגן ההיקוות של הכנרת. עוד נמצא, שהגברת הגשם התקבלה בעיקר בימים שבהם הייתה טמפרטורת פסגות העננים בין 12 ל־21 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, כצפוי מן התאוריה. השילוב של ממצאי המחקר הפיזיקלי עם הניתוח הסטטיסטי הקנה לפרויקט אמינות ויוקרה בינלאומית רבה. על סמך תוצאות אלה הוחלט לזרוע את צפון הארץ בשיטה מבצעית, תוך שימת דגש על אגן ההיקוות של הכנרת.

באזור הדרום לא התאפשר ניתוח דומה, מפני שקווי הזריעה באזור זה נשארו צמודים לחוף, וממילא לא היה אזור ביקורת לאורך החוף. הוחלט לעשות ניסוי נוסף בדרום, במתכונת דומה לזו של ישראל-2 צפון, ולהשאיר אזור ביקורת. משנת 1975 מתקיימת זריעה מבצעית בצפון, ואילו בדרום נמשך ניסוי "ישראל-3".

ניסוי ישראל-3[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוי ישראל-3 נועד לאפשר זריעה בדרום. ניתוח ראשוני של ניסוי "ישראל-3" לא הצביע על הגברת גשם באזור הדרום. תוצאה זו עמדה לכאורה בסתירה לממצאים שפורסמו בניסויים הקודמים, והדבר הביא לניתוחים מחודשים של הניסויים "ישראל-1" ו"ישראל-2" באזור הדרום.

הניתוח המחודש הראה שגם בשני הניסויים הקודמים לא הגבירה הזריעה את כמות הגשם בדרום הארץ, ובניסוי "ישראל-2" יש אף חשש להפחתה. התעורר אפוא קושי ליישב את ההבדל הגדול באפקט הזריעה בין הצפון לדרום, ונשאלה השאלה כיצד ייתכנו הבדלים גדולים כל כך בתכונות העננים הרלוונטיות להגברת המטר על פני אזור גאוגרפי קטן כל כך, שטח מדינת ישראל בלי הנגב.

בחיפוש הסבר פיזיקלי לתוצאות הסטטיסטיות התמקדה תשומת הלב בהשפעה האפשרית של האבק המוסע עם הרוח מן המדבריות הגובלים באזור המטרה הדרומי. וינסנט שפר כבר הראה במחקריו המוקדמים שאבק מדברי פועל כמו נבטי קיפאון, ואכן בימים של סופות חול נמדדו בארץ ריכוזי שיא של נבטי קיפאון. כמות האבק המדברי הנשטף מן השוליים הדרומיים של מערכות ענני הגשם גדולה כל כך, עד שהוא מצטבר על פני השטח בצורה של אדמת לס המכסה שטחים נרחבים בחלקו הדרומי של אזור המטרה הדרומי ובצפון הנגב.

המידע הזה, בצירוף הממצאים הסטטיסטיים החדשים, העלה את החשד שבימים רבים יש בדרום ריכוזים גבוהים של נבטי קיפאון טבעיים, ותוספת מלאכותית של נבטי קיפאון בימים אלה לא תועיל ואולי אף תזיק, מחמת תחרות יתר על הכמות המוגבלת של מי הענן. כן נמצא – בתצפיות של אובך או של סופות חול במרכז הארץ ובצפון הנגב – שרוח מכיוון דרום-מערבי עלולה להביא אבק ממדבריות צפון אפריקה, סיני והנגב, ואילו לאוויר המגיע מצפון-מערב יש, ברוב המקרים, מסלול ימי יותר.

ניתוח מחודש של הניסויים הראה שהגברת הגשם באזורי הדרום התקבלה רק בימים שבהם לא דיווחו על אובך או על רוחות דרום מערביות. הגברה זו קוזזה במלואה ואולי גם יותר מכך על ידי ההפחתה שנצפתה בשאר הימים. עניין מיוחד יש בממצא, שכל תוספת הגשם בניסוי "ישראל-2" צפון התקבלה מ־53 אחוזים ימי הניסוי שבהם לא נצפו אובך או סופות חול.

הממצאים שהתקבלו עד כה ממחישים את מידת החשיבות והתועלת הפוטנציאלית שיש לזריעת עננים בזמן הנכון ובדרך הנכונה ואת העובדה שעדיין ארוכה הדרך להבנה מלאה של הנושא. בשלב זה מוסב הדגש המחקרי להבנת הדרך שהאבק המדברי ונבטי הקיפאון משפיעים בה על תהליכי יצירת הגשם בעננים.

ניסוי ישראל-4[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוי ישראל-4 התקיים עד שנת 2017[דרוש מקור] ובא לבדוק הן שיטות זריעה חדשות (מיקום הזריעה ועוד) והן לבדוק את יעילות הזריעה בשיטות סטטיסטיות שונות.

הניסוי החל בשנת 2013 וצפוי לארוך 4 שנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]