סיגואטרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סיגואטרה היא הרעלת מזון הנגרמת כתוצאה מאכילת דגי שוניות מסוימים אשר בשרם מזוהם ברעלנים הנקראים סיגואטוקסינים הנוצרים בדינופלגלטים, יצורים מיקרוסקופיים הנפוצים באזורי ים טרופיים וסובטרופיים. אותם יצורים מיקרוסקופיים נדבקים לשוניות אלמוגים ואצות ונאכלים על ידי דגים אוכלי-צמחים. דגים אלה נאכלים על ידי דגים טורפים גדולים יותר ובאופן זה הרעלן נמצא במארג המזון. אכילת דגים טורפים, הנמצאים סמוך לראש שרשרת המזון באזורי ים טרופיים וסובטרופיים (כמו דקריים, מורניים, ברקודות, צניניתיים, דגי בס וחדקניים) מגבירה את הסיכוי לחלות בסיגואטרה.

הסיגואטוקסין הוא חסר ריח, חסר טעם ולא ניתן להסירו מן המזון בבישול.

תסמיני ההרעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסמינים העיקריים של סיגואטרה הם בדרכי העיכול ובמערכת העצבים. התסמינים במערכת העיכול כוללים בחילות, הקאות ושלשולים, אחריהם מופיעים בדרך כלל תסמינים במערכת העצבים הכוללים כאבי ראש, כאבי שרירים, נמלול, אטקסיה, ורטיגו, והזיות. מקרים קשים של הרעלה עשויים לגרום לאלודינה מקור, כאב עצבי היוצר תחושת כוויה הנגרם מגירוי קר. תסמיני סיגואטרה עלולים להימשך לאורך זמן עד שלעיתים הם מביאים לאבחנה שגויה של טרשת נפוצה.

קיימים דיווחים על התפתחות דיספראוניה, כאב בעת קיום יחסי מין, דווחו אצל בני זוג בריאים לאחר שקיימו יחסי מין עם שותפים שלקו בסיגואטרה, דבר המעיד על כך שייתכן כי הרעלן יכול להיות מועבר ביחסי מין. קיימים דיווחים בספרות הרפואית על תינוקות יונקים שלקו בשלשול ובפריחה בעור הפנים לאחר שינקו מאימהות שהורעלו, דבר המעיד על כך שייתכן כי הרעלן מועבר בחלב אם.

תסמיני סיגואטרה עלולים להימשך לאורך שבועות ואף שנים ובמקרים קיצוניים אף לאורך 20 שנה, תוך שהם גורמים לנכות. רוב בני האדם המורעלים בסיגואטרה מתאוששים לאיטם לאורך זמן. לעיתים תסמיני ההרעלה מופיעים שוב לאחר ההתאוששות, זאת לאחר צריכת מזון המכיל אגוזים, גרעינים, משקאות אלכוהוליים, דגים או מוצרי מזון המכילים דגים, עוף או ביצים וכן חשיפה לאדי אקונומיקה וחומרים כימיים אחרים. אף פעילות גופנית עלולה לגרום להופעה מחודשת של התסמינים.

זיהוי דגים מורעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שיטות מדעיות שונות לזיהוי דגים אשר בשרם מכיל סיגואטוקסינים, כולל שימוש בספקטרומטר מסה. הקושי העיקרי בבדיקות המעבדה הקיימות הוא בקביעת ריכוז הרעלן שהוא בעל משמעות קלינית.

לצד השיטות המדעיות קיימות שיטות עממיות שונות. בצפון אוסטרליה, שם נפוצה הרעלת הסיגואטרה, קיימות מספר שיטות לזיהוי דגים מורעלים. אחת מהן כרוכה באמונה כי זבובים אינם מתיישבים על דגים מזוהמים. על פי שיטה אחרת, חתולים האוכלים דגים מזוהמים ילקו בתסמינים הבולטים של סיגואטרה. על פי שיטה שלישית יש להחדיר מטבע כסף מתחת לקשקשי דג ואם המתכת משחירה, זהו דג מזוהם. בגראנד קיימן מקומיים הלוכדים דג ברקודה, מניחים פיסה מן הדג על הקרקע כדי שנמלים יעלו עליה, במידה והנמלים ממשיכות לנוע, הדג בטוח למאכל.

לרבות מן השיטות העממיות לא נמצא בסיס מדעי. אף שחתולים אכן לוקים בהרעלת סיגואטרה מאכילת דגים מזוהמים, קשה לבצע בדיקה זו באופן מדויק ואמין.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא קיים טיפול יעיל להרעלת סיגואטרה. רוב הטיפול הרפואי מתמקד בהקלת התסמינים. קיימות ראיות לכך שחוסמי תעלות סידן, כמו ניפדיפין ווראפאמיל נמצאו יעילים לטיפול בתסמינים הנותרים לאחר חלוף המחלה הראשונית, כגון הפרעות במחזור הדם וכאבים בחזה. תסמינים אלה נוצרים כתוצאה מהתכווצות דפנות כלי הדם עקב השפעת הרעלן.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי