סורת א-נצר
 | |
| שם ומספר הסורה בערבית | |
| שם מתורגם | סורת הניצחון |
|---|---|
| מספר הסורה | 110 |
| מספר פסוקים | 3 |
| מיקום | אל מדינה |
| ויקיטקסט | א-נצר (תרגום רקנדורף) |
סורת א-נַצְר (ערבית: سورة النصر), בעברית סורת הניצחון[1] או בשורת הישועה[2], היא סורה מספר 110 בקוראן. סורה קצרה זו מונה שלושה פסוקים (אַיַא֫ת) בלבד, ולפי האמונה המוסלמית היא הורדה למוחמד באמצעות המלאך גִ'בְריל (جبريل) במדינה. לפי ספרו של אבּן אלצֻ'רַיְס, פַצָ'אאִ'ל אלקֻראן (מהמאה ה-10), המיוחס לפרשן הקוראן עַטָאא' אלחֻ'ראסאני (בן המאה ה-8), הורדה סורה זו אחרי סורת אל-חשר ולפני סורת א-נור.[3] על פי המסורת המוסלמית, קריאתה של סורה זו שווה לרבע מהקוראן.[4]
פירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרבית הפרשנים מאמינים כי הסורה מתייחסת לניצחון מוחמד בכיבוש מכה[5] ב-630, ונהירת הערבים, ביניהם אנשי אזור תימן, להתאסלם לאחר ניצחון מופלא זה.[6] הסורה משבחת את אללה על שהוביל אנשים רבים לדרך האסלאם, וקוראת לאנשים לשבח את אלוהים ולבקש את מחילתו. מסורת מוסלמית נפוצה מספרת כי לאחר שירדה סורה זו למוחמד, הוא לא הפסיק להודות לאללה ולבקש מחילה[7], מפני שידע כי מותו קרב.[8] פרשנים מוסלמים רבים מאמינים כי הייתה זו הסורה האחרונה שירדה למוחמד, שנתיים לפני מותו. יש הטוענים אף כי סורה זו הבהירה לו כי ימות בקרוב.[9]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ על פי תרגומו של אורי רובין
- ^ על פי תרגומו של בן שמש
- ^ מובא אצל אורי רובין, "נספח א: סדר התגלות פרקי הקוראן", הקוראן, תרגם מערבית אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 552.
- ^ ראו בתפסיר (פירוש לקוראן) הסוני הנודע של אבן-כאתִ'ר פה.
- ^ ראו את תפסיר גל'לאין הסוני הידוע לאַ֫יַה הראשונה פה
- ^ ראו תפסיר ג'ללאין לאיה השנייה פה ואת תפסיר תנויר אל-מקבאס הסוני המסתמך על דבריו של בן-דודו של מוחמד, ואחד ממלוויו עבדאללה אבן עבאס כאן.
- ^ ראו פה חדית' מצחיח אל-בח'ארי, בה מספרת עאישה, אשת מוחמד, כי מוחמד הרבה לחזור על האיה האחרונה של סורה זו בשנים האחרונות לחייו. אבן כאתִ'ר מביא מסורת זו בהרחבה גם מאוספי חדית' אחרים כאן
- ^ ראו את פירוש האיה השלישית על פי תפסיר ג'ללאין פה
- ^ פרשנים אלו מסתמכים על דבריו של אבן עבאס, שטען כי דרך קבלת הסורה "יוּדע מוחמד על קרבת מותו", ראו זאת בתפסיר תנויר אל-מקבאס פה ואת החדית' שהתפסיר כאן מתבסס עליו אצל צחיח אל-בח'ארי.
