עבדות בחברה היהודית העות'מאנית בראשית העת החדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לאורך כל ההיסטוריה היהודית אחוזי המסחר והשימוש של יהודים בעבדים לא נפל מזה של החברות שבהן הם חיו, אלא אם כן נאסר הדבר עליהם מסיבות שונות[1]. במובן זה קהילות יהודיות בעולם המוסלמי תחת שלטון האימפריה העות'מאנית לא היו יוצאות דופן[2]. תיעוד נרחב של התופעה במרחב העות'מאני נמצא בספרות השאלות והתשובות, וכן בתעודות מתוך בתי הדין המוסלמים לרוחב האימפריה העות'מאנית. מעבר להכרח הכלכלי, ובייחוד בעולם היהודי, היו העבדים חלק מן הבית, הקהילה והעם היהודי[3], ומשום כך היוו גם אתגר מורכב ואף מאיים לשלמותם. החזקת עבדים ושפחות הייתה סממן של מעמד חברתי ועושר כלכלי[4], ויהודים בעלי אמצעים השתמשו בשירותיהם, כמשרתים[5], כמניקות[6] והן כפילגשים[7] לעת מוצא. השיח היהודי בנושא העבדים והשפחות כלל דיונים הלכתיים נרחבים בענייני זכויות וחובות בין האדון לעבד ולשפחה, בבעיות התבוללות ופריצות מינית וכן בייחוסו ומעמדו של העבד המשוחרר.

הזכות להחזקת עבדים ושפחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההלכה המוסלמית כפי שהיא באה לידי ביטוי ב 'ברית עמר', נאסר על מי שאינו מוסלמי לרכוש עבדים ושפחות מוסלמים ושאינם מוסלמים. אך למעשה, לעיתים קרובות גילו השלטונות העות'מאניים גמישות גדולה בנושא, מסיבות כמו מצב כלכלי טוב, נסיבות פוליטיות או תמורת תשלום מס[8]. כתוצאה מחוסר העקביות באכיפת החוק סחרו בעבדים ובשפחות גם בני החסות שתחת השלטון העות'מאני- מוסלמי, וככל שיהודים ונוצרים תחת השלטון העות'מאני זכו להשפעה פוליטית ולעושר כך גדלה מעורבותם בסחר העבדים ובהחזקתם[9]. כך מעיד רבי משה מטראני: "במלכות תוגרמה (= טורקיה) מלכות שלנו מלכות חסד כך הוא שנותן המלך יר"ה (= ירום הודו) רשות לעבדיו שכל מי שישבה במלחמה ערלים מאויביו שיהיה הוא משעבד בהם וימכור מהם מה שירצה ובמלחמת גיפרי (= פלישת הטורקים לקפריסין) שכבשה אחד מעבדי המלך יר"ה בחיל שנתן לו המלך שבו ערלים מהם לעבדים ולשפחות ומכרו מהם פה ובדמשק בפרסום ואפי' יהודים קנו מהם"[10].

היתר אחר שנקבע בחוק העות'מאני ומעידים עליו הפוסקים מאפשר השכרת העבדים לתקופות קצובות ואוסר על קניינם הקבוע. כך מעיד המהר"י בן לב: "וכפי מה שחקרתי ודרשתי זה העניין שאינם מניחים ליהודים להיות אצלם עבדים ושפחות אלא בכל כך מיני אופנים משכירות לקצת שנים"[11]. תקנה זו משנה את מעמד העבד לכעין שכיר- indenture, עבד אשר מחויב לאדונו לתקופה קבועה ומוגבלת מראש, וממילא משנה את מעמדו בתוך המשפחה, ותשובה זו של המהר"י בן לב מעידה על היחס המשתנה של ההלכה לסוגית העבדות, לפי השינויים בחוק העות'מאני[12].

בשלבים שונים הפך מס העבדים המוטל על הנתינים הזרים בממלכה העות'מאנית, אלו המבקשים להם עבדים מוסלמים, לדבר שבשגרה עד כדי כך שהפוסקים דנו בשאלה האם חייבים לשלם מס זה מדין דינא דמלכותא דינא[13].

הסיבה לחשש מפני החזקת עבדים מוסלמים בידי נתינים שאינם מוסלמים הייתה האפשרות שימירו את דתם לדת בעליהם, ולכן פעמים רבות נאלצו יהודים לשחרר את עבדיהם המוסלמים בגלל חשש מהלשנה או קנס[14]. לעיתים אף עבדים ושפחות שאינם מוסלמים הופיעו בפני בתי הדין השרעים בבקשה להתאסלם ובכך ממילא לקנות את חירותם[15].

האתגר ההלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיות רבות זימנה נוכחותם של מי שאינם יהודים בבית יהודי. ההלכה היהודית אוסרת לאכול ממה שבישל מי שאינו יהודי וכן להתייחד בבית אחד גבר עם מי שאינה אשתו או אישה עם מי שאינו בעלה. בעיה חמורה יותר היא בעיית חוסר הצניעות והפריצות המינית שלדברי הפוסקים הביאו השפחות בדרך כלל אל תוך הבית[16]. לכל הדעות קיום יחסים עם שפחה או עבד אסורים מדין תורה או בגזרת חכמים[17], אולם פעמים רבות ילדה השפחה לבעל הבית ילדים ואילצה את החכמים להכשיר ילד זה לכניסה לקהילה, על ידי הפיכת הקשר המיני בין האדון לשפחתו לקשר נישואין, פתרון שלא הוסכם על ידי רוב הפוסקים[18]. באחד המקרים התפאר יהודי אחד כי שפחתו היא גם שפחת מין, ולתלונות אחדים בקהילה על הבעייתיות שבדבר השיבו רבים מהפוסקים כי 'מקנת כספו היא וכל אשר יחפוץ יעשה'[19]. הדבר מעיד על היקף התופעה הנרחב בקהילות היהודיות שאפשרה לרבים להצדיק מעשים כגון אלה[20]. במקרה נוסף, מסופר על שפחה אתיופית ששרתה בביתו של ר' אברהם קאשטרו, הרתה ממנו וילדה לו בת[21].

חכמים עסקו הרבה במעמדם של בן או בת שנולדו מיחסים בין יהודי לשפחתו. מדובר באלפים רבים של מקרים שלעיתים הפוסקים מתייחסים אליהם כמי שאינם יהודים[22], ופעמים אחרות כיהודים[23]. במקרה אחד לפחות מעיד הרדב"ז על קהילת היהודים בקוצ'ין שבהודו כי רק אחד מכל תשעה יהודים בה הוא צאצא למשפחה יהודית וכל השאר צאצאי עבדים[24], וכדי למנוע קיומם של מעמדות בתוך החברה היהודית מדגיש הרדב"ז כי 'כיוון שהם מתנהגים בכל המצוות כישראל אסור לקרותם עבדים, שאינם אלא גרים'[25]. פעמים רבות אף התעלמו יהודים מן ההלכה ונשאו לאישה את שפחותיהם[26]. דוגמה לכך אפשר למצוא אצל הרדב"ז:

" בדור הרע הזה, שכל העולם פורץ בביאת השפחות ומורים היתר לעצמם, ואומרים כי הכסף אשר קנה אותה בהם (= הכסף אשר נתן תמורת השפחה) הם כסף קדושיה (=כטבעת נישואין) וזה בטעות מפורסם, כי אין קדושין תופסין בשפחה [...] אין ראוי להורות להם אפילו הדבר המותר, כדי לתת גדר וסייג לתורה, מה שכן שמדינא הפלגש אסורה להדיוט"[27].

הרדב"ז מתאר מצב בו יהודים מקיימים יחסים על שפחותיהם, ומתרצים זאת בכך שהכסף ששימש לקנות את השפחה הוא למעשה כסף שקידש אותה לאישה גם, כעין מתן הטבעת. תירוץ אחר של אותם אדונים היה כי הם מחזיקים בשפחה כפילגש, ולפי ההלכה הקדומה הדבר מותר, אמתלה שהדרב"ז דוחה.

בעניין בישולי השפחות והעבדים נמצאו דרכי היתר שונות. ההיתרים הידועים הם על ידי נוכחות בעלת הבית בעת הבישול, או, לחלק מהדעות, הדלקת התנור על ידי בעלת הבית[28]. בעניין בישול או חימום האוכל בשבת על ידי השפחה נמצאו גם שם היתרים שונים:

" וכל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו, אסור לומר לאינו יהודי לעשות. לכן אסור לומר לאינו יהודי להחם הקדירה אם נצטנן; ואם עשה כן, אסור לאכלו אפי' צונן. אמנם אם לא נצטנן כ"כ, שעדיין ראויים לאכול, אם חממו אותו האינם יהודים, מותרין לאכול. לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אחר כך התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל על ידי ישראל, אסור"[29].

דברים אלו של הרמ"א נוגעים לאיסור לבקש ממי שאינו יהודי לעשות מלאכה בשבת למען יהודי. הרמ"א פוסק כי שפחה יכולה לשמור אוכל חם בשבת, ואף לחממו ולהרתיחו כל עוד הוא עדיין קצת חם. הלכה זו מוכיחה עד כמה הייתה העבדות חלק מכריע בחי הבית, עד שהתירו בשבת לשפחה לחמם את מה שיהודי אינו רשאי.

אתגר הלכתי נוסף הוא 'סתם יינם', האוסר על שתייה מבקבוק או כוס יין שנגע בו גוי. ההלכה מתייחסת למספר קטגוריות של עבדים הנוגעים בכוס: עבד עובד כוכבים, דהיינו סוגד לאלים אחרים אוסר את היין בשתייה ובמסחר, עבד שלא התגייר אוסר את היין בשתייה ולא במסחר ואם התגייר היין מותר בשתייה ובכל שימוש אחר[30].

היחס לשפחה ולעבד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה המוסלמית ובייחוד בחברה העות'מאנית נתפס ה'בית' כמקום המאחד את כל הבאים בתוכו, והעבדים בבית מוסלמי נתפסו כחלק בלתי נפרד מן המשפחה[31]. זאבי מתאר את הקשר בין האדון המוסלמי לבין עבדו כקשר פטרוני הדומה לקשר בין אב לבנו, ומציין כי האסלאם מעודד קליטה בלתי פורמלית לתוך התא המשפחתי[32].

בדומה, גם הקהילה היהודית שילבה לתוכה את העבדים והשפחות, ולפי עדויות רבות, טוב יותר מן החברה המוסלמית והנוצרית. כבר מראשיתה של ההלכה היהודית נשמרו זכויות בסיסיות של העבדים:

"מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמיתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך"[33].

בהלכה זו מודה הרמב"ם כי ההלכה מתירה לנהוג בעבד לפי המקובל בחוק הכללי, אולם הוא מעיד על כך שהמנהג בקהילה היהודית הוא לראות בעבד בן בית לכל דבר. זו הסיבה לכך שאנו מוצאים העדפה ברורה של עבדים ושפחות לאדונים יהודים[4]. כך מעיד הרדב"ז: ' שאני רואה כל השפחות בזמן הזה אינן מקבלות מצוות כלל מדעתן, ואף על פי שאומרות הן מן השפה ולחוץ, מפני שהן מכת העכו"ם, ואינן חפצות לימכר לישמעאלים'[34]. בדומה, תיאר הנוסע פייר בלון על צערן של שתי שפחות כשנודע להן כי אדונן היהודי התכוון למוכרן והן עלולות ליפול לידי בעלים טורקים[35].

יחס אנשי הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד החוקים הראשונים שנקבעו בתורת משה הוא חוקת העבדים[36]. בעיני חכמי ישראל לאורך הדורות, החל מן המשנה ועד ימינו, מוסד העבדות אינו מוסד מוסרי וההצדקה לקיומו היא מנהג העולם בלבד. התורה עצמה קבעה שאין להסגיר עבד שברח לאדונו[37] וכי אם האדון מזיק לעבדו ב'ראשי איברים', דהיינו איברים חשובים חייב לשחררו[38]. חמור מזה אדם ההורג עבד ואף אדון שהרג את עבדו מוצא להורג כמו כל רוצח[39]. גם קהלת[40] אומר: " עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". התלמוד קבע שהכנסת עבד אל בית יהודי מחייבת את גיורו של העבד הבאה לידי ביטוי בקבלת חלק מהמצוות[41], בטבילה במקווה[42] וברית מילה[43]. אומנם, החזקת עבדים הייתה תופעה נפוצה בקרב יהודי האימפריה העות'מאנית, והיא ודאי הושפעה מן המציאות הפוליטית שמסביב[44], אך העובדה שהעבד נחשב כיהודי תרמה רבות למעמדו בקהילה מחד, ומאידך להצדקת החזקתו[45].

מילת העבדים וגיורם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, ההלכה קבעה כי רכישת עבד מחייבת את גיורו. לא תמיד נהגה הלכה זו, לעיתים בגלל דין המדינה שאסר על כך[46] ולעיתים משום שהעבד או האדון בחרו להימנע מכך[47]. בכל רחבי העולם היהודי משפחות רבות של עבדים המשיכו את המסורת היהודית גם לאחר שחרורם וחלקם נטמע בתוך הקהילה היהודית בכל רחבי התפוצות[48]. מקובל על כלל הפוסקים כי קיימת מצוות עשה על אדם למול את עבדו[49], זאת אומרת חובה הלכתית להכניס את העבד לברית, חובה הדומה שצורתה לחובת האב למול את בנו. בדומה למילת גרים, מילת עבדים כוללת מילה ואחריה טבילה. אפשר ללמוד על הרצינות של ההכנסה לברית כמקבילה לתהליך גיור מתוך ניסוח הרמב"ם[50]:

"כשם שמלין ומטבילין את הגרים כך מלין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן העכו"ם [מהנוכרים] לשם עבדות, הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו, והוא שיאמר בעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות, ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש אלא כיוון שטבל נשתחרר, לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו."

הרמב"ם גורס שהעבד נכנס לעבדות רק לאחר שנימול והוטבל כדי לעבור לסטטוס שהתורה מגדירה כ"עבד כנעני," וכאשר ישוחרר יצטרך לטבול שוב על מנת להתגייר לגמרי. המילה והטבילה ועמן, הכניסה לחברה היהודית, אמנם נובעות ישירות מהעסקה הכלכלית של קניית העבד אך עם זאת הן תלויות ברצונו של העבד, ובניסוח של הרמב"ם[51]: "העבד נלקח מן העכו"ם אין אומרים לו מה ראית שבאת[52], אלא אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל..."

ביטול העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטול העבדות בעולם העות'מאני התרחש בהדרגה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עד לביטולה הסופי ברוב מדינות האסלאם לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם לחץ המעצמות הגדולות לביטול העבדות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ben-Naeh, Yaron, Blond, Tall, With Honey-colored Eyes: Jewish Ownership Of Slaves in The Ottoman Empire. Jewish History 3-4, 2006,
  • אסף שמחה, עבדים וסחר- עבדים אצל יהודים בימי הביניים (על פי המקורות העבריים). ציון, 1939, כרך ד'
  • בן נאה ירון, "והייתה לך שפחת עולם": עבדות ועבדים בחברה היהודית-עותמאנית, המזרח החדש, 2011, כרך נ'
  • למדן רות, החזקת שפחות בחברה היהודית בארץ- ישראל סוריה ומצרים במאה השש- עשרה. ימי הסהר, 1996
  • זאבי דרור, "עבדי, בני, אדוני הווזיר: מדינה, משפחה ועבדות בתרבויות המזרח התיכון המוסלמי" ג'מאעה ד (תשנ"ט)
  • סלמה עובדיה, עבדים בבעלותם של יהודים ונוצרים בירושלים העות'מאנית. קתדרה, 1988, כרך 48
  • רבי שמואל בן משה די מדינה (שאלוניקי, המאה ה-16), שו"ת מהרשד"ם, חלקים א'-ב'- ניו יורק תשי"ט, ד"צ למברג תרס"ד.
  • רבי יוסף אבן לב (טורקיה, המאה ה-16), שו"ת מהר"י בן לב, חלק א'- ירושלים תשי"ט.
  • רבי משה טראני (ישראל, המאה ה-16), שו"ת מבי"ט, חלקים א'-ג'- ירושלים תשל"ד, ד"צ למברג תרכ"א.
  • רבי מרדכי הלוי (מצרים, המאה ה-17), שו"ת דרכי נועם, ירושלים תש"ל, ד"צ ונציה תנ"ז: שאלות ותשובות פרי עץ חיים, אמסטרדם.
  • רבי חיים שבתאי, שו"ת תורת חיים, ירושלים תש"ל.
  • רבי שמאול ואזנר, שו"ת שבט הלו"י, הוצאת המחבר תשס"ב
  • רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, היכל יצחק אבן העזר, האגודה להוצאת כתבי ראש הרבנים הגריא"ה הרצוג, ירושלים תש"כ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בן נאה עמ' 66; סלמה, עמ' 63; למדן, עמ' 360
  2. ^ סלמה, עמ' 64
  3. ^ תלמוד בבלי, חגיגה ד' עמ' א; בן נאה, עמ' 77-89
  4. ^ 4.0 4.1 למדן, עמ' 361
  5. ^ שו"ת בית יוסף, סי' ל, מ"ט ; שו"ת הרדב"ז, ח"א, סי ריב, רעה
  6. ^ שו"ת הרדב"ז, ח"ד, סי' אלף קנא, אלף קנז
  7. ^ שו"ת מהרי"ט, ח"א, סי' צח
  8. ^ למדן, עמ' 355
  9. ^ למדן, עמ' 357
  10. ^ שו"ת מבי"ט חלק ב סימן קצט
  11. ^ שו"ת מהר"י בן לב חלק א סימן יב
  12. ^ שו"ת מהרשד"ם, סי' קצד- קצו ועוד
  13. ^ למשל שו"ת דרכי נועם לרבי מרדכי הלוי, חלק ב, חושן משפט, סי' כא'
  14. ^ למשל שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סי' ריח ; למדן, עמ' 359; אסף, עבדים (נוספות) עמ' 279
  15. ^ למדן, עמ' 359
  16. ^ מהרי"ט חלק א', סי' צח
  17. ^ רמב"ם, איסורי ביאה יב, יג
  18. ^ ראו אנציקלופדיה תלמודית כרך א, תקנג, ערך 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות' ; רמב"ם הלכות גירושין, י' ; שו"ת תורת חיים, ג', מד; שו"ת רדב"ז, ז, יז
  19. ^ תורת חיים, ג', מד
  20. ^ בן נאה, עמ' 80, יש להבין סיפור זה גם על רקע העבודה שהאסלאם התיר לבעלים שימוש מיני בשפחתו, יהודים רבים המשיכו ביחסים אלו ככל הנראה גם מכיוון שזאת הייתה הנורמה בחברה הכללית; ראו למדן, עמ' 363, אחת מן השפחות קבלה בפני הקאדי על אדונה היהודי ששכב עמה, הקאדי פסק כי גופה קנוי לו ולא הטיל עליו עונש.
  21. ^ שו"ת המבי"ט, ח"ב, סי' קצט
  22. ^ שו"ת בית יוסף, דיני קידושין, סי' ה'
  23. ^ שו"ת רדב"ז, חלק ג, סי' תקכ (תתקנה)
  24. ^ שו"ת הרדב"ז לרבי דוד ן' אבי זמרה, הרב יעקב ליפשיץ, זכור לאברהם (חולון) תשנ"ב, ל – פ, עמ' 47-48
  25. ^ שו"ת הרדב"ז לרבי דוד ן' אבי זמרה, הרב יעקב ליפשיץ, זכור לאברהם (חולון) תשנ"ב, ל – פ, עמ' 50
  26. ^ למדן, עמ' 364
  27. ^ שו"ת רדב"ז, ח"ד סי' אלף רצו
  28. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, קיג ז.
  29. ^ רמ"א, שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות שבת, סי' רנג
  30. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות יין נסך, סי' קכד
  31. ^ בן נאה, עמ' 77
  32. ^ זאבי, עמ' 155-159
  33. ^ רמב"ם, הלכות עבדים פרק ט הלכה ח
  34. ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ד, אלף שס
  35. ^ למדן, עמ' 361 ; עוד על היחס הטוב לשפחות, אסף, עבדים, עמ' 119
  36. ^ שמות כ"א, ב ואילך
  37. ^ דברים כ"ג, ט"ז; חוקרים רבים עמדו כבר על ההבדל בין גישתו של ספר שמות לזו של ספר דברים, גישה המוניסטית יותר.
  38. ^ שמות כ"א כ"ו- כ"ז
  39. ^ שמות כ"א כ- כ"א; רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש ב' יד
  40. ^ קהלת ח ט
  41. ^ שו"ת היכל יצחק אבן העזר א' סי י"ג 'ויש לעיין'
  42. ^ שו"ת שבט הלוי חלק א סי ס"ג 'הנה כמדומני'
  43. ^ תלמוד בבלי, יבמות, מ"ה א' ; שולחן ערוך, יו"ד, רסזא
  44. ^ בן נאה, עמ' 73
  45. ^ שו"ת דרכי נועם, חלק יו"ד סי יד ; בן נאה, עמ' 78
  46. ^ שו"ת מהר"י בן לב, חלק א' סי י"ב.
  47. ^ שו"ת דרכי נועם, חלק יו"ד סי יד
  48. ^ כתבה על יהדות התפוצות
  49. ^ שו"ע, יו"ד, רס"ז, א ; בבלי, יבמות, מה א.
  50. ^ רמב"ם, איסורי ביאה, יג', יא'. מבוסס על דברי תלמוד הבללי, יבמות, מה, ב.
  51. ^ רמב"ם, איסור ביאה, יד, ט
  52. ^ גר שבא להתגייר מצווה לחקור אותו מדוע הוא רוצה להתגייר. כוונת הרמב"ם כי אין שואלים עבד מדוע הוא רוצה להתגייר אלא האם הוא רוצה להתגייר.