סימון יהודי רומניה, בתיהם ועסקיהם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודים רומנים, שהיו חלק מקבוצה המבצעת עבודות כפייה, הנושאים סמל מגן דוד על סרט ענוד על הזרוע
נשים יהודיות בגטו קישינב, תחת שלטון רומני, עם טלאי צהוב על החזה

בתקופה שקדמה לכניסת רומניה למלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה, באזורים שונים אולצו היהודים לסמן את עצמם באמצעות טלאי צהוב כיהודים וגם לסמן את עסקיהם בהתאם. נציגי יהדות רומניה ובראשם וילהלם פילדרמן ואלכסנדר שפרן, פעלו לביטול רוע הגזירה וזכו בהצלחה חלקית.

בעבר הרחוק היו בנסיכויות הרומניות תקנות שחייבו את היהודים לנורמות לבוש מיוחדות. בטרנסילבניה, הנסיך גאבור בתלן ציין בכתב הזכויות שנתן ליהודים את חיובם ללבוש את הבגד שלהם. בהמשך נאסר על היהודים ללבוש מדי צבא הונגרים. בנסיכות מולדובה נאסר על היהודים לעטות טורבאן טורקי ובנסיכות ולאכיה חויבו לבגדים בצבע שחור או סגול. בתקופה המודרנית יותר התהפכו היוצרות והיו ניסיונות לחייב את היהודים להימנע מלבוש מיוחד ולהתלבש ככל יתר המקומיים.

גרמניה הנאצית חידשה את מנהג סימון היהודים, תחילה סימון העסקים היהודים ובהמשך הסימן המזהה, טלאי צהוב על בגדי היהודים. חיקוי לחקיקה הגרמנית נעשה בארצות שהיו בנות ברית של גרמניה הנאצית ובהתאם גם ברומניה.

ביום 3 ביולי 1941 הוצא צו שחייב את כל 13,500 יהודי גאלאץ לשאת על בגדיהם טלאי צהוב הכולל מגן דוד. למחרת הוציא ראש משטרת בקאו צו שחייב את 13,038 יהודי בקאו לשאת את הסימון על הצד השמאלי של החזה. בהודעות צוין שמי שימצא ללא הטלאי יעצר על ידי הצבא או המשטרה[1]. גם בחושי ניתנה הוראה דומה.

וילהלם פילדרמן ומתתיאס קרפ הוציאו תזכיר מחאה נגד הצעדים האלה ב-15 ביולי ובו הטענות שאמצעים אלה לא מבוססים על אף חוק, פוגעים ביכולת התנועה של היהודים, ביכולתם להשיג מזון ולהתייצב בפני השלטונות. ב-2 באוגוסט השיג פילדרמן ראיון בנושא זה אצל שר הפנים ושב אליו עם תזכיר ב-5 באוגוסט. ב-7 באוגוסט הודיע תת-שר הפנים, פופסקו, לפילדרמן, שלמרות המחאות הסימון יורחב לכל רחבי הארץ ואכן, באותו יום החובה הוטלה גם על יהודי יאשי, ניצולי פרעות יאשי, ב-10 באוגוסט הורחבה לרדאוץ, ב-14 באוגוסט לבוטושאן. ב-4 בספטמבר ממפקדת משטרת בוקרשט הודיעו לפילדרמן שהסימון יתחיל גם ביהודי בוקרשט ובתגובה פנה פילדרמן למחרת אל יון אנטונסקו בתזכיר נגד פעולה זו. פילדרמן יחד עם אלכסנדר שפרן פנו גם לפטריארך האורתודוקסי בטענה שענידת המגן דוד היא השפלה של סמל דתי שמקודש גם לנוצרים[2].

על פי החלטה של יון אנטונסקו מיום 12 ביולי 1941 חויבו היהודים המגויסים לעבודות כפייה לשאת על הזרוע השמאלית סרט צהוב עם מגן דוד ומספר מרכז הגיוס והמספר האישי של היהודי[3] (ראו תמונה).

ב-8 בספטמבר השיג פילדרמן ראיון עם יון אנטונסקו בנושא הטלאי הצהוב. לאחר שיחה קצרה הורה יון אנטונסקו למיכאי אנטונסקו, שנכח בשיחה, לתת הוראה לבטל את הטלאי הצהוב בכל הארץ. ולמחרת אנטונסקו דיווח על הוראתו גם למועצת השרים. למרות ההוראה, נשיאת הטלאי הצהוב לא בוטלה באזור צ'רנוביץ ובטרנסניסטריה. גם בתוך הרגאט היו חריגות, ב-12 בספטמבר 1941 הוטלה חובת הסימון על 350 יהודי העיר פיטשט.

ב-26 בפברואר 1943, גנרל קורנליו קאלוטאנו (Corneliu Caloteanu), המושל הצבאי של בוקובינה, הוציא פקודה מס' 15, שחייבה את יהודי בוקובינה לשאת טלאי צהוב. שוחררו מחובה זו יהודים שהתנצרו, נשים יהודיות הנשואות לנוצרים ונשים יהודיות שילדו ילדים לנוצרים, גם אם התגרשו[4].

העיתון בשפה הגרמנית Bukarester Tageblatt, שהיה ביטאון השגרירות הגרמנית ברומניה והעיתון הרומני Porunca Vremii (צו הזמן) המשיכו להטיף במהלך כל תקופת המלחמה למען הטלת חובת סימון היהודים.

בתקופת הממשלה הלגיונרית דאגו הלגיונרים לארגן חרם על חנויות היהודים באמצעות אילוץ היהודים לתלות בחזית החנויות שלטים בהם כתוב prăvălie jidovească (חנות יהודונית) ולעיתים אפילו הציבו שומרים מזוינים, שמנעו את הכניסה לחנויות, כפי שנעשה בבוזאו[5].

על פי חוק הרופאים, סעיפים 45 ו-53 חויבו הרופאים היהודים לשאת סיכה עליה יהיה כתוב ברומנית "רופא יהודי" וזה יצוין גם על הקליניקה שלהם, על המרשמים שיכתבו ועל פרסומיהם[6].

בכל החבלים, שנכבשו במלחמה, חויבו היהודים לשאת טלאי צהוב עד שגורשו לטרנסניסטריה והמשיכו לשאת אותו גם בטרנסניסטריה. בגטו צ'רנוביץ נישא הטלאי הצהוב עד 26 בינואר 1944, כשבוטלה החובה.

גורמים שונים פעלו לחידוש חובת נשיאת הטלאי הצהוב על ידי היהודים ועמדו לחדש זאת בתחילת מאי 1944 לגבי כל היהודים, שלא בודדו בגטאות. הטיפול בנושא התעכב ולבסוף הפיכת 23 באוגוסט 1944 שמה קץ למשטר הפשיסטי.

כדי להצביע על בתי היהודים לקראת פרעות, נהגו לסמן את בתי הנוצרים וכך ידעו הפורעים איפה יש יהודים. לקראת פרעות דורוחוי, ב-30 ביוני חיילים, משתי החטיבות שהוצבו באזור, עברו מבית לבית והזהירו את התושבים הרומנים מפני ה"נקמה" שעומדת להיעשות ביהודים. הנוצרים הציבו בחלונותיהם איקונינים או שציירו על בתיהם צלבים כדי לסמנם כך שלא ייפגעו על ידי הפורעים ביהודים[7].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lya Benjamin, Prigoană și rezistență în istoria evreilor din România, פרק 7 עמודים 158 עד 164 (ברומנית)
  • Carol Iancu, Alexandru Șafran - o viață de luptă, o rază de lumină, עמודים 132 עד 140 (ברומנית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Iaacov Geller, Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului עמוד 23 (ברומנית)
  2. ^ Lya Benjamin, Prigoană și rezistență în istoria evreilor din România עמודים 232 - 233 (ברומנית)
  3. ^ Iaacov Geller, Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului עמוד 26 (ברומנית)
  4. ^ המעמד הלגלי של היהודים ברומניה (ברומנית)
  5. ^ הספר השחור, מתתיאס קרפ, עמודים 47, 57
  6. ^ הספר השחור, מתתיאס קרפ, עמוד 82
  7. ^ 140 de ani de legislaţie minoritară în Europa Centrală şi de Est עמוד 220 (ברומנית)