ננסי וייק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ננסי וייק
Nancy Grace Augusta Wake
Nancy Wake (1945).jpg
לידה 30 באוגוסט 1912
ניו זילנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 באוגוסט 2011 (בגיל 98)
קינגסטון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ניו זילנד, אוסטרליה עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות מנהלת המבצעים המיוחדים עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה קפטן עריכת הנתון בוויקינתונים
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיטורים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ננסי גרייס אוגוסטה וייק (באנגלית: Nancy Grace Augusta Wake; ‏ 30 באוגוסט 1912 - 7 באוגוסט 2011), הידועה בכינוייה "העכברה הלבנה" ("The White Mouse") שירתה כסוכנת בריטית במהלך חלקה האחרון של מלחמת העולם השנייה. וייק הייתה דמות מובילה ב"מאקי", אחת מתנועות ההתנגדות הצרפתית ואף לחמה לצד הכוחות. וייק היא האישה המעוטרת ביותר מקרב חיילות צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.

במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפה לתנועת ההתנגדות הצרפתית (רזיסטאנס, La Résistance). ובהמשך למנהלת המבצעים המיוחדים (SOE). לאחר המלחמה שירתה כקצינת מודיעין ב"משרד האוויר (אנ')" (Air Ministry) הבריטי.

וויק התגוררה במרסיי עם בעלה התעשיין הצרפתי, אנרי פיוקה (Henri Fiocca), כשהמלחמה החלה. לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1940, הפכה וויק לשליחת רשת ההברחה של פאט או'לירי (אנ'), ארגון התנגדות מרכזי בצרפת. במסגרת תפקידה בארגון, היא עזרה לאנשי התעופה של בעלות הברית להתחמק מהילכדות ברשת הגרמנים ולברוח לספרד הנייטרלית. בשנת 1943 נודע לגרמניה על פעילותה והיא ברחה לספרד והמשיכה לבריטניה. בעלה לא הצליח להמלט והוצא להורג על ידי הגרמנים.[1]

לאחר הגעתה לבריטניה הצטרפה וויק למנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) בשם הקוד "הלן". בלילה בין 29 ל-30 באפריל 1944 צנחה וויק יחד עם עוד 3 חברים לצוות בSOE לאזור אלייה (Allier) בצרפת הכבושה כדי לסייע במשא ומתן בין ה- SOE לבין כמה קבוצות מאקי (קבוצות התנגדות אחרות בצרפת).[2] שם השתתפה בקרב בין המאקי'ז ליחידה גרמנית ביוני 1944. לאחר ההפסד בקרב, היא מספרת כי רכבה על אופניים 500 ק"מ כדי לשלוח דו"ח מצב ל- SOE בלונדון.

לוויק הוענקה מדליית ג'ורג' (אנ') מממשלת בריטניה, מדליית החירות (אנ') מממשלת ארצות הברית, ואות לגיון הכבוד הצרפתי, וכן מדליות מאוסטרליה ומניו זילנד. בשנת 1985 פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה, "העכבר הלבן", הכותרת נגזרה מהכינוי שלדבריה הדביקו לה הגרמנים.[3]

נעוריה וחינוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וייק נולדה בשנת 1912 בולינגטון שבניו זילנד. היא הייתה הצעירה מבין ששת ילדי המשפחה. ב-1914, בהיותה בת שנתיים, עברה משפחתה להתגורר בסידני, אוסטרליה. מאוחר יותר עזב אביה, צ'ארלס וייק, את המשפחה ושב לחיות בניו זילנד כשהוא מותיר את אימה, אלה וייק (1874–1968) לטפל בששת ילדיהם. ננסי למדה בבית ספר לבנות North Sydney Girls High School ובגיל 16 ברחה מביתה ועבדה כאחות. לאחר מכן, עם ירושה של 200 פאונד מצוואת דודתה, יצאה לבדה לניו יורק ומשם ללונדון, שם הכשירה עצמה כעיתונאית. בשנות השלושים עבדה בפריז.

בשנות השלושים עבדה בפריז ובהמשך בסוכנות הידיעות הרסט (אנ') כשליחת העיתון באירופה. היא הייתה עדה לעלייתם של אדולף היטלר והתנועה הנאצית ו"ראתה כנופיות נאציות מכות באקראי גברים ונשים יהודים ברחובות ווינה" כדבריה. [4]

חברות ב״פאט או'לירי״[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1937, בזמן שעבדה כעיתונאית, נפגשה ננסי וייק עם תעשיין צרפתי עשיר בשם אנרי אדמונד פיוקה (1898–1943), ונישאה לו ב-30 בנובמבר 1939. כשפלשה גרמניה היא התגוררה במרסיי שבצרפת. בתחילת המלחמה שימשה ווייק כנהגת אמבולנס תוך שימוש בכישוריה כאחות.[5] בשנת 1940, הצטרפה לרשת ההברחה של קפטן איאן גארו, "קו פאט או'לירי". וייק הצליחה תמיד לחמוק מלכידה ובגלל זה אנשי הגסטפו כינו אותה "העכבר הלבן". פעילותה המחתרתית חייבת הייתה להיות זהירה וחייה היו תמיד בסכנה, שכן הגסטפו האזינו לטלפון שלה ויירטו את הדואר שלה.[6]

"אני לא מבינה מדוע אנחנו הנשים פשוט צריכים לנופף לגברים שלנו לשלום ואז לסרוג להם רעלות (מסכות סקי) . ננסי ווייק[1]

בנובמבר 1942 כבשו חיילי הוורמאכט את צרפת של וישי לאחר שהתחיל מבצע לפיד של בעלות הברית לכיבוש צפון אפריקה מידי הגרמנים. זה נתן לגרמנים ולגסטפו גישה בלתי מוגבלת לכל אזור 'צרפת של וישי' והפך את החיים שם למסוכנים מדי עבור וויק. כשנחשפה רשת ההברחה באותה שנה היא החליטה לברוח מצרפת. בעלה, אנרי פיוקה, נשאר מאחור. מאוחר יותר הוא נתפס, עונה והוצא להורג על ידי הגסטפו. [7]

וויק תיארה את הטקטיקות שלה: "הייתי לוקחת קצת טבק וויסקי לדרך, קורצת לחיילי המחסומים הגרמניים ושואלת 'אתה רוצה לערוך עלי חיפוש?' אלוהים, איזו פלרטטנית הייתי ".[8]

בתחילת 1943, תוך כדי בריחתה מצרפת, נעצרה וייק יחד עם כל יושבי הרכבת בו נסעה ונלקחה לטולוז, אך שוחררה כעבור ארבעה ימים. אלברט גאריס (אנ'), מנהיג הרשת 'פאט או'לירי' הצליח לשחרר אותה בטענה שהיא פילגשו, ושהוא מנסה להסתיר את בגידתה מבעלה (דבר שהיה לחלוטין לא נכון). לאחר מכן הצליחה לחצות את הרי הפירנאים לספרד. עד לסיום המלחמה היא לא הייתה מודעת למותו של בעלה, ולאחר מכן האשימה את עצמה בכך.[9]

מנהלת המבצעים המיוחדים - SOE[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהגיעה לבריטניה, הצטרפה וויק למנהלת המבצעים המיוחדים והוכשרה במספר תוכניות אימונים. ורה אטקינס, שהייתה האישה הבכירה ב- SOE שפיקחה על הסוכנים שנשלחו לצרפת, זכרה את ננסי כאישה "בעלת חיוניות אדירה, ועיניים מבריקות. כל מה שהיא עשתה, היא עשתה מצוין ". דוחות האימון מתעדים שהיא הייתה "קלעית טובה מאוד ומהירה" ובעלת יכולות מחנאות מעולים. היא ציינה שהיא "מביישת את הגברים ברוחה העליזה ובכוח האופי שלה." [10]".

ב־29–30 באפריל 1944 כחלק משלישיית ה"פרילאנס" בראשות ג'ון הינד פארמר (אנ') (בשם הקוד "הוברט"), צנחה ווייק למחוז אוברן, צרפת. דניס רייק, מפעיל האלחוט, היה החבר השלישי בצוות.

הצוות אמור היה להוות חוליית הקישור בין המפקדה בלונדון לבין המאקי'ז בראשות אמיל קולודון (בכינוי 'גספר'). היחסים הראשוניים של הצוות היו יחסים קרים. הוא דרש כסף וחימוש מבעלות הברית, אך לא הסכים לשתף איתם פעולה בתמורה לכך. לבסוף כוחות הפנים הצרפתיים (אנ') בלונדון, ארגון הגג של קבוצות ההתנגדות הבדלניות בצרפת, הורו לו לשתף פעולה, ואז ה-SOE התחילו לשלוח לצרפת כמויות גדולות של נשק, ציוד וכסף. תפקידיה של וייק היו לאתר את המיקומים בהם הוצנחו החומר והכסף, לאסוף אותם ולחלקם בין קבוצות המאקי'ז. לעיתים היה עליה לשלם בעצמה לחיילים ספציפיים. וייק נשאה איתה את רשימת היעדים שהמאקי'ז היו צריכים להשמיד לפני פלישת בעלות הברית לצרפת (שהייתה עתידה להתרחש ב -6 ביוני). מטרת הרס קווי תקשורת והמתקנים האחרים ברחבי צרפת הייתה להפריע לתגובת הגרמנים לפלישה.[2]

אסון. המאקיז עלו על יכולתם. ב-20 במאי הכריז קולודון על גיוס כללי של לוחמי ההתנגדות, ואסף בסך הכל כ־7,000 גברים המחולקים לשלוש קבוצות. מטרתו הייתה להפגין כי ההתנגדות הצליחה לשחרר אזורים מהגרמנים בכוחותיה. ב-2 ביוני פתחו הגרמנים במתקפת בדיקה על בסיס קולודון במונט מושה (אנ') ב-10 ביוני הגרמנים פתחו במתקפה גדולה יותר, וב־20 ביוני הקיפו את עמדות קולודון ואילצו את לוחמי ההתנגדות לברוח לאחר שספגו נפגעים כבדים. וויק וחברי הצוות שלה ליוו קבוצות של מאקיזים במשך 150 יום של שלושה ימים (93 מייל), נסוגים מערבה לכפר סנט סנטין.

הנסיעה באופניים. במהלך טיסת הבריחה מהגרמנים, רייק, מפעיל הרדיו, השאיר את הרדיו והקודים שלו מאחור, וצוות ה- SOE היה חייבים להיות בקשר עם לונדון. הרדיו והמפעיל של SOE הקרובים ביותר היו בשאטורו. ווייק אמרה כי היא לוותה אופניים ורכבה עליהם לשאטורו, מצאה רדיו בסמוך לה, עדכנה את לונדון על המצב ואז חזרה על אופניים לסנט-סנטין ונסעה 500 ק"מ (310 מייל). תוך 72 שעות. היו מעט גרמנים באזורים שדרכם רכיבה על אופניים.

עם אנרי טרדיבט. לאחר הרכיבה שלה על האופניים, צוות הפרילנסרים, עם מפעיל אחר שהגיע לאחרונה בשם רוג'ר, ימאי אמריקאי בן 19, חזר למחלקת אלייר כדי להצטרף לקבוצת ההתנגדות של אנרי טרדיבט. ביולי שני אמריקאים נוספים, ריב שלי וג'ון דקובן אלסופ ג'ון דקובן אלסופ (אנ'), הצטרפו לצוות שלהם כמדריכים. אף אחד מהם לא דיבר הרבה צרפתית ו״שלי״ היה כמעט עיוור אם לא הרכיב את משקפי הראייה העבים שלו, אבל הוא הרשים את המרקיזים במדים הצבאיים הנקיים ללא רבב. שניהם הוכיחו שהם מדריכים יעילים. ווייק אמרה כי היא וטרדיווט יזמו סדרה של התקפות על שיירות גרמניות ונלחמו בהתקפה על ידי הגרמנים על מחנהם, בו נהרגו שבעה מכפיות צרפתיות. אולם תפקידה העיקרי המשיך לארגן קבלת פנים והפצת נשק וחומר לקבוצות ההתנגדות שהוצנחו לאלייר כמעט כל לילה אחר.

וויק סיפרה כי השתתפה בפשיטה שהרסה את מטה הגסטפו במונטלוסון (אנ'), וכתוצאה ממנה מתו 38 גרמנים. בשלב מסוים ווייק אמרה שגילתה שהגברים משתמשים בשלוש בנות כזונות. היא אילצה את המאקיז לשחרר את הנשים, וסיפקה להן בגדים חדשים. היא שחררה שתיים מהנערות לחופשי, אך חשדה כי השלישית ריגלה עבור הגרמנים. לאחר שחשפה אותה, הורתה וויק לקבוצת ההתנגדות לירות במרגלת. לא היה להם לב להרוג אותה בדם קר, אבל כשווייק התעקשה שהיא תבצע את ההוצאה להורג, הם הסכימו.[11][12][13] וייק גם אמרה שהיא הרגה זקיף של האס אס בידיה החשופות כדי למנוע ממנו להפעיל אזעקה במהלך פשיטה. במהלך ראיון טלוויזיה משנות התשעים, כשנשאל מה עלה בגורלו של הזקיף שזיהה אותה, וויק פשוט משכה את אצבעה על גרונה כסימון למוות. "הם לימדו את הדברים האלה בג'ודו צ'ופ (אנ') עם היד ב- SOE, והתאמנתי בזה. אבל זו הייתה הפעם היחידה שהשתמשתי בזה- וזה הרג אותו. הייתי ממש מופתעת. "[14]

לאחר פלישת כוחות הצבא האמריקניים לדרום צרפת ב-15 באוגוסט, קבוצות ההתנגדות פגעו בגרמנים הנסוגים. חברתה טרדיווט נפצעה קשה ואיבדה רגל לאחר קטיעה. ווייק גילתה את מות בעלה במהלך חגיגת ניצחון בווישי. באמצע ספטמבר, היא וחברים אחרים בצוות הפרילנסרים, שעבודתם הושלמה, חזרו לבריטניה.[12]

האסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־20 במאי הגיעו המאקי'ז לקצה גבול יכולתם. קולודון הכריז על גיוס כללי של לוחמי ההתנגדות, ואסף בסך הכל כ־7,000 גברים המחולקים לשלוש קבוצות. מטרתו הייתה להפגין כי ההתנגדות הצליחה לשחרר אזורים מהגרמנים בכוחות עצמה. ב-2 ביוני פתחו הגרמנים במתקפה מקדמית על בסיס קולודון בהר מושה (אנ'); ב-10 ביוני הגרמנים פתחו במתקפה גדולה יותר, וב־20 ביוני הקיפו את עמדות קולודון ואילצו את לוחמי ההתנגדות לברוח לאחר שספגו נפגעים כבדים.[15] ווייק וחברי הצוות שלה ליוו קבוצות של מאקי'ז לאורך 150 קילומטר במשך שלושה ימים (93 מייל), כשהם נסוגים מערבה לכפר סנט סנטין (אנ').[2]

הנסיעה באופניים. במהלך הלסגת מהגרמנים, רייק, מפעיל הרדיו, השאיר את הרדיו והקודים שלו מאחור, וצוות ה- SOE היה חייבים להיות בקשר עם לונדון. הרדיו והמפעיל של SOE הקרובים ביותר היו בשאטורו. ווייק אמרה כי היא לוותה אופניים ורכבה עליהם לשאטורו, מצאה רדיו בסמוך לה, עדכנה את לונדון על המצב ואז חזרה על אופניים לסנט-סנטין ונסעה 500 ק"מ (310 מייל). תוך 72 שעות. למרבה המזל עבורה, היו מעט גרמנים באזורים שדרכם רכיבה על אופניים.

עם אנרי טרדיבט. לאחר הרכיבה שלה על האופניים, צוות הפרילנסרים, עם מפעיל אחר שהגיע לאחרונה בשם רוג'ר, ימאי אמריקאי בן 19, חזר למחלקת אלייר כדי להצטרף לקבוצת ההתנגדות של אנרי טרדיבט. ביולי שני אמריקאים נוספים, ריב שלי וג'ון דקובן אלסופ, הצטרפו לצוות שלהם כמדריכים. אף אחד מהם לא דיבר הרבה צרפתית ו״שלי״ היה כמעט עיוור אם לא הרכיב את משקפי הראייה העבים שלו, אבל הוא הרשים את המרקיזים במדים הצבאיים הנקיים ללא רבב. שניהם הוכיחו שהם מדריכים יעילים. ווייק אמרה כי היא וטרדיווט יזמו סדרה של התקפות על שיירות גרמניות ונלחמו בהתקפה על ידי הגרמנים על מחנהם, בו נהרגו שבעה מכפיות צרפתיות. אולם תפקידה העיקרי המשיך לארגן קבלת פנים והפצת נשק וחומר לקבוצות ההתנגדות שהוצנחו לאלייר כמעט כל לילה אחר.

וויק סיפרה כי השתתפה בפשיטה שהרסה את מטה הגסטפו במונטלוסון, וכתוצאה מכך מתו 38 גרמנים. בשלב מסוים ווייק אמרה שהיא גילתה שהגברים מגנים על ילדה שהיא מרגלת גרמנית. לא היה להם לב להרוג אותה בדם קר, אבל כשווייק התעקשה שהיא תבצע את ההוצאה להורג, הם הסכימו.[11][9]וייק גם אמרה שהיא הרגה זקיף של האס אס בידיה החשופות כדי למנוע ממנו להעלות אזעקה במהלך פשיטה. במהלך ראיון טלוויזיה משנות התשעים, כשנשאל מה עלה בגורלו של הזקיף שזיהה אותה, וויק פשוט משכה את אצבעה על גרונה. "הם לימדו את הדברים האלה בג'ודו-צ'ופ עם שטחת היד ב- SOE, והתאמנתי בזה. אבל זו הייתה הפעם היחידה שהשתמשתי בזה - ואק - וזה הרג אותו. הייתי ממש מופתעת. "[14]

לאחר פלישת כוחות הצבא האמריקניים לדרום צרפת ב-15 באוגוסט, קבוצות ההתנגדות פגעו בגרמנים הנסוגים. חברתה טרדיווט נפצעה קשה ותאבד רגל לקטיעה. ווייק גילתה את מות בעלה במהלך חגיגת ניצחון בווישי. באמצע ספטמבר, היא וחברים אחרים בצוות הפרילנסרים, שעבודתם הושלמה, חזרו לבריטניה.[12]


לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר המלחמה הוענק לווייק מדליית ג'ורג ', מדליית החירות של ארצות הברית, מדייל דה לה רסיסטנס, ושלוש פעמים, קרואה דה גררה. היא עבדה במחלקת המודיעין במשרד האוויר הבריטי, צמודה לשגרירויות בפריס ובפראג.

וייק התמודד כמועמד ליברלי [16] בבחירות הפדרליות באוסטרליה ב -1949 למושב ברטון בסידני, והתמודד מול ד"ר הרברט אוואט. וייק גם התמודד שוב מול אוואט בבחירות הפדרליות ב -1951. בשלב זה היה אוואט סגן מנהיג האופוזיציה. התוצאה הייתה קרובה ביותר; עם זאת, Evatt שמר על המושב בהפרש של פחות מ -250 קולות.

וויק עזב את אוסטרליה ממש לאחר הבחירות ב -1951 וחזר לאנגליה. היא עבדה כקצינת מודיעין במחלקה של עוזר ראש מטה האוויר במשרד האוויר בווייטהול. היא התפטרה ב -1957 לאחר שהתחתנה עם קצין חיל האוויר המלכותי, ג'ון פורוורד, בדצמבר אותה שנה. הם עברו להתגורר באוסטרליה בראשית שנות השישים.[17] שמירה על התעניינותה בפוליטיקה, ואושרה כמועמדת ליברלית בבחירות הפדרליות ב -1966 למושב סידני של קינגספורד סמית '. למרות הקלטת התנופה של 6.9 אחוזים נגד חבר העבודה היושב דניאל קרטין, וייק שוב לא הצליח. בסביבות 1985, וייק וג'ון פורוורד עזבו את סידני כדי לפרוש לפורט מקווארי.

בשנת 1985 פרסמה וייק את האוטוביוגרפיה שלה, העכבר הלבן. מאוחר יותר, לאחר 40 שנות נישואין, בעלה ג'ון פורוורד נפטר בפורט מקווארי ב -19 באוגוסט 1997. לבני הזוג לא היו ילדים. היא מכרה את המדליות שלה כדי לממן את עצמה ואמרה "לא היה שום טעם לשמור עליהן, נראה שאלך לעזאזל והן בכל זאת יימסו."[9] בשנת 2001 וייק עזב את אוסטרליה בפעם האחרונה והיגר ללונדון. היא הפכה לתושבת במלון סטפורד בסנט ג'יימס פלייס, ליד פיקדילי, לשעבר מועדון כוחות בריטי ואמריקאי במהלך המלחמה. המנהל הכללי לואי בורדה, הכיר לה את "המשקה הטוב המדמם" הראשון שלה. הוא עבד גם עבור ההתנגדות במרסיי. בבוקרים היא הייתה מוצאת בדרך כלל בבר המלון, לוגמת את הג'ין והטוניק הראשון שלה היום ומספרת סיפורי מלחמה. היא התקבלה בברכה במלון, וחגגה שם את יום הולדת התשעים שלה. בעלי המלונות ספגו את רוב עלויות השהייה שלה. בשנת 2003, ווייק בחרה לעבור לבית המלכותי כוכב ובירית לגברים ונשים בשירותי נכים, בריצ'מונד, לונדון, שם היא נשארה עד מותה.[17]

וויק נפטרה ב -7 באוגוסט 2011, בת 98, בבית החולים קינגסטון לאחר שאושפזה עם זיהום בחזה. [18] היא ביקשה לפזר את אפרה במונטלוזון שבמרכז צרפת. אפרה פוזר ליד הכפר ורניקס, שנמצא בסמוך למונטלוסון, ב-11 במרץ 2013. הספד שלה נכלל (והעניק השראה לכותרת) החברתי שהרג נאצי בידיים חשופות: 144 אנשים מרתקים אחרים שמתו השנה, אוסף הספדים של ניו יורק טיימס שפורסם בשנת 2012. [19]


תוארי כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

וויק מונתה לשבליאר (אביר) של לגיון הכבוד בשנת 1970 והועלתה לקצונה של לגיון הכבוד בשנת 1988. זמן קצר לאחר המלחמה, הומלץ להעניק לה פרסי כבוד באוסטרליה אך הרעיון נדחה. עשרות שנים לאחר מכן, אוסטרליה הציעה להעניק לה מדליות אך היא סירבה ואמרה: "בפעם הקודמת שזה הוצע, אמרתי לממשלה שהם יכולים לתקוע את המדליות שלהם במקום שהקוף תקע את האגוזים שלו. אבל אם יתנו לי מדליה עכשיו, זה לא יהיה מאהבה, לכן אני לא רוצה שום דבר מהם." רק בפברואר 2004 קיבלה וויק את מסדר אוסטרליה.

באפריל 2006 הוענק לה הכבוד הגבוה ביותר של אגודת השיבה והשירותים המלכותית של ניו זילנד, תג RSA בזהב. המדליות של וויק מוצגות בגלריה של מלחמת העולם השנייה במוזיאון האנדרטה לזכר המלחמה באוסטרליה בקנברה. ב-3 ביוני 2010, הוצג במצעד המזרחי בוולינגטון, ניו זילנד, סמוך למקום לידתה, "פילון מורשת" המוקיר לווייק.

ביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 כתב הסופר האוסטרלי ראסל בראדון את "ננסי וויק: סיפורה של אישה אמיצה".

ננסי וויק כתבה אוטוביוגרפיה שפורסמה לראשונה בשנת 1985 עם הכותרת המקורית: "העכבר הלבן" ("האוטוביוגרפיה של האישה שהגסטאפו כינה העכבר הלבן").

בשנת 2001 כתב הסופר האוסטרלי פיטר פיצסימונס את: "ננסי וויק, ביוגרפיה של גיבורת המלחמה הגדולה ביותר שלנו", ביוגרפיה מקיפה ורבת מכר של וויק. בשנת 2011 כתב הסופר הגרמני מייקל ג'ורגס את: "קוד קוד הלן: הסוכנת החשאית של צ'רצ'יל ננסי ווייק והמאבק שלה נגד הגסטפו בצרפת". הספר פורסם באוקטובר 2012. בשנת 2020 פרסמו סיימון ושוסטר את הספר "שם הקוד של הלן" של הסופר אריאל לוהן, סיפורת בדיונית על מעשיה של ווייק.

ישנן טענות (שהופרכו על ידי המחבר) כי הרומן של סבסטיאן פוקלס, "שרלוט גריי" מ -1999, מבוסס על מעלליה של ווייק בזמן המלחמה, בנוסף לשל פרל קורניולי, סוכנת השירות החשאי הבריטי. סבסטיאן פולקס אמר בראיון כי "האמת לגבי "שרלוט גריי" היא שהיא הומצאה לגמרי. ככה עובדים סופרים טובים, ... לא שמעתי על פרל קורניולי כשכתבתי את "שרלוט גריי" בשנת 1995…" וויק הוצגה גם במאמר שפורסם ב -2012 ב"קצין הצבאי".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 ניו יורק טיימס
  2. ^ 1 2 3 Nancy Wake: SOEs Greatest Héroïne" Braddon, Russell, 1956, Russell
  3. ^ אתר גיבורי המלחמה של אוסטרליה
  4. ^ ניו יורק טיימס
  5. ^ וושינגטון פוסט
  6. ^ Peter FitzSimons, Nancy Wake, Australia's Greatest War Heroine., Australia: Harper Collins, 2001
  7. ^ diggerhistory
  8. ^ Wake, Mrs Nancy Grace Augusta, AC, GM: 16 Aug 2011: Senate debates (OpenAustralia.org), www.openaustralia.org.au
  9. ^ 1 2 3 הגרדיאן
  10. ^ Vitello, Paul (13 באוגוסט 2011). "Nancy Wake, Proud Spy and Nazi Foe, Dies at 98 (Published 2011)". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-14 במרץ 2021. 
  11. ^ 1 2 The Sydney Morning Herald - חיפוש בארכיונים באמצעות חדשות Google, news.google.com
  12. ^ 1 2 3 Nancy Wake, White Mouse, Macmillan Publishers Aus., 2011-12-01, ISBN 978-1-74334-637-2. (באנגלית)
  13. ^ A. E. Halaris, K. T. Belendiuk, D. X. Freedman, Antidepressant drugs affect dopamine uptake, Biochemical Pharmacology 24, 1975-10-15, עמ' 1896–1897 doi: 10.1016/0006-2952(75)90412-8
  14. ^ 1 2 the weekend Australian
  15. ^ Kedward, H. R., In Search of the Maquis, Oxford: Clarendon Press, 1993, עמ' 164-168
  16. ^ It's an Honour - Honours - Search Australian Honours, web.archive.org, ‏2011-06-29
  17. ^ 1 2 Nancy Wake, The Telegraph (בBritish English)
  18. ^ Fickling, David (23 בפברואר 2004). "A belated salute for war heroine". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-14 במרץ 2021. 
  19. ^ War hero Nancy Wake's ashes scattered in France, www.abc.net.au, ‏2013-03-10 (בAustralian English)