מבצר ברנדונק

מבצר ברנדונק
Fort van Breendonk
מידע כללי
סוג	מצודה
על שם	ברנדונק
כתובת	ברנדונק
מיקום	וילברק
מדינה	בלגיה
בעלים	בלגיה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1906
תאריך פתיחה רשמי	1906
קואורדינטות	51°03′23″N 4°20′29″E / 51.056388888889°N 4.3413888888889°E
	www.breendonk.be
	(למפת בלגיה רגילה) בריסל אנטוורפן ברוז' גנט לייז' ארלון שרלרואה נאמור צרפת הולנד גרמניה לוקס. הים; הצפוני; מבצר ברנדונק

מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)

מבצר ברֶנדונק (בהולנדית: Fort van Breendonk) היה בסיס צבאי מבוצר של הצבא הבלגי בין הערים אנטוורפן ובריסל שבבלגיה. הוא שימש במהלך הכיבוש הגרמני בבלגיה במלחמת העולם השנייה כמחנה מעצר, שבו נכלאו גם יהודים מקהילת בלגיה.

המבצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר ברנדונק שוכן כ-20 ק"מ מדרום-מערב לאנטוורפן, ליד כפר אשר ממנו קיבל את שמו, ובצמוד לכביש הראשי המערבי (A12) מבריסל לאנטוורפן. ההחלטה על הקמתו התקבלה ב-1906 כחלק מטבעת מבצרים – שהייתה החיצונית מבין שתי טבעות כאלו – אשר נועדה להגן על אנטוורפן מפני התקפה גרמנית. בניית המבצר החלה ב-1909 והסתיימה כנראה ב-1914.

מתחם המבצר מצוי במלבן שטח שאורכו כ-300 מטר ורוחבו כ-200 מטר. הוא כולל מערכת של מבנים המוקפים בחפיר מלא מים. שני בניינים מוארכים המחוברים ביניהם בבניין נוסף יוצרים יחד את צורת האות H. אליהם מתווספת מערכת של ביצורים היקפיים - מעברים מבוטנים, שהובילו מבנייני המבצר לעמדות מבוצרות בבטון (ראו תמונה). חלק מהמבנים והביצורים מכוסים - או שהיו מכוסים - בשכבת אדמה בעובי של עד עשרה מטרים כהגנה מפני הפגזות. עומק חפיר המים הוא כ-2.75 מ' בממוצע. גשר על פני החפיר מוביל אל שער המבצר, הפונה כלפי צפון.

חימושו של המבצר כלל 21 תותחים – אחד בקוטר של 150 מ"מ, שניים בקוטר של 120 מ"מ, ארבעה בקוטר של 75 מ"מ, וכן 14 תותחים מהירי ירי בקוטר של 57 מ"מ.

בעת פלישת גרמניה לבלגיה במלחמת העולם הראשונה עקפו הגרמנים את המבצר במהלך התקפתם על אנטוורפן. הוא הופגז על ידי תותחי מצור גרמניים ונפל לאחר שבעה ימי מצור.

כשפלש הצבא הגרמני לבלגיה במאי 1940 כבר היה המבצר מיושן ולא היה בו משום תשובה לשיטת הלוחמה הממוכנת המודרנית של הגרמנים. בתחילת הפלישה שימש המבצר במשך כשבוע כמקום משכנו של הפיקוד העליון הבלגי בראשות המלך לאופולד השלישי, אך לאחר מכן הוא פונה עקב התקדמות הפלישה הגרמנית.

מחנה המעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המחנה ושומריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהשתלטו על בלגיה הקימו הגרמנים במבצר מחנה מעצר. ההוראה להקמתו ניתנה על ידי קרל הסלבאכר (Karl Hasselbacher), מפקד משטרת הביטחון הגרמנית בבלגיה.

סגל המחנה מנה בתחילה יחידה של הצבא הגרמני ומספר אנשי אס אס גרמנים בספטמבר 1941 נוספו אליו אנשי אס אס פלמים. ב-1944 שירתו שם גם אנשי אס אס רומנים והונגרים. מפקד המחנה הראשון היה פיליפ שמיט (Philipp Schmitt). הוא הוחלף בנובמבר 1943 על ידי קרל שנווטר (Karl Schönwetter). בין סגני המפקד התבלט יחסו הברוטלי לאסירים של איש האס אס יוהאן שוסטר (Johann Schuster).

אסירי המחנה וגורלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בספטמבר 1940 הגיעו האסירים הראשונים למבצר. נכלאו בו קומוניסטים בלגיים, אנשי מחתרת, בני ערובה שנתפסו על ידי הגרמנים, יהודים מקהילת בלגיה וגם פושעים פליליים. בסך הכל נכלאו בו בשנות פעולתו כמחנה מעצר כ-3,500 עד 4,000 אסירים.

בשנה הראשונה לקיום המחנה היו היהודים כמחצית אוכלוסיית האסירים בו. הם הוחזקו בו בהפרדה מן האסירים האחרים. בין השאר נכלאו במבצר הרב שלמה אולמן, הרב הראשי לקהילת יהודי בלגיה (נעצר לשבועיים), וראשי איגוד יהודי בלגיה. החל מקיץ 1942 נאסרו היהודים במחנה המעבר שהקימו הגרמנים בקסרקטין דוסן דה סיינט ז'ורז' בעיר מכלן ונוכחותם במבצר פסקה למעשה. בסך הכל נאסרו במבצר כ-400 עד 500 יהודים.

האסירים שהו במבצר בממוצע כשלושה חודשים לפני שנשלחו למחנות ריכוז בגרמניה, אוסטריה ופולין, ובסך הכל יצאו ממנו 15 משלוחים אל המזרח. כך, החל מספטמבר 1941 שולחו האסירים הבלגיים הקומוניסטיים למחנה הריכוז נוינגמה ובוכנוואלד, ביניהם הרץ יושפה, יהודי קומוניסטי ממנהיגי ה"ועד להגנת היהודים".

האסירים סבלו מתנאי חיים קשים, הרעבה, מניעת טיפול רפואי ויחס אכזרי מצד סגל המחנה, והם הועבדו בעבודות כפייה; יש טענה שבמסגרתן הוכרחו האסירים לעסוק בסילוק שכבת האדמה שהגנה על חלקים מהמבצר מפני הפגזה. הגרמנים גם קיימו במבצר חקירות, עינויים והוצאות להורג בתלייה.

מספר הנספים מקרב אסירי המחנה איננו ברור. כמה מאות אסירים מתו בו עקב תנאי המחיה הקשים, או בעינויים והוצאות להורג. לפחות מחצית מ-3,500 עד 4,000 האסירים שנכלאו במבצר בשנות פעולתו לא נותרו בחיים לאחר המלחמה (חלקם מתו או הוצאו להורג במחנות ריכוז אחרים).

באוגוסט 1944, עם התקרבות צבאות בעלות הברית לבלגיה, פינו הגרמנים את המבצר והעבירו את יתרת האסירים שהיו בו למחנה מכלן או למחנות בהולנד, בגרמניה ובפולין.

לאחר השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1944, לאחר שחרור בלגיה על ידי צבאות בעלות הברית, שימש המבצר למשך תקופה קצרה את שלטונות בלגיה כמחנה מעצר שבו הוחזקו בלגים שנחשדו בשיתוף פעולה עם כוחות הכיבוש הגרמניים. עקב היחס הקשה עד כדי התעללות שבו נהגו בעצורים בתקופה זו זכה המבצר במהלכה לכינוי "ברֶנדונק II". באוקטובר 1944 הועברו העצורים מהמבצר לעיר מכלן, אל הבניין ששימש את מחנה המעבר הגרמני שם.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטי אנשי סגל המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1946 נערך במכלן שבבלגיה משפט לאנשי אס אס בלגים מהמחנה. 12 מהם נדונו למוות, אך עונשיהם של חלקם הומרו בהמשך לתקופות מאסר שונות.

המפקד הגרמני הראשון של המבצר, פיליפ שמיט (ששירת לתקופה מה גם כמפקד מחנה המעבר במכלן), הועמד לדין בבלגיה ב-1949, הורשע, נדון למוות והוצא להורג ב-1950.

משפטים נערכו גם לאסירים מהמחנה שהואשמו בהתעללות באסירים אחרים.

שימור והנצחה במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1947 הפך מבצר ברֶנדונק על פי חוק של הפרלמנט הבלגי לאנדרטה לאומית לפשעים שבוצעו בין כתליו.
ביולי 1958 ביקר במבצר נשיא ישראל, יצחק בן-צבי. היה זה ביקור ממלכתי ראשון של נשיא ישראל במחנה ריכוז של הנאצים.^[1]