נלי אגסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נלי אגסי
נלי אגסי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 1973 (בת 49 בערך)
תל אביב
לאום ישראלית
תחום יצירה מיצג, פיסול, וידאו ארט

נלי אגסי (נולדה ב-1973) היא אמנית ישראלית, העוסקת בזמן ובתנועה תוך שימוש במגוון טכניקות: רישום, פיסול רך, רקמה, עבודות גוף, וידאו, מיצגים ומיצבים. אגסי מציגה מאז שנת 1997 וכיום היא חיה בשיקגו, ארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נלי אגסי נולדה בתל אביב בשנת 1973. בתם של האמנים מאיר אגסי ורותי אגסי. גדלה בצפון תל אביב ולמדה בבית הספר היסודי אוסישקין ונדדה בין כמה תיכונים אך בעיקר בתיכון חדש. מבית הספר תיכון חדש עברה לויצו צרפת ולמדה שם אמנות, ריקוד, ציור ומשחק.

במסגרת לימודיה באנגליה, התחילה נלי אגסי בלימודי תואר ראשון בפיסול בסנטרל סט. מרטינ'ס, בית הספר גבוה לאמנות, המשיכה בלימודי תואר שני במכללת צ'לסי לאמנות ועיצוב, וכן השלימה למודיה בארץ בקמרה אובסקורה ובבית הספר של רקפת לוי.

עם שובה לארץ הוכרה עבודתה עד מהרה, והיא הציגה תערוכות יחיד רבות והשתתפה בהרבה תערוכות קבוצתיות. בין השאר הציגה מעבודותיה במוזיאון ישראל במוזיאון תל אביב במוזיאון הרצליה חיפה ופתח תקווה. וכן הוצגו עבודותיה מחוץ לישראל. נלי אגסי עובדת עם גלריה דביר.

זכתה בפרס גוטסדינר, 2003, לאמנים צעירים. זכתה בפרס שרת התרבות והספורט לאמנות פלסטית לשנת 2011.

נלי אגסי נשואה לאמן אסף עברון.


השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1998-1994 - אקדמיה סנטרל סנט מרטין, לונדון
  • 2000-1999 - קמרה אובסקורה, תל אביב
  • 2001-2000 - תואר שני, מכללת צ'לסי לאמנות ולעיצוב, לונדון.

יצירה ופעילות אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיה של אגסי עושות שימוש בגוף ככלי מרכזי לביטוי אמנותי. בעבודותיה המוקדמות השתמשה במדיום המיצג ככלי לבדיקת גבולות הגוף. עבודת המיצב והמיצג "אסור לצאת מהקווים ואסור לגעת ברצפה" (1999), עשתה אגסי שימוש בחוטים אדומים שבאמצעותם בדקה את היחס שבין הגוף הנשי לסביבה. יחס דומה מופיע גם בעבודות כדוגמת "שמלת קיר" (2002) או "נוף שאול", בהן הפך בגד שנוצר בתהליך עבודה עמלני, לאלמנט אדריכלי. בנוסף, שילוב המדיומים משמש אותה על מנת לבחון את נקודות המפגש והחיכוך בין הפרטי לחברתי, ובין האינטימי לציבורי.[1] בריאיון לעיתון הארץ אגסי מעידה על עצמה: "לאורך תהליך העבודה שלי אני בוחנת את החשיפות וההיחשפות של עצמי, את הטריטוריה הפרטית האינטימית שלי תוך שהיא נתונה בתוך טריטוריה ציבורית".[2]

סיום לימודי האמנות של אגסי ותחילת פעילותה כאמנית מיצג, שלובים בחוויה של אובדן ומוות. מאז 1998 ועד היום יש באמנות הגוף, במיצגים, בהצבות ובעבודות הנייר והתפירה של אגסי, מרכיב ריטואלי של ריפוי, ניסיון למצוא מרפא בהווה על ידי ריפוי, חבישה, של פצעי העבר.[3]

בעבודותיה של אגסי יש הדים לאמנות שנות השבעים ומודעות רבה לתולדות אמנות הגוף, אך העיסוק שלה בגוף הוא אישי יותר, קרוב לחוויה אוטוביוגרפית. קולה לא מבקש לתקן, לעורר טראומות משותפות או לעסוק בשאלות של מגדר, אף על פי שיש בו התייחסות לקודים חברתיים ותרבותיים, אלא יש בו רצון לשתף בחוויה רגשית.[4]

מרבים לקשור את עבודתה אל אגסי לאמנות הבינלאומית העכשווית - שאלות של גוף ומרחב, זהות ומגדר, מתחברות לעבודותיהן של אמניות אחרות כמו קיקי סמית, רבקה הורן ואווה הסה. עם זאת, ניתן למצוא בעבודותיה של אגסי, במיוחד במאוחרות שבהן, חיבור אל מסורות באמנות הישראלית-יהודית.[5]

אחד המאפיינים הבסיסיים בעבודותיה של אגסי הוא שהן פונות אל הצופה באופן ישיר ובלתי אמצעי, מציעות את עצמן באופן אינטימי. לאגסי יש את היכולת להמיר ולהפעיל אובייקטים, חללים או מצבים ובכך להפוך אותם לייחודים לה. בעבודות המיצב והמיצג לרוב אגסי יוצרת סביבה פיסולית רכה, המעצימה ומרחיבה את נוכחותה בחלל, בכך מאתגרת את שאלת היחסים בינה לבין המרחב הציבורי שבו היא פועלת ומציגה. בעבודות אלה, וגם בעבודות הנייר, הרקמה והבד, היא פורטת לקווים, לחוטים ולרפרופים את נימי הנימים של תודעתה ושל נפשה באופן שאינו נרטיבי מחד אך גם אינו מופשט מאידך.[6]

עבודות וידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות הווידאו תופסות מקום מרכזי ביצירתה של אגסי. ב-2012 היא הציגה תערוכה שלמה המוקדשת להן במוזיאון ישראל. עבודות הווידאו שהוצגו בתערוכה הן תיעוד בן כמה דקות של פעולה חוזרת ואפשר לקרוא אותן כיומן מצולם המשלב את התיעודי הארכיוני עם הסימבולי והרגיש. באמצעות פעולות טקסיות וסמליות שהיא מבצעת, העבודות משמשות כמעין תיעוד של מצב נפשי. פעולות אלו לעיתים כרוכות בכאב פיזי כמו שיוף או סיבון חזרתיים של עור גופה.[7]

עבודות אלו מתאפיינות בגישה כמעט אינטואיטיבית כפעולת הצילום נעשית בתנאים מינימליים ופשוטים והתהליך עצמו הוא חלק שאינו משני לתוצר הסופי. ברוב עבודותיה אגסי מצטלמת חזיתית, מקו החזה ומעלה, ללא לבוש או פריטים מזהים נטולת הגדרות לאומיות, חברתיות או מעמדיות. במובן זה עבודתה אוניברסלית, לא תלוית מקום, ומעבירה חוויה שניתנת להזדהות – מבט מול מראה, מבט נשי של נערה-אישה הבוחנת את עצמה בעין לא-בוטחת וכנה. צורת צילום זו יוצרת אצל הצופה תחושה כמעט מציצנית. המפגש שנוצר במעמד זה בין הפרטי לציבורי יוצר בו-זמנית חוסר נוחות והגברה של אותנטיות המפגש.[7]

מאפיין נוסף ביצירות הווידאו שלה הוא העיסוק בצבע אדום דם. האדום מבליט את העיסוק בגוף הפצוע ויש בו גם היבט חושני. בעבודתה "להבה אדומה" למשל, אגסי עומדת מול המצלמה כשהיא מאופרת באודם אדום. היא נראית כמי שעומדת לצאת מהבית ועוצרת רגע להעיף מבט במראה (מצלמה) אלא שאז היא מתחילה למרוח את האודם משפתיה אל פניה עד שאלו נהיים בעצמם אדמדמים. האוצר אמיתי מנדלסון מציין כי האודם מייצג מיניות התחומה בקווים ברורים המייצגים את הקודים החברתיים. בפעולתה אגסי "חוצה את הקווים" כפי שהאודם שהיא מורחת חוצה את גבולות השפתיים. האודם המופיע בעבודה זו ובאחרות, מציג קשר לייצוגים נשיים מקובלים והפיכתם למזיקים וחסרי שליטה כניסיון לחתור תחת הסדר חברתי אותו הוא מייצג.[7]

כל עבודה כמו מתעדת מצב נפשי באמצעות פעולה סמלית וטקסית, שלעיתים כרוכה בכאב פיזי. העבודה Peel-In מ-2002 מציגה טכניקה קוסמטית של Peeling, הורדת שכבות עור לצורך החלקתו ו"מניעת הזדקנות", אך הקילוף שואף לגעת הכי קרוב במהות, במרכז העצבים הרגשי. עבודה זו מעידה על בקשתה של אגסי להיכנס פנימה ולחשוף, בלי מילים ולעיתים אף בלי נושא מוגדר, רגש, מחשבה או מצב נפשי. בעבודות הווידאו, שהן דיוקנאות של האמנית בפעולה, יש עיסוק אינטימי חף מדרמה – והוא זה שהופך אותן לבעלות עוצמה רבה, פיוטיות ורגישות. האינטימיות מעניקה אותנטיות למסרים ולסמלים הנוגעים לקודים חברתיים ותרבותיים, לתולדות האמנות ואף לאיקונוגרפיה דתית.[7]

מוטיב בית החזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלמנט מרכזי החוזר על עצמו ומופיע בעבודתה המסועפת של אגסי לאורך השנים הוא הטיפול החוזר באזור בית החזה. עבודותיה של אגסי חוזרות ונוגעות באופנים שונים באזור בית החזה. ניתן לזהות את אחת הדוגמאות המוקדמות לעיסוק זה כבר בעבודה "ללא כותרת" (1999), שבה תפרה מאות חוטי שיער לאזור בית החזה של חולצה בד עדינה או מאוחר יותר בעבודות הווידאו "Burnt" משנת 2000, או "Sand It Better" משנת 2002. העקשנות של אגסי על הטיפול באזור בית החזה היא מעניינת שכן היא פולשנית אגרסיבית ואובססיבית אך גם תראפויטית ומזככת. אזור זה בעבודותיה של אגסי הפך עם השנים לטריטוריה מוכרת ביתית שדווקא במסגרתה האמנית מבקשת לפעול ולהעמיק. על פי התפיסה הרווחת במערב אזור בית החזה הוא אזור הרגשות שבו מצטברות תחושות של שמחה ושל עצב דאגה הקלה או כאב. בהקשר זה ניתן לחשוב על עבודותיה של אגסי ככאלו המנסות לפרק מטענים רגשיים, לשחרר אותם ולגלם אותם באמצעות מטפורות ייצוגיות מרומזות או ריטואלים רפטטיביים ממשיים.[8]

דימוי השמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלמנט נוסף החוזר בעבודותיה הוא דימוי השמלה על מופעיו השונים. דימוי השמלה הוא דימוי פרטי מעיין דיוקן עצמי אולם אין ספק שזהו גם דימוי סימבולי על-מקום ועל-זמני. דימוי כללי של נשיות, דימוי העשוי להעיד על כוליות. דימוי או מוטיב השמלה טופל בעבר על ידי מספר לא מועט של אמניות בהקשרים שונים (רבקה הורן, קיקי סמית, שיהרו שיוטה, יאנה סטארבק) על מנת להצביע על היקף העיסוק בדימוי זה, היקף החוצה תרבויות תקופות וזרמים באמנות. בעבודתה של אגסי מאפייני השמלה מקודדים ושיטתיים, ומזוהים באמצעות מידות גוף קטנות ממדים ושוליים ארוכים או רחבים או נפרשים. לעיתים מופיעות כפות רגליים או זרועות, לעיתים מסומנת תנועה, אולם בציר המרכזי הוא בדרך הכלל הכסות עצמה. יחס זה בין חלק עליון צנום דחוק חנוק לבין חלק תחתון מורחב המחובר לקרקע למבנה או לסביבה מעיד על כסות תפקודית הקושרת בין הגוף או פוטנציאל הגוף שבתוכה לבין הפעולה המכוננת אותה. השמלה של אגסי היא הרחבה של הגוף העצמה של הישות המכונסת בתוכה. הצבות החלל הפיסוליות שלה נפתחות על פי רוב בסיטואציה של מיצג סיטואציה שבה הגוף ממלא את נפח השמלה פועל דרכה אך בסופו של תהליך משיל עורו מחלץ ממנה מותיר אותה ללא תכולה, מרוקנת וחשופה. דוגמה למהלך זה ניתן לראות בעבודת המיצג "שמלת קיר" שעשתה במסגרת תערוכתה "ארמון הדמעות" (2002) במשכן לאמנות עין חרוד עמדה אגסי במרכז חלל הגלריה כשלגופה שמלה פשוטה בצבע עור. במהלך המיצג היא תפרה מאות רצועות של בד שנתלו מקירות הגלריה אל שמלתה עד שלא נותרו עוד רצועות לא תפורות ונראה היה כי היא מחוברת בגופה אל הקירות. התהליך הארוך הסתיים בהיחלצות של אגסי מהשמלה והותרתה מאחור כשריד לפעולת המופע וכאובייקט פיסולי.[9]

דימוי השמלה חוזר ומופיע בתערוכת היחיד של אגסי "נוף שאול" שהוצגה במוזיאון תל אביב בשנת 2004 שעסקה במתח שבין גופה של אגסי למעטפותיו: השמלה, שנקודת המוצא למידותיה היא קנה המידה של הגוף, והחלל המכיל את השמלה הריקה - עדות לנעדר (ת) נוכח (ת). במיצגים של אגסי גוף האמנית נתון בשמלה, ואילו במיצבים שבאים בעקבותיהם גופה נחלץ מכלי קיבולו והשמלה מוצגת בחלל הגלריה כחפץ מרוקן; שיירי נוכחות, סמני זיכרונות.[10]

שמלת האבנים ושמלת עור שהושל והפך לנוף הן שתי עבודות של אגסי שהוצגו במוזיאון תל אביב באותו זמן בשתי תערוכות שונות - בתערוכת היחיד "נוף שאול" ובתערוכה הקבוצתית "נקודת השקפה". בתערוכת היחיד, סרטי בד ארוכים קושרים גוף, ואחר כך שמלה לבנה, נכרכים סביב סלעי בזלת כבדים, שחורים, עתיקים, שמחלקם בוקעים קולות שריטה - כאב, מצוקה, חיפוש.[11]

מבחר תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1999 - אסור לצאת מהקווים ואסור לגעת ברצפה, מיצג, קמרה אובסקורה - הגלריה, תל אביב, הסטודיו בבורוכוב, הגלריה, תל אביב. אוצרת: הדס מאור
  • 2002 - רוקמת באור, גלריה דביר, תל אביב
  • 2002 - ארמון הדמעות, המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, קיבוץ עין חרוד. אוצרת: הדס מאור
  • 2003 - נשיקות, מיצג, מוזיאון תל אביב לאמנות
  • 2003 - אסותא, גלריה IB קיוב, דנמרק, גלריה IB קיוב, יפן
  • 2004 - נוף שאול, מוזיאון תל אביב לאמנות. אוצרת: אלן גינתון, אוצרת משנה: איריס מודל. הפקת קטלוג מגן חלוץ
  • 2008 - VT=X, גלריה פוקסל, ורשה
  • 2011 - הלילה הארוך ביותר, גלריה קייטלמן, בריסל
  • 2013 - נלי אגסי: עבודות וידאו, מוזיאון ישראל, ירושלים. אוצר: אמיתי מנדלסון
  • 2014 - Down Where the Little Fishes Grow, גלריה דביר, תל אביב
  • 2019 - Homeseek, בית האמנים, ירושלים. אוצרת: מרי שק

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2000 - צמצום, קונסטפריין (איגוד האמנות), היידלברג
  • 2003 - אפליה מתקנת, מוזיאון תל אביב לאמנות
  • 2004 - רקמת פעולה, מוזיאון הרצליה
  • 2006 - (לאחר), אוצרת ועורכת הקטלוג הדס מאור, מוזיאון פתח תקווה לאמנות. עריכה עברית ותרגום לאנגלית: דריה קסובסקי
  • 2007 - זמן אמת, מוזיאון ישראל, ירושלים. אוצרות: אפרת נתן ואמיתי מנדלסון
  • 2008 - הצופה המובלע של האמנות הישראלית, תיאטרון תמונע, תל אביב
  • 2009 - יחידות, נלי אגסי ואחרים, מוזיאון בת ים. אוצרות: לאה אביר ואורית בולגרו, קטלוג - עיצוב והפקה גיא גולדשטיין
  • 2009 - מעבר לדף, עבודות נייר עכשוויות, בית אנה טיכו, ירושלים
  • 2010 - No Soul for Sale, טייט מודרן, לונדון
  • 2011 - שמ_לה: מחשבות על כסות, בית האמנים, ירושלים. אוצרת: צופיה דקל-כספי
  • 2012 - Pluriel, מבט על אמנים ישראלים עכשוויים, Villa Emerige, פריז
  • 2013 - קרנטינה, בית הנסן, מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה, ירושלים
  • 2013 - עד הקצה: לדחוק את סף הגירוי, גלריית הסנט, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע
  • 2014 - משולש שיקגו, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה. אוצרת: רותי דירקטור
  • 2017 - תנועת הפועלות, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד. אוצרת: סמדר קרן
  • 2018 - אני אדם מיטה, תערוכת מחווה לאדם ברוך, מוזיאון בית חיים שטורמן, קיבוץ עין חרוד
  • 2019 - ״אחות, אחות״ (אוצרות: רינת אדלשטיין, לי היא שולוב) במסגרת פסטיבל ״מנופים״ לאמנות עכשווית בירושלים.[12] התערוכה הוצגה בבית החולים ״ביקור חולים״[13]. בתערוכה השתתפה רעות אסימיני ואמניות נוספות.

פרסים ומלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אגסי נ. (2012) נלי אגסי: עבודות וידאו. ירושלים: מוזיאון ישראל
  2. אגסי נ. (2004) נוף שאול. תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות
  3. אגסי נ. (2002) ארמון הדמעות. עין חרוד: המשכן לאמנויות עין חרוד

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נלי אגסי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בר אור, ג', כוריאוגרפיה של חולין ארמון הדמעות, עין חרוד: המשכן לאמנויות עין חרוד, 2002
  2. ^ קרפל, ד, זה אצלה בדם, הארץ, ‏20.4.2004
  3. ^ גינתון, א', נוף שאול (בתוך: נוף שאול: נלי אגסי), תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' עמ' 9–12
  4. ^ מנדלסון, א', מבט אל הפנים – עבודות הווידאו של נלי אגסי (מתוך: נלי אגסי: עבודות וידיאו), ירושלים: מוזיאון ישראל, 2002, עמ' עמ' 3–10
  5. ^ עומר, מ', פתח דבר (בתוך: נוף שאול: נלי אגסי), (2004). (עמ' 7–8). תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות., תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' עמ' 7–8
  6. ^ הדס, מ', גם חלום הוא עבודה (בתוך: נוף שאול: נלי אגסי), תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' עמ' 13–14
  7. ^ 1 2 3 4 מנדלסון, א', מבט אל הפנים – עבודות הוידאו של נלי אגסי (בתוך: נלי אגסי: עבודות וידאו), ירושלים: מוזיאון ישראל, 2012
  8. ^ הדס, מ', גם חלום הוא עבודה (בתוך: נוף שאול: נלי אגסי), תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' עמ' 13–14
  9. ^ מאור, ה', ארמון הדמעות, עין חרוד: המשכן לאמנויות עין חרוד, 2002, עמ' עמ' 2–3, 13-14
  10. ^ עומר, מ', פתח דבר (בתוך: נוף שאול: נלי אגסי), תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' (עמ' 7–8
  11. ^ גינתון, א', נוף שאול (בתוך: נוף שאול: נלי אגסי), תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' עמ' 9–12
  12. ^ ARToday, פסטיבל 'מנופים' בירושלים. 29/10-2/11, ARToday, ‏2019-10-30
  13. ^ מנופים | אמנות בירושלים | תערוכה מרכזית | אחות, אחות, manofim.org