אורי רובין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי רובין, 2007

אורי רובין (נולד ב-1944) הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי רובין נולד וגדל בקריית אונו, הוריו נמנו עם מייסדי המקום. הוא למד בבית הספר תיכון חדש בתל אביב; מנהלת בית הספר, טוני הלה, פתחה באותן שנים מגמה מזרחנית, ורובין למד בה והיה בוגר המחזור הראשון. הוא סיים את לימודיו לתואר הראשון בחוג לתולדות המזרח התיכון ובחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב. כשסיים נפתח באוניברסיטת תל אביב החוג לשפה ולספרות ערבית, אותו ייסד פרופסור מאיר יעקב קיסטר. רובין למד בו לתואר ראשון נוסף, והוא בוגר המחזור הראשון של חוג זה. אחר המשיך במסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת תל אביב וסיים בהצטיינות. נושא עבודת הדוקטורט שאותה הגיש בשנת 1975 היה דמותו של מוחמד במסורת האסלאמית הקדומה והוא נערך תחת הנחייתו של פרופ' קיסטר.

חלקה הראשון של עבודת הדוקטורט עוסק בדמותו של מוחמד כיישות קדם-קיומית. חלקה השני עוסק בהיבט האסכטולוגי של דמות מוחמד ומתמקד בניתוח השוואתי של מסורות על תפקידו של הנביא ביום תחיית המתים וביום הדין. העבודה התבססה על כתב יד של ספרו של אבו סעד אלח'רגושי (מת 1015), שהוא קובץ רחב ממדים של מסורות קדומות העוסקות בהיבטים שונים של חייו ודמותו של מוחמד, במעמדו בקרב עדת מאמיניו ובמעלותיו כאחרון הנביאים.

לקראת סיום הדוקטורט רובין החל ללמד בחוג לערבית באוניברסיטת תל אביב ולימים היה ראש החוג. היה חבר בוועדה המייעצת של האנציקלופדיה של הקוראן שיצאה בהוצאת בריל (ליידן). שהה במכון ללימודים מתקדמים בירושלים בשנת 1998/99 ובשנת 2009/10. הגיע לדרגת פרופסור מן המניין וב-1 באוקטובר 2012 פרש לגמלאות מהאוניברסיטה. הופקד על הקתדרה לספרות ערבית על-שם איירין הלמוס בשנים 2009–2014.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי רובין עוסק בחקר הקוראן, פרשנות הקוראן והמסורת האסלאמית הקדומה. מטרת מחקרו היא לחשוף את תפיסת העולם של ראשוני המוסלמים אודות עברם הקדם-אסלאמי, דתם ותרבותם כפי שהיא באה לידי ביטוי הן בקוראן והן בספרות האסלאמית החוץ-קוראנית, הדתית וההיסטוריוגרפית. מקורות אלה משמשים אותו לא לצורך חקר האירועים המתוארים בהם כי אם לצורך בדיקת האופן שבו האירועים מתוארים, וזאת כאמצעי לחשיפת תפיסת העולם של מחברי הטקסטים. אין הוא שואף להבחין בין "היסטוריה" לבין "אגדה" כי אם בין מבנים שונים של מסורות ושל תפיסות עולם שונות שהצמיחו את הטקסטים המצויים בידינו. במהלך שנות פעילותו המחקרית פרסם ספרים ומאמרים וכתב ערכים לאנציקלופדיה של הקוראן[1], למהדורות השנייה והשלישית של האנציקלופדיה של האסלאם[2], לכרך המילואים (ג) של האנציקלופדיה העברית, ולאנציקלופדיות נוספות, וכן פרסם סקירות ספרים. בשנת 2005 פרסם תרגום עברי חדש לקוראן.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיני המתבונן: חיי מוחמד כפי שנראו בעיני המוסלמים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו זה[3] בודק אורי רובין היבטים בביוגרפיה האסלאמית של הנביא מוחמד. אין זה ניסיון להבין את מוחמד ההיסטורי, אלא לבחון את הרכבן הספרותי של המסורות על אודותיו ואת התפיסות שהן משקפות.

שני החומרים העיקריים שלדעת רובין נבנית מהם הביוגרפיה של הנביא הם:

  1. תשתית קונקרטית חוץ קוראנית (שמות אנשים, מקומות, קרבות), המרכיבה את המסגרת האירועית הסדורה של סיפור חייו של מוחמד.
  2. הקוראן – פסוקי קוראן שאותם הביוגרפים של מוחמד שיבצו בתשתית הלא קוראנית של סיפור חייו וזאת כדי לעגן את פסוקי הקוראן הסתומים במסגרת אירועית קונקרטית, וכן כדי להקנות לביוגרפיה של הנביא מעמד של קדושה ואמינות יתר בעיני המאמינים.

הספר סוקר את תפקידם של החומרים הללו באפיזודות שונות מפעילותו של מוחמד לפני ההיג'רה, כשהיה עדיין במכה, לפני שעבר לעיר אלמדינה בשנת 622. הספר פותח בניתוח מסורות אסלאמיות העוסקות בבשורות על הופעת מוחמד במקרא ומחוצה לו, בהכשרתו לשליחות הנבואית ולאמונה באל אחד, במסורות העוסקות באופן שבו החלה ההתגלות הנבואית שלו, ברדיפות שמהן סבל מצד בני שבטו הכופרים ובמבחנים שהועמד בהם ("פסוקי השטן"), ולבסוף באירועים שהכשירו את הגירתו לעיר אלמדינה.

בין התנ"ך והקוראן: ילדי ישראל ודימויו העצמי של האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה[4] בודק את דמותם של היהודים באסלאם, כותרת הספר מכנה אותם "בני ישראל" כאחד מהשמות שבו הקוראן מכנה אותם, והספר משווה אלמנטים מקראיים מול אלמנטים קוראניים, כפי שהם באים לידי ביטוי במסורות השונות על בני ישראל, במקורות הקדומים ביותר, כפי שהשתמרו בידינו בחדית' ובפרשנות הקוראן, היא התפסיר.

הספר פותח בבדיקת תפקידם של מוטיבים מקראיים ותפקיד בני ישראל במסורות האסלאמיות העוסקות בכיבוש האסלאמי של ארץ ישראל ובחזונות אפוקליפטיים על נפילת קונסטנטינופול. אחר נבדק תפקידם של בני ישראל במסורות העוסקות בקדושתה של ארץ ערב. בכל המסורות הללו ניכרת דמותם החיובית של בני ישראל כמודל משיחי שהותאם למפעלותיה של אומת האסלאם. מכאן עובר הספר לדיון בהיבט השלילי של בני ישראל, וזאת באמצעות מסורות על סרבנותם בקיום מצוות אלוהים לכבוש את ארץ הקודש, ועל אופיים הפלגני כמודל שעל אומת האסלאם להישמר מפניו. במיוחד נבדקת הנטייה לקשר בין דוגמתם הרעה של בני ישראל לבין קבוצות הרטיקניות בחברה האסלאמית, כגון הקאדרים, הח'ארג'ים והשיעים. במסורות אלה נעשה שימוש מוגבר במודלים קוראניים המחליפים את המודלים המקראיים.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי רובין ערך אסופת מאמרים העוסקים בחיי מוחמד מהיבטים שונים[5]. כמו כן ערך יחד עם דוד וסרשטיין ספר על מעמדם של בני החסות באסלאם[6]

נושאי מאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת אברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני מאמרים עוסקים בדת אברהם בערב הקדם-אסלאמית וזיקתה לפולחן הכעבה בעיר מכה[7][8].

במאמרים אלה דוחה רובין את תפיסת העולם שהייתה מקובלת על חוקרי האסלאם (בעיקר בהשראת פרסומיו של החוקר ההולנדי Snouck Hurgronje), ולפיה החיבור בין אברהם לבין הכעבה נוצר במוחו של מוחמד לאחר שעשה את ההיג'רה ממכה למדינה, שם פגש שבטים יהודים שאת לבם ניסה לקנות בהכריזו על ירושלים ככיוון התפילה האסלאמי הרשמי. החוקרים סבורים כי לאחר שנכזבה תקוותו לקנות את לב היהודים החליט מוחמד להתנתק מן היהודים ולהפנות את גבו לירושלים, ולהתחיל להתפלל לכיוון הכעבה שאותה הציג כמקדש שהוקם על ידי אברהם. כך, לפי החוקרים, נולד רעיון דת אברהם כמודל לאסלאם של מוחמד, מודל שנועד להבליט את הפער שבין האסלאם ליהודים אנשי דת משה. במאמריו מראה רובין שעל פי המקורות האסלאמיים, רעיון דת אברהם היה ידוע כבר בערב הקדם אסלאמית, וחסידיה (המכונים חניפים במסורות האסלאמיות) ראו בכעבה מקדש אברהמי מובהק והוא שימש להם ככיוון תפילה הרבה לפני שמוחמד ניסה להתנתק מיהודי אלמדינה.

קדושת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובין שב לעסוק בנושא מעמדה של הכעבה ככיוון תפילה בשני מאמרים חדשים יותר המטפלים גם בקדושת ירושלים[9][10].

במאמרים אלה רובין טוען שלקדושה האסלאמית של ירושלים שורשים קדומים מאוד, אולי אפילו קדם אסלאמיים. לדעתו קיימות בידינו עדויות על ציר קדושה מכה-ירושלים שהיה מקובל באזורים הללו עוד לפני הופעת האסלאם והדבר בא לידי ביטוי במסורות קדומות המציגות את הנביא מוחמד כמי שנהג להתפלל אל מכה וירושלים בעת ובעונה אחת. הדבר מופיע במסורות הקדומות ביותר על אודות מוחמד שהשתמרו בביוגרפיה שלו שחוברה על ידי אבן אסחאק (מת בשנת 150 להיג'רה). על-פי מסורות אלה, הנביא מוחמד כשהתפלל, נהג לעמוד מול הכותל הדרומי של הכעבה, כשפניו אל הכעבה וירושלים בעת ובעונה אחת. רובין סבור שהציר מכה-ירושלים משתקף גם בפסוק בקוראן מתקופת מכה (סורה 17 פס' 1) המתאר את מסעו הלילי (אִסראא') של מוחמד מהמסגד הקדוש במכה, אל "המסגד הקיצון" (אלמסג'ד אלאקצא). רובין סבור ש"המסגד הקיצון" הוא ירושלים, וזאת בניגוד לדעתם של מספר חוקרים שטענו ש"המסגד הקיצון" הוא מסגד בשמים ולא בירושלים. למשל, עמנואל סיון[11], וכן פרשנים מוסלמים כאבן כת'יר ב"תפסיר אבן כת'יר" ("תפסיר" הוא פרשנות לקוראן). יש לציין כאן שהמסגד בהר הבית הנקרא מסגד אל-אקצא הוקם בחצי השני של המאה השביעית לספירה אחרי מותו של מוחמד.

לדעת רובין הייתה קדושתה של ירושלים ידועה למוחמד והוא אימץ אותה במסגרת תפיסתו העצמית, שלפיה הוא חותם הנביאים (ביטוי המופיע בקוראן, סורה 33 פס' 40), ולהיות "חותם הנביאים" פירושו להזדהות עם הנביאים, במקום שבו פעלו. כמו כן הקוראן מכנה את ארץ ישראל "הארץ הקדושה", וזה עולה בקנה אחד עם העובדה שנביאי ישראל על-פי הקוראן הם מוסלמים. על כך כתב רובין גם במאמריו[12][13]. כלומר, לדעת רובין, גם תפילתו של מוחמד לכיוון ירושלים לא התחילה מתוך רצון לקנות את לבם של היהודים לאחר שהגיע למדינה, אלא היה זה המשך לציר הקדושה מכה-ירושלים ששורשיו עוד לפני שמוחמד הגיע למדינה. ואולם, ברגע שהיהודים הפנו לו עורף, אז הפכה מכה למוקד העיקרי של הדת והדבר בא לידי ביטוי בסורות בקוראן מתקופת מדינה, שבהן מצטווים המאמינים להפנות את פניהם לכיוון המקדש הקדוש במכה. כלומר, רובין סובר שבשלב מסוים איבד הציר מכה-ירושלים את האיזון שלו והכעבה הפכה למוקד קדושה המרכזי.

הרקע הערבי של הקוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמריו האחרונים עד עתה אורי רובין חוקר את הרקע הערבי של הקוראן וזאת על רקע מחקרים שפורסמו בעשרות השנים האחרונות המדגישים דווקא את הרקע הלא-ערבי של הקוראן. בולט ביניהם ספרו של וונסברו מ-1977[14]. ספר זה הרעיד את אמות הסיפים כשטען שהקוראן לא נוצר בערב של מוחמד, אלא דורות לאחר מותו של הנביא באזור בבל. על פי מחקר זה הקוראן איננו הטקסט הקדום ביותר שיש לנו, אלא הוא תוצר של החברה האסלאמית והוא גובש לאחר מותו של הנביא בהשפעה יהודית מובהקת.

ב-2001 פרסם החוקר הגרמני כריסטוף לוקסנברג (שם בדוי) מחקר[15], שבו הוא מנסה להראות שהערבית של הקוראן היא למעשה ארמית, שהמוסלמים הפכו אותה לערבית בעריכה מאוחרת, הוא לא מעלה אף סברה לגבי מקום היווצרותו, אולם אם נוצר בערב, אין סיבה שייכתב בארמית. לאחר מחקרו של לוקסנברג מתעורר הצורך לאשש מחדש את הרקע הערבי-לשוני-פילולוגי של הקוראן.

בהקשר זה חושף רובין במאמר שהתפרסם ב-2009 את השורשים הערביים של המילה "פרקאן" המופיעה בקוראן ואשר החוקרים מסכימים ביניהם שמקורה הוא ארמי צרוף, ללא כל שורשים בלשון הערבית הקדם אסלאמית[16]. במאמרו מציין רובין שזו אומנם מילה בארמית (שפירושה "ישועה"), אך הוא מצביע גם על מקבילתה הערבית הקיימת במילונים ערביים המתעדים את הערבית הקדם-אסלאמית. שם המילה "פרקאן" מציינת את "אור השחר", ורובין גורס כי במשמעות זו של "אור השחר" ניתן להבין את המילה גם בכמה מהקשריה בקוראן, שם היא מתארת את הבשורה הנבואית שניתנה לנביא. זו דוגמה שלדעת רובין ממחישה שלא הכול ארמי בקוראן.

תרגום הקוראן של אורי רובין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומים של הקוראן לעברית נעשו כבר בימי הביניים, אולם הללו לא היו תרגומים משפת המקור, אלא משפות אירופאיות כגון איטלקית או הולנדית, תרגומים אלה מצויים בכתבי יד. התרגום המודפס הראשון נעשה על ידי צבי הרמן רקנדורף והופיע ב-1857 בלייפציג. התרגום השני נעשה על ידי יוסף יואל ריבלין והופיע בהוצאת דביר של ביאליק ב-1937. ב-1971 הופיע תרגומו של אהרון בן-שמש. תרגומו של אורי רובין לקוראן שהופיע ב-2005[17] מהווה ניסיון להציע לקורא טקסט עברי מדויק ככל האפשר אבל גם קריא ושוטף ככל הניתן, והוא משתדל לשקף את הפרשנות המקובלת על הזרם הסוני באסלאם. רובין הוסיף הערות שוליים על משמעויות שונות שלא באו לידי ביטוי בגוף התרגום, וכן נספחים על סדר התגלות הקוראן, ומפתח עניינים מפורט.

מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת של תרגום הקוראן של אורי רובין הופיעה בשנת 2016, בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב.

בפרסומיו האחרונים הוא עוסק בחקר היבטים חדשים של הרקע המקראי והמדרשי של הקוראן.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר שתרגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקוראן / תרגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתח: אורי רובין; ‬תל אביב : אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, תשס"ה 2005. מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, תשע"ז 2016.

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים בחיי מוחמד

  • היבטים במאבק בין מוחמד לבין בני קוריש על רקע שנות רעב בחיג'אז (“Muhammad's Curse of Mudar and the Blockade of Mecca”, Journal of the Economic and Social History of the Orient 3 (1988), 249-264.)
  • פרשת רציחתו של המנהיג היהודי כעב אבן אלאשרף (“The Assassination of Ka`b b. al-Ashraf”, Oriens 32 (1990), 65-71.)
  • ההג'רה של מוחמד ממכה למדינה (“The life of Muhammad and the Qur'an: the case of Muhammad’s hijra.” Jerusalem Studies in Arabic and Islam 28 (2003), 40-64.)

דמותו של מוחמד

  • על סמלי אור במסורות על מוחמד הקדם-קיומי (“Pre-Existence and Light—Aspects of the Concept of Nur Muhammad”, Israel Oriental Studies 5 (1975), 62–119.)
  • מוחמד כמגרש שדים (“Muhammad the Exorcist: Aspects of Islamic-Jewish Polemics”. Jerusalem Studies in Arabic and Islam 30 (2005), 94-111.)

תולדות התפילה

  • על תפילת בוקר ערבית קדומה (צלאת אלצ'חא) שקדמה לחמש התפילות הרשמיות (“Morning and Evening Prayers in Early Islam”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 10 (1987), 40–64.)

טקסי החג'

  • העלייה לרגל למכה כפי שהיא משתקפת בסורה 9 (“The Great Pilgrimage of Muhammad: Some Notes on Sura IX”, Journal of Semitic Studies 27 (1982), 241–260.)
  • המסחר במהלך טקסי העלייה לרגל לפי סורה 2 פס' 198 (“Meccan Trade and Qur'ānic Exegesis (Qur'an 2:198)”, Bulletin of the School of Oriental and African Studies 3 (1990), 421-428.)

יחסי מוסלמים ולא מוסלמים

  • חוזים ובריתות בין מוסלמים ולא מוסלמים בראי הפרשנות של סורה 9 (“Bara’a: A Study of Some Qur'anic Passages”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 5 (1984), 13–31.)
  • פשרם של כמה ביטויים העוסקים במעמד היהודים ב"חוזה האומה" (“The ‘Constitution of Medina’: Some Notes”, Studia Islamica 62 (1985), 5–23.)
  • פשר הביטוי "ען יד" (סורה 9 פס' 29) המגדיר את אופן תשלום מס הגולגולת (ג'זיה) המוטל על היהודים והנוצרים (“Quran and Tafsir: The Case of ‘an yadin”, Der Islam 70 (1993), 133–144; “Qur’an and Poetry: More Data Concerning the Qur’anic jizya Verse (`an yadin),”

Jerusalem Studies in Arabic and Islam 31 (2006), 139-46. )

מודלים מקראיים במסורת האסלאם

  • ארון הברית ועגל הזהב במסורת האסלאם (“Traditions in Transformation. The Ark of the Covenant and the Golden Calf in Biblical and Islamic Historiography.” Oriens 36 (2001), 196-214)
  • ראשית תולדות האנושות במסורת האסלאם (“Islamic Retellings of Biblical History”, in Y. Tzvi Langermann and Josef Stern (eds.), Adaptations and Innovations: Studies on the Interaction between Jewish and Islamic Thought and Literature from the Early Middle Ages to the Late Twentieth Century, Dedicated to Professor Joel L. Kraemer (Paris, 2007), 299-314)

סמכות שלטונית באסלאם

  • על מעמדם של האמאמים השיעים כיורשי נביאי המקרא (“Prophets and Progenitors in the Early Shi`a Tradition”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 1 (1979), 41–65)
  • מודל שנים-עשר השליטים כאמצעי לגיטימציה שלטונית באסלאם (“Apocalypse and Authority in Islamic Tradition: The Emergence of the Twelve Leaders”, Al-Qantara 18 (1997), 11-42.)
  • על מעמדם של החליפים האומיים כיורשי נביאי המקרא (“Prophets and Caliphs: the Biblical Foundations of the Umayyad Authority,” in Herbert Berg (ed.), Method and Theology in the Study of Islamic origins (Leiden, 2003), 73-99.)

הלכה אסלאמית

  • היחס לאימוץ וניאוף (“Al-Walad li-l-Firash: On the Islamic Campaign against Zina”, Studia Islamica 78 (1993), 5-26)

פרשנות הקוראן

  • פשרה של סורה 111 המכילה קללה חריפה נגד דודו של מוחמד, אבו להב ונגד אשתו (“Abu Lahab and Sura CXI”, Bulletin of the School of Oriental and African Studies 42 (1979), 13-28; “The Hands of Abu Lahab and the Gazelle of the Ka'ba”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam, 2008. )
  • מעמדו של שבט קוריש על-פי סורה 106 (“The Ilaf of Quraysh: A Study of Sura CVI”, Arabica 31 (1984), 165–188)
  • דיון באחד מתארי האל (אלצמד) לפי סורה 112 (“Al-Samad and the High God: An Interpretation of Sura CXII”, Der Islam 61 (1984), 197–217.)
  • פשרו של הצו "קרא בשם אלוהים" בסורה 96 (“Iqra’ bi-smi rabbika…: Some Notes on the Interpretation of Surat al-‘Alaq”, Israel Oriental Studies 13 (1993), 213–230.)
  • על שמותיו וכינויו של מוחמד בסורות 73 ו-74 (“The Shrouded Messenger: On the Interpretation of al-Muzzammil and al-Muddaththir”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 16 (1993), 96–107.)
  • על פשרו של המונח מת'אני בסורה 15 פס' 87 (“Exegesis and Hadith: The Case of the Seven Mathani”, in G.R. Hawting and A.A. Shareef (eds.), Approaches to the Qur’an (London and New York, 1993), 141–56)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Encyclopaedia of the Qur'an (E.J. Brill, Leiden, 2001-2006))
  2. ^ (The Encyclopaedia of Islam E.J. Brill, Leiden))
  3. ^ The Eye of the Beholder: the Life of Muhammad as Viewed by the Early Muslims (a Textual Analysis), The Darwin Press, Princeton, New Jersey, 1995.
  4. ^ Between Bible and Qur'an: the Children of Israel and the Islamic Self-Image. The Darwin Press, Princeton, New Jersey, 1999.
  5. ^ Uri Rubin (ed. and Introduction). The Life of Muhammad (The Formation of the Classical Islamic World: Vol. 4). Aldershot, 1998
  6. ^ Uri Rubin and David J. Wasserstein (eds.). Dhimmis and Others: Jews and Christians and the World of Classical Islam. Israel Oriental Studies 17 (1997).
  7. ^ “Hanifiyya and Ka`ba: An Inquiry into the Arabian Pre-Islamic Background of Din Ibrahim”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 13 (1990), 85–112. Repr. in Peters (ed.), The Arabs and Arabia on the Eve of Islam, 267-94;
  8. ^ “The Ka`ba: Aspects of its Ritual Functions”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 8 (1986), 97–131.).
  9. ^ “Between Arabia and the Holy Land: A Mecca-Jerusalem Axis of Sanctity”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 34 (2008);
  10. ^ “Muhammad’s Night Journey (isra’) to al-Masjid al-Aqsa: Aspects of the Earliest Origins of the Islamic Sanctity of Jerusalem, al-Qantara, 2008
  11. ^ עמנואל סיון, מיתוסים פוליטיים ערביים, עם עובד, תל אביב, תשנ"ז 1997, עמ' 89.
  12. ^ "כיוון התפילה באסלאם – לתולדותיו של מאבק בין-פולחני", היסטוריה 6, תשס, 5-29, 2000;
  13. ^ "ארץ-ישראל ובני-ישראל במקורות האסלאם", קשת החדשה 2, 2002, 106-113; "בין מכה וירושלים: על מקורותיה הקדומים של קדושת ירושלים באסלאם", קשת החדשה 19, 2007, 102-111
  14. ^ (Quranic Studies: Sources and Methods of Scriptural Interpretation/ John Wansbrough; Oxford. Oxford University Press, 1977)
  15. ^ (Christoph Luxenberg, The Syro-Aramaic Reading of the Koran: A Contribution to the Decoding of the Language of the Koran.)
  16. ^ Uri Rubin, "On the Arabian Origins of the Qur'an: The Case of al-furqan”, Journal of Semitic Studies 54 (2009), 421-33.
  17. ^ הקוראן / תרגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתח: אורי רובין; ‬תל אביב : אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, תשס"ה 2005