סאה בסאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סְאָה בִּסְאָה היא מושג בהלכות ריבית שמשמעותו הלוואת סחורה בתורת הלוואה ולא בתורת מכירה, כאשר תשלום ההלוואה מתבצע בהשבת סחורה בכמות שווה להלוואה, גם אם ערכה עלה או ירד. הלוואה כזו אינה נחשבת לאיסור ריבית מהתורה, אך נאסרה מדברי חכמים, מכיוון שקיימת אפשרות שעלות הסחורה תעלה וממילא התשלום עבור הסחורה בהשבת סחורה בכמות דומה, יהיה גבוה מהסחורה שנתקבלה כהלוואה.

מסיבה זו, כאשר אדם מלווה לאדם אחר סחורה, עליהם לתאם את השבת הסחורה בסכום כסף השווה במדויק למחיר הסחורה באותה שעה. אם קוצבים את דמי הסחורה במחיר גבוה יותר מהשווי באותה שעה, נחשבת ההלוואה כהלוואת ריבית, שכן הכלל הוא שכל "אגר נטר", שכר המתנה למלווה עבור הזמן שבו מעותיו לא היו ברשותו נחשב לריבית.

שיטת רבי יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת רבי יהודה היא שהלוואת "צד אחד בריבית", כלומר: כאשר הריבית אינה "ריבית קצוצה", שמתאמים עליה מראש ותשולם בכל מקרה, וקיימת אפשרות לשלם אותה באופן שלא תהיה ריבית, אין ההלוואה נחשבת לריבית. פסק זה של רבי יהודה מתייחס למשל לאדם שלווה מאדם אחר סכום כסף, ונתן לו כמשכון חלקת קרקע, תוך כדי תיאום שאם סכום ההלוואה לא תשולם עד זמן מסוים, תעבור הקרקע לרשות המלווה, וסכום ההלוואה יחשב למפרע כתשלום עבור מכירת הקרקע. מעשה זה מותר לכל השיטות, אלא שקיימת מחלוקת בין רבי יהודה לשאר החכמים האם מותר למלווה לאכול את פירות הקרקע בתקופה שבין ההלוואה לזמן הסופי, לפי חכמים נחשב הדבר לריבית, שכן סכום ההלוואה שעשוי להחשב כתשלום עבור הקרקע אינו תשלום עבור הפירות, כך שלמרות שאכן במקרה שההלוואה כן תהפך בסופו של דבר למכירה, יתברר למפרע שהקרקע הייתה של המלווה - הקונה ובדין אכל את פירותיה, ייתכן שהלווה ישלם את סכום ההלוואה ואז יתברר למפרע שאכילת הפירות הייתה ללא כל תשלום מצד המלווה והיא עשויה להחשב כריבית. למרות שמעשה זה עשוי להחשב לכאורה כריבית, שכן המלווה מקבל את הפירות בנוסף השווה לסכום ההלוואה, סובר רבי יהודה שאין הלוואה זו נחשבת להלוואת ריבית אפילו מדברי חכמים.

בנוסף, לרבי יהודה, מותר לשלם סכום כסף על סחורה, שקיימת אפשרות שהיא תתייקר תוך כדי תיאום לקבל את הסחורה כעבור תקופת זמן, ובעבור תקופת זמן זו לקבל את הפירות או את דמיהן, למרות שייתכן שהיא תתייקר. לפי שיטת חכמים - נחלקו רב ורבי ינאי: לפי רב אסור לשלם עבור סחורה במטרה לקבל כעבור זמן מסוים את שוויה המתייקר, למרות שאין כאן ריבית מהתורה - שהרי סכום המעות הגדול יותר שמתקבל כעבור תקופת זמן הוא כתוצאה מהתייקרות הסחורה שעבורה שילם הקונה, נראה הדבר כריבית, שכן הקונה מעניק סכום כסף לאדם ומקבל לידיו חזרה סכום כסף גדול כעבור זמן, ולכן המעשה מותר רק באופן שהקונה מקבל לידיו כעבור תקופת זמן את הסחורה עצמה, שאז למרות שהיא התייקרה אין הדבר נראה כריבית. רבי ינאי חלוק על רב וסובר "מה לי הן ומה לי דמיהן" - כלומר אין כל מניעה לקבל חזרה את שווי הסחורה שהתייקרה במקום הסחורה עצמה, כמו שאין בעיה לקבל את הסחורה עצמה באותו זמן. רב מתרץ ברייתא שבה מפורש כדברי רבי ינאי, ומסביר שהיא לפי שיטת רבי יהודה הסובר ש"צד אחד בריבית מותר", וממילא אין כל בעיה של מראית עין בכך שהקונה מקבל לידיו סכום כסף גדול יותר משהשקיע, מכיוון שלא ברור בשעת הלוואה שסכום הכסף יתווסף והסחורה אכן תתייקר[1].

למרות שיטתו המקילה של רבי יהודה בעניין "צד אחד בריבית", סובר רבי יהודה שהלוואת סאה בסאה אסורה, למרות שהריבית תתווסף על סכום ההלוואה רק באופן מסוים התלוי בהתייקרות מחיר הסחורה. קיימת מחלוקת ראשונים הדנה בחילוק שבין שתי האנקדוטות, פרשנות רש"י[2] רבי יהודה התיר "צד אחד בריבית" רק כאשר היא נעשה בדרך מכירה, כמו המקרה המתואר, שבו ההתניה אומרת כי במקרה שהלווה לא ישלם את סכום ההלוואה, תהפך ההלוואה למפרע למכירה, וסכום המעות יחשב כתשלום עבור חלקת הקרקע, אך במקרה שהיא נעשית בצורה הלוואה, כנידון זה - הלוואת סחורה עבור תשלום סחורה בכמות דומה, הדבר אסור.

עד שיבוא בני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה נאמר: "לא יאמר אדם לחבירו הלויני כּוֹר חטין ואני אתן לך לגורן, אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח"[3]. המשנה קובעת, שלמרות שאסור לאדם ללוות מאדם אחר חיטין - שהם אובייקט שאינו נחשב לכסף כמובן - ולהחזיר לו אותו בפעם אחרת דבר האסור באיסור "סאה בסאה", מותר לאדם ללוות מאדם אחר כסף כאשר הוא אינו לווה כדי להשתמש בכסף שאינו בידו באותה שעה, אלא כדי לפתור סיבה טכנית - מפתח של המחסן שבו אצורים החיטים אינו בידיו, אלא ביד בנו או שאבד ואינו יכול לפתוח זמנית את המחסן. מהמשנה אכן ניתן להסיק, כי יש לאדם באוצרו את כמות החיטים הנדרשת לו כעת ושאותה הוא לווה, אלא שמנוע הוא מלהשתמש בו מהסיבה הנזכרת. גדרי ההלכה אינם ברורים, מהו סכום המעות שמותר ללוות במקרה כזה, ורב הונא קובע את גבולות ההיתר: "יש לו סאה לוה סאה, סאתים לוה סאתים", כלומר - מותר לאדם ללוות חיטים בכמות של סאה אם יש לו באוצרו סאה, ויותר - בהתאם לכמות שבאוצרו. פסיקה זו מנוגדת לשיטתו של הלל הזקן החלוק על משנה זו כמוזכר בהמשך המשנה "והלל אוסר", ושכמותה פוסק שמואל רבו.

שיטה אחרת מקילה יותר, של רבי יצחק מקילה עוד יותר וקובעת כי "אפילו אם יש לו סאה לווה עליה כמה כורין". בתוספות הוזכרו שתי אפשרויות לפרש את דבריו: שיטת הריב"ן, שכאשר יש לאדם בביתו סחורה בכמות של סאה מותר להלוות סחורה בכמות זו פעמים רבות מפני שבכל פעם בנפרד אין להחשיב את הסחורה כהלוואה אלא כפתרון טכני, מכיוון שיש בידו של הלווה את הסחורה הנדרשת (ובשונה מכל הלוואה שהיא רק כאשר אין ללווה את סכום ההלוואה), ולפי פירוש אחר מותר גם להלוות כמות גדולה של סחורה בפעם אחת, מכיוון שלא יכול לחלוק על אף חלק מהסחורה דיני הלוואה, מכיוון שכל חלק וחלק מההלוואה בנפרד, אין להחשיב אותה כהלוואה מכיוון שיש ללווה את שוויה בבית. ההלכה נפסקת כרבי יצחק, מכיוון שכך נראה מברייתא שאותה מצטט רבי חייא, מסדר הברייתות, שציטט אותה כראיה לדברי רבי יצחק[4].

הגבלת הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודות משנה זו קובע רב ששת בשם רב הונא: "אין לווין על שער בשוק". ברש"י מופיעים שני פירושים על פסיקה זו של רב הונא. אחד מהם, של ההלכות גדולות, מסביר, שאמרתו של רב הונא קשורה למשנה זו המתרת הלוואת סאה בסאה במקרה שמטרתה היא "עד שיבוא בני", ואודות משנה זו מחדש רב הונא כי אסור ללוות פירות בכמות קצובה כדי לשלם כמות שווה בזמן מאוחר יותר, ולמרות שניתן לקנות כעת סחורה זו בכמות כזו במחיר זה בשוק, לא ניתן להחשיב מקרה זה בו האדם עדיין לא קנה את הסחורה, למקרה שעליו מתואר במשנה שללווה יש את הסחורה המבוקשת לו בביתו אלא שהגישה אליה מנועה ממנו זמנית.

אמרה זו של רב ששת גרמה לפליאה אצל תלמידיו של רב ששת, כתוצאה מפסק סותר של רב הונא, שלפיו נראה שרב הונא פסק כי כאשר נקבע המחיר היציב בשוק, נחשב הדבר כאילו יש ללווה את הפירות והוא יכול להשיבם בכל רגע, ואין מדובר בפעולת הלוואה במובנה הרגיל, בדומה להיתר של "עד שיבוא בני". פסק זה ניתן על ידי רב הונא כמענה לשאלה שנשאל אודות בני ישיבות שרגילים היו ללוות בחודש תשרי כמות מסוימת של פירות, ולשלם את שוויים בחודש טבת - למרות שאז מחירם התייקר - כמות שווה של פירות, האם מותר לעשות כך, והשיב: הנה חיטים בעיר היני, והנה חיטים בעיר שילי, הרי אם היו רוצים אותם תלמידי חכמים לפרוע את כמות הפירות באופן מידי, וודאי היו יכולים ללוות כסף מחבריהם ולהשיב את דמי הפירות באותו מחיר שבו קיבלו אותם, ומכיוון שכך, נמצא שגם אם ישלמו לבסוף פירות במחיר גבוה יותר עבור הפירות שלוו, אין ההפרש עבור זמן ההלוואה וטרחת ההמתנה לתשלום, שהרי זו לא הייתה נגבית בהכרח וניתן היה להתחמק ממנה בקלות. לפי גודבלאט, מסיפור הדברים נראה כי הלוואה זו שנעשתה כל הנראה עם חכמים בוגרים ששילבו תלמוד תורה עם מסחר, הייתה מעשה נפוץ מאוד. כאשר שמע רב ששת את פסקו הסותר של רב הונא, הוא נזכר שרב הונא אכן חזר בו מפסקו הראשון המחמיר, ובעקבות פסק של רבי אלעזר הוא חזר בו.

לפי בן ציון אליאש[5], בני ישיבות אלו הם ככל הנראה סוחרים ששילבו לימוד תורה באחת הישיבות לצד מסחר לפרנסה, להנחה זו סימוכין מפרק הזמן שהם קצבו להלוואה - שלושה חודשים הם פרק זמן מקובל עבור טיפול ובדיקת טיב סחורה חקלאית, בפרק זמן זה ניתן לבחון את התנאים הדרושים לצמיחת הפירות ואת טיבם. למרות הפסיקה הקודמת של רב הונא, נראה שרב הונא מקיל בהלוואות אלו ואף קובע שדי בכך שניתן להשיג פירות בכמות שווה בהיני ושילי, עיירות במרחק כ50 ק"מ מסורא מקום מושבו של רב הונא, ולמרות זאת נחשבת אפשרות זו כאדם ש"יש לו" פירות, כדוגמת האדם המלווה עד שיבוא בנו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בבא מציעא סג א
  2. ^ בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ג, עמוד ב' ד"ה רבי יהודה היא דאמר צד אחד ברבית מותר.
  3. ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ה', משנה ה'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ע"ה, עמוד א' ותוספות ד"ה ולית
  5. ^ בן ציון אליאש, כל שיש לו גורן, עמ' 185.