סופיה פוזננסקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סופיה פוזננסקה

סופיה (זושה) פוזננסקהפולנית: Zosia Poznańska; לעיתים נכתב שמה פוזננסקי, (בפולנית פוזננסקי הוא שם משפחה גברי) 8 ביוני 1906 - 28 בספטמבר 1942) הייתה חברת "השומר הצעיר" ולאחר מכן המפלגה הקומוניסטית, צפנית ברשת הביון "התזמורת האדומה" במלחמת העולם השנייה.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות חייה המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זושה פוזננסקה נולדה בשנת 1906 בעיר קאליש שבפולין, בת אמצעית בין אחיה ואחותה. היא גדלה בבית יהודי אמיד ומתבולל. לאחר לידת אחותה הצעירה אושפזה אמה בשל דיכאון ולא חזרה הביתה שנים רבות. משנות נעוריה המוקדמות הייתה פעילה בקן "השומר הצעיר" בקאליש.[1]

בשנת 1925 עלתה לארץ ישראל עם קבוצה קטנה של חברי "השומר הצעיר" מהקן שלה. הם הגיעו למחנה הקיבוצים בעפולה והצטרפו לגרעין ד' שכבר ישב שם. בשנת 1926 התאחד גרעין ד' עם גרעין ב' שהיה ותיק ממנו. והקים כעבור זמן את קיבוץ משמר העמק.

במהלך השיחות בגרעין ד' עלתה סוגיית נישול הערבים לטובת ההתיישבות הציונית. פוזננסקה שהייתה ציונית סוציאליסטית ככל חבריה, הייתה רגישה קצת יותר מהם לשוויון בין כל בני האדם שהשומר הצעיר חינך אליו. והביעה התנגדות חריפה לנישול הערבים מאדמתם. בעקבות זאת הציע לה לאופולד טרפר (לימים ראש "התזמורת האדומה") להצטרף למזכירות של תנועת "איחוד" שהוא הקים, ושבה פעלו ערבים ויהודים יחדיו.[2] היא עברה לתל אביב ונהייתה לחברה בולטת במפלגת "איחוד", אך עם סיום אותה שנה נקראה לחזור לפולין בשל מחלת אחותה ושהתה שם 9 חודשים.

כששבה לארץ גילתה כי שלטונות המנדט סגרו את תנועת "איחוד", ועברה לפעילות בלתי-לגאלית בתנועת פק"פ. היא המשיכה לחיות בתל אביב והוטל עליה לעבוד בניקיון בבניין המשטרה הבריטית, שם הצליחה להשיג שמות של חברי פק"פ שהמשטרה התכוונה לגרשם מהארץ (פק"פ הייתה בלתי לגאלית בא"י).

על רקע מאורעות תרפ"ט הגביר המשטר הבריטי את רדיפת חברי מפלגת פק"פ וגירושם מהארץ לאירופה גדל. לאחר לבטים עזבה פוזננסקה את הארץ בסוף 1929, עברה לפריז והצטרפה לחבריה שם ולבן זוגה שמוליק פרבר[3] שאותו פגשה בארץ ישראל בזמן פעילותה בפק"פ.

על קו פריז-בריסל לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפריז הייתה פוזננסקה פעילה במפלגה הקומוניסטית m.o.i (בצרפתית Mouvement Ouvrier International תנועת העובדים הבינלאומית). בנוסף תיפקדה כנראה גם ברשת הריגול הסובייטית פנטומס (רשת זו פעלה בשיטה של פועלים מדווחים ועיסוקה היה ריגול לטובת ברית המועצות). במשך היום עבדה בתפירת פרוות ולאחר מספר חודשים מצאה עבודה כמטפלת בילדים במשפחות שונות. בשנת 1932 הצליחה המשטרה לחשוף את פעילותה של רשת פנטומס. על רקע זה פוזננסקה נפרדה מבן זוגה ונסעה לבריסל.[4] שם עבדה במפעל לייצור מסכות גז וייתכן שגם המשיכה להעביר מידע למוסקבה. באותה תקופה נוצר קשר רומנטי בינה ובין גבר נשוי בשם נפתלי קנארק שהיה אוהד של הקומוניסטים. בתחילת שנת 1937 שכנע אותה טרפר לחזור לפריז, שם כבר הורגשה הסכנה מצד גרמניה הנאצית. היא נפרדה מקנארק בכאב רב ושבה לפריז בתחילת שנת 1937.[4] לאחר זמן מה שיקמה את יחסיה עם שמוליק פרבר.

באביב 1938 נשלח טרפר לבריסל על ידי הביון הצבאי הסובייטי על מנת להקים רשת ריגול סובייטית במערב אירופה (השם "התזמורת האדומה" הומצא רק בשנת 1941 על ידי מפקדה של יחידת האיתור הנאצית שהוקמה לאתר ולחסל רשת זו. השם מיוחס לכלל סניפי רשת הריגול הסובייטית).[5] כעבור זמן מה, כנראה בסוף שנת 1938 הוא צירף את פוזננסקה ל"תזמורת האדומה".[6] ובאביב 1939 שלח אותה כנראה למוסקבה כדי לעבור שם קורס בשידור והצפנה. פוזננסקה שבה ממוסקבה לפריז כעבור מספר חודשים .[7]

בשנת 1939 גויסו לרשת הריגול חברים רבים נוספים. פוזננסקה עבדה בעיקר עם מיכאיל מקארוב, דוד קאמי, אדם רייכמן, מלווינה גרובר אנטולי גורביץ' (קנט) וריטה ארנולד.[8]

עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היא לא נדרשה לפעילות רבה והתרחקה מכל פעילות קומוניסטית גלויה .[9]

מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב עד פתיחת מבצע ברברוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 באוגוסט 1939 יום לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, סיפר טרפר לפוזננסקה ש"המרכז" האחראי בברית המועצות פקד עליו לפרק את רשת הריגול, אך הוא החליט שהרשת לא תתפרק אלא תמשיך לאסוף ידיעות. עד מהרה ברית המועצות הודתה לו מאד על כך. את זושה הוא החזיר לבלגיה.

לאחר פלישת גרמניה לפולין אבדו עקבות אביה של פוזננסקה ואחותה מניושה (מניה). ייתכן שהם הוגלו לגטו לודז'. לאחר שהגרמנים כבשו את בלגיה ב-28 במאי 1940, שלח טרפר את פוזננסקה מבלגיה לטולוז. באותם ימים נעשו שינויים נרחבים במבנה התזמורת האדומה, בדרכי פעולתה וביעדיה.[10]

מטולוז שלח אותה טרפר שוב לבריסל שם קיבלה זהות חדשה של אזרחית בלגית בשם אנה ורלינדן ולמדה שידור והצפנה מידי הסוכן יוהאן ונצל. הבית בבריסל נשכר על ידי ריטה ארנולד שהייתה עקרת הבית שם. כשסיימה את לימודיה שם חזרה בהוראת טרפר לפריז. ןסייעה לו בהצפנת הידיעות שהעביר לנספח הצבאי הרוסי בוישי, זאת כל עוד לא פלשו הגרמנים לברית המועצות.

התחנות האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים פלשו לברית המעצות ב-22 ביוני 1941. זרם המידע שאספו חברי הרשת על הצבא הגרמני בכמה מארצות אירופה שהיו כבר כבושות על ידי הנאצים, גבר מאוד. בראשית אוקטובר 1941 שלח טרפר את פוזננסקה שוב לתא השידור החשאי בבריסל כדי לפעול שם כצפנית. קצת לפניה נשלח לשם גם קאמי לעזור בשידור. באותו חודש הועבר מרכז השידורים של התזמורת האדומה מהדירה בשדרות לונשן לרחוב אטרבט 101 בבריסל וכעבור זמן קצר החל לשדר חמש שעות מדי לילה. בדירה זאת כבר גרה ריטה, ופעלו שני האלחוטנים מקארוב וקאמי, שהגיעו לסירוגין בלילות כדי לשדר את מה שזושה הצפינה בימים. הם פעלו תוך סיכון חמור להיתפס. ז'יל פרו, שכתב את הספר המפורסם ביותר על התזמורת האדומה אמר על חבריה "אנשים אלה הוקרבו, אנשים אלה הסכימו להיות מוקרבים".[11]

טרפר הורה לקנט, מפקד הענף הבלגי של הרשת, למצוא לפוזננסקה ולקאמי דירות מסתור בטוחות יותר, כדי שלא תשהה בבית בו היה המשדר בשעות שבהן לא עסקה בהצפנה. הוא התכוון להקים בסיועם של זושה וקאמי דירת שידור חשאית נוספת בפריז. אך קנט התרשל ולא עשה דבר. ב-12 בנובמבר 1941 הצפינה פוזננסקה את השדר הראשון על פקודותיו של היטלר להיערך למתקפה על הקווקז ובתוך כך גם על סטלינגרד. הייתה לכך הן משמעות אסטרטגית (גרמניה התכוונה לנתק את רוסיה מאספקת הנפט שלה) והן משמעות סמלית (הנחתת מכה ניצחת על העיר ששמה היה סמל של המשטר הקומוניסטי באותם ימים).[10] הידיעה שהצפינה פוזננסקה היא גם הראשונה שנשלחה ל"מרכז" במוסקבה על מתקפה צפויה מתקפה זו.

בנובמבר 1941 החל המודיעין הגרמני לפעול ביתר שאת כדי לאתר את "התזמורת האדומה" ולחסלה. הגרמנים תפסו כבר את המשדר הסובייטי שפעל בברלין וידעו שמשדר נוסף פועל בבלגיה באות שידור זהה שאותיותיו היו P.T.X הגרמנים איתרו את דירת המסתור כעבור 3 שבועות מרגע התחלת החיפוש הנמרץ.[10] ובלילה שבין ה-12 ל-13 בדצמבר 1941 פרצו לתוכה. תחילה תפסו את קאמי שברח, לאחר מכן לכדו את פוזננסקה בדירתה. הגרמנים החלו לחקור את ריטה, ופוזננסקה ידעה שריטה תישבר ותגלה מה היו התפקידים של זושה ושל קאמי. מכיוון שהיא הייתה היחידה שידעה את הצופן מתוך שלושת הנתפסים וידעה שהעיקר תלוי בה, החליטה פוזננסקה לנסות לברוח. היא תכננה ללכת לשירותים שהיו מחוץ לבית ולברוח משם. אך לא הותר לה ללכת לשם לבדה. והיא ויתרה.

פוזננסקה וקאמי הובלו לכלא סן ז'יל בבריסל. היא סיפרה לגרמנים שנולדה בלודז', כדי להגן על משפחתה, ובאמת נולדה שם. משפחתה עברה משם בילדותה לקליש.[12] לאחר מספר חודשים העבירו אותה למבצר ברנדונק שהיה באחריות ה-סיפו-ס"ד, וחוקריו השתייכו לגסטפו. שם חקרו אותה בעינויים לרבות תלישת ציפורניים. תלייתה בידיים והצלפות על גופה ומכות חשמל, אך היא לא נשברה. ב-9 בספטמבר 1942 הוחזרה לכלא סן ז'יל, אך בעקבות מידע שהגיע לידי הגרמנים הם כנראה הודיעו לה שיחזירו אותה לחקירה נוספת במבצר ברנדונק אם לא תשתף פעולה. ב-28 בספטמבר 1942 אחר הצהריים נמצאה פוזננסקה תלויה בתאה.[13]

היא תלתה את עצמה כדי לא לגלות את הצופן ולא לבגוד בחריה. טרפר כינה את התאבדותה "אקט של מאבק". וממשלת ישראל העניקה לה אחרי מותה את אות הלוחמים בנאצים.

הנצחה וזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוזננסקה נקברה בקבר אחים ב"שדרה השקטה" בבית הקברות סן ז'יל. אמה נפטרה לפני תחילת המלחמה, אחותה ואביה נספו בשואה. אחיה של פוזננסקה, אולק, חי בישראל. חיפש את עקבותיה לשווא, אך ב-1970 קרא את ספרו של ז'יל פרו "התזמורת האדומה" והתוודע לקורותיה של אחותו בשנותיה האחרונות מתוך דפים המעטים שבהם היא הוזכרה. הוא פנה לשלטונות בלגיה כדי לברר את מקום קבורתה ונמסר לו שמקום קבר האחים שבו נקברה איננו ידוע. בשנת 1985 הקימה לבקשתו שרה גולדברג, מאחרונות "התזמורת האדומה" שנותרו בחיים, מצבת זיכרון לזכרה של פוזננסקה בבית הקברות סן ז'יל בבריסל.

בשנת 1983 ניטעה חורשה לזכרה בכניסה לשער הגיא.[13] והוקם שם אתר זיכרון לתזמורת האדומה כולה, תוך בניית מצבות זיכרון גם לכמה מחבריה. אתר זה נהרס עם העברת צינור מים נוסף לירושלים שם, והקרן הקיימת במימון מקורות, ובסיוע כמה ידידים וקרובי משפחה, הקימה אתר חדש גבוה יותר על אותו הר אשתאול.

בשנת 2003 פורסם הרומן הביוגרפי "זושה - מעמק יזרעאל לתזמורת האדומה", שנכתב על ידי יהודית כפרי ומבוסס על מחקר מקיף ושיחות עם חברי "התזמורת האדומה", עם מכריה וידידותיה של פוזננסקה, וס"ה 300 אנשים סיפרו לה על מלחמת העולם השנייה ועל התקופות האחרת שזושה עברה בחייה. היא גם ביקרה בכל המקומות בישראל ובאירופה שבהם זושה היתה, קראה עשרות ספרים על מלחמת העולם השנייה, ובעיקר על מלחמת גרמניה-רוסיה, 14 ספרים בכמה שפות על "התזמורת האדומה", וספרים נוספים על התקופה של פוזננסקה בארץ ישראל. השיגה תעודות גרמניות, צרפתיות, ועבריות, קראה מכתבים ויומנים שזשה נזכרה בהם, וראתה אלבומי תמונות ישנים מתקופות פולין צרפת ובלגיה של זושה, ועדיין לא אמרנו הכל..

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודית כפרי, זושה, פרק 1. הוצאת כתר, 2003.
  2. ^ לאופולד טרפר, התזמורת האדומה שלי, חלק ראשון, פרק 3, עידנים, 1975
  3. ^ יהודית כפרי, זושה, פרק 4. הוצאת כתר, 2003.
  4. ^ 4.0 4.1 יהודית כפרי, זושה, פרק 6. הוצאת כתר, 2003.
  5. ^ טרפר לאופולד. 1975. " התזמורת האדומה שלי" חלק שני, פרק 1. עידנים.
  6. ^ חיים איזק, טרפר מספר, דבר, 4 באפריל 1975
  7. ^ יהודית כפרי, זושה, פרק 7. הוצאת כתר, 2003.
  8. ^ מקארוב וקאמי היו עתידים להיות שדרים. רייכמן היה מומחה לזיוף מסמכים ועסק בהפקת תעודות מזויפות בשמות בדויים לחברי הרשת. גרובר שימשה כבלדרית ומעבירת אנשים בתקופת הכיבוש. גורביץ' היה אחראי על תחנת השידור בבריסל. ארנולד הייתה שליחה ועקרת בית בדירות המסתור בבריסל.
  9. ^ יהודית כפרי, זושה, פרק 7–8. הוצאת כתר, 2003.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 יהודית כפרי, זושה, פרק 8. הוצאת כתר, 2003.
  11. ^ ציטוט מתוך רעיון עם ז'יל פרו. יהודית כפרי, זושה, פרק 8. הוצאת כתר, 2003.
  12. ^ טרפר לאופולד. 1975. "התזמורת האדומה שלי" חלק שני, פרק 11. עידנים.
  13. ^ 13.0 13.1 יהודית כפרי, זושה, פרק 9. הוצאת כתר, 2003.