דינא דמלכותא דינא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כתרו של רודולף השני, קיסר אוסטריה. הכתר סימל את כוחה וסמכותה של המלכות בעת הקדומה.

דינא דמלכותא דינא הוא כלל הלכתי בתחום המשפט העברי, שתרגומו מהשפה הארמית הוא: "דין המלכות - דין הוא". משמעותו של דין זה היא שבצד הצו ההלכתי היהודי המקובל, קיים תוקף הלכתי גם לדין המקום והמדינה, ולצו שליטיה. הלכה זו היא יוצאת דופן, מכיוון שהיא נותנת תוקף הלכתי למשפט זר. גמישות הלכתית זו מתאימה לפרגמטיות ההלכתית המאפיינת את גישתה למשפט האזרחי.

מקור הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי "דינא דמלכותא דינא" מופיע מספר פעמים בתלמוד הבבלי, תמיד כאמירה של האמורא הבבלי שמואל, בן הדור הראשון של אמוראי בבל. הכלל "דינא דמלכותא דינא" מופיע בתלמוד בשני הקשרים שונים. בהקשר הראשון, בבבא קמא[1] ובנדרים[2] מציין הביטוי את החובה לשלם מכס למלך, את זכותו של המלך לקבוע נוהלי גבייה של המס[3] וכן את זכותו של המלך לקחת חומרי בנייה לצורך בניית גשרים, שלא לפי הכללים שאדם פרטי מחויב בהם. בהקשר שני, בבבא בתרא[4], ובגיטין[5], מתייחס הביטוי ליכולת של המלך לקבוע את כשרותן או אי כשרותן של פעולות מסחריות, וקביעות אלו תקפות גם אם כללי המשפט העברי הם שונים.

למעשה, המקור הקדום ביותר שנותן ערך למלכות זרה מצוי במשנה במסכת אבות: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ"[6]. בתלמוד הבבלי מחזקים גישה זו באמצעות משל, "מה דגים שבים, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו"[7]. בעל התוספות יום טוב מדייק מכך שלא נאמר "בשלומו של המלך" אלא "בשלומה של מלכות", שמדובר בממסד השלטוני, "הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ".

הרקע ההיסטורי של המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנם, עוד בתקופת המשנה ניתן למצוא ביטויי זכות לחשיבות צווי השלטון הרומאי, (לדוגמה, ההוראה במסכת אבות[8], "הוי מתתפלל לשלומה של מלכות") אך עדיין, עד לדבריו של שמואל אין בנמצא השלמה מפורשת עם סמכותו של שלטון זר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בצורה נחרצת באימרה זו.

יש שהדגישו את העובדה שהמושג "דינא דמלכותא דינא" הופיע לראשונה תחת שלטון הפרסי. מושג הלכתי זה מבטא מעין השלמה עם אובדן העצמאות היהודית, תקופת הגלות וקבלת מרותם של השלטונות של הפרסים והרומאים. השלמה זו מטרתה ככל הנראה ליצור מערכת מסודרת של חיים יהודיים בצל שלטון זר. יצוין שאין לביטוי מקור במקרא, וגם בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל הוא אינו מופיע.

מלכות

"ודין הוא להתפלל בשלום חברו הישראלי, וכל שכן בשלום החכמים והשופטים ושוטרים, שאלמלא מוראם גם כן איש את רעהו חיים בלעו. וידוע דדינא דמלכותא דינא (גיטין י ב). הנה כי כן לא יפה עושים המחביאים עצמם ובורחים מאנגריא דמלכא, וכל שכן וקל וחמר המחביאים ומבריחים מן המכס, שגזל הוא בידם, ועוברים גם כן על ונשמרתם מאד לנפשתיכם (דברים ד טו). וכן העושים נגד חקי המלכות בהחבא, שקורין קונטרו באנדו, שנכנסים לסכנות עצומות וסומכין על הנס, ואם עושים להם נס, מנכין להם מזכיותיהן. לכן על יסבול עד ישקיף ה' משמים וישבר עול הגוים מעל צוארנו, וישיב את שבותנו כבראשונה, כן יהי רצון במהרה בימינו, אמן: "

(מלכות, פלא יועץ לרבי אליעזר פאפו)

מקור הסמכות של המלך?[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסמכותו ההלכתית של המלך ניתנו מספר פירושים ומקורות:

  • יש הסוברים שסמכותו נובעת מכך שהעם הסכים לקבל את חוקיו - ולרצון הציבור יש תוקף הלכתי, כפי שכתב רשב"ם: "כל מיסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל."[9]. דברים דומים כתב גם הרמב"ם: "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים"[10]. בביאור העניין נחלקו האחרונים, האם הסכמת התושבים כמוה כהקנאה או מחילה ממונית[11], ולפיכך היא תקיפה רק בענייני ממון, או שההסכמה הציבורית נותנת לחוק תוקף תקנה מתקנות הקהל, כתקנות בית דין על הציבור[12].
  • יש הרואים בבעלות המלך על הארץ והקרקעות (נוהג מקובל בימי קדם) כמקור כוחו לדרוש מהתושבים הדרים בהם לקיים רצונו. לפי הנוקטים בשיטה זו הדבר אמור רק במלך גוי, מכיוון שבארץ ישראל כל ישראל שותפים, ומלך יהודי אינו רשאי לגרש יהודים לארץ אחרת[13]. כמו כן, בימינו, כאשר השלטון איננו הבעלים של הקרקעות במדינה לכאורה הכלל אינו חל.
  • מדברי רש"י[14] משמע שמקור הסמכות הוא במצוות 'דינים' עליה הצטוו בני נח.
  • יש הסוברים שניתן ללמוד סמכות זו מדיני הכיבוש של המלך, שלפיהם רכוש הנכבשים עובר לרשותו, ומי שמתיישב במקום שבו שולט המלך מסתפח לדיני הכיבוש.
  • יש הלומדים את "דינא דמלכותא", מדיני המלך הכתובים בספר שמואל. מנגד, יש החולקים על שיטה זו וטוענים שאי אפשר ללמוד משם, מכיוון שיש הסוברים שכוונת הדברים היא אך ורק להוות איום ואזהרה מכוח מוגזם של המלך, ואין ללמוד מכך להלכה.
  • יש הסוברים[דרוש מקור] שסמכותו נובעת מכך שהיא נובעת למעשה מאת ה' - "לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'" (ספר משלי, פרק כ"א, פסוק א'). דבר המשתקף בברכה מיוחדת לאדם שרואה מלך באומות העולם - "ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם". (שו"ע, אורח חיים רכ"ד). בדומה לכך יש הסוברים שכאשר השליט הקב"ה את המלכויות על בני אדם, הוא גם נתן תוקף לחזקתו של המלך על רכושם.

על פי המשפטן פרופ' נחום רקובר, סמכויותיו של מלך זר יונקות מסמכויותיו של מלך ישראל. מפני ששניהם על פי שיטת שמואל, ושמואל שסובר שסמכויותיו של מלך ישראל נובעת מהאמור בספר שמואל "כל האמור בפרשת המלך - מלך מותר בו", מרחיב אותם אל שלטון זר באימרתו "דינא דמלכותא דינא", על מנת שלא תיווצר מבחינת ההלכה לקונא משפטית, בתחום הציבורי של ממשלה זרה. כל האמור במלך, איננו דווקא במלך כנהוג בתקופה העתיקה, אלא בכל צורת שלטון לגיטימית המרכזת עצמה שלטונית.

משמעותו של דין המלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם מבינים כי דין זה איננו נובע רק מטיעון פרגמטי אלה נובע גם מלימוד הלכתי. יש לדין הזה שתי משמעויות מרכזיות:

  1. למלך מותר לקבוע חוקים, מיסים וכיוצ"ב תחת ההגבלות שיופיעו בסעיפים הבאים.
  2. לדין המלך (בתנאי שעומד בסייגים) יש סמכות אלוהית (הלכתית), כלומר אי ציות לדיני המלך הוא עברה גם כנגד אלוהים.

אם מקבלים את המשמעות השנייה יש לדין משמעויות יסודיות בקשרי הקהילה למדינה.

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גביית מיסים הייתה נהוגה כבר במצרים העתיקה. ציור מצרי עתיק המראה גביית מיסים, ועצירת איכרים מצריים בשל אי תשלום מס.

הכלל דינא דמלכותא דינא נקבע להלכה על ידי כל הראשונים, שנחלקו לגבי היקפו.

חלות הכלל על מלך גוי ומלך ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבעלי התוספות, הר"ן והרשב"א מסייגים את הכלל של דינא דמלכותא דינא דווקא למלך גוי בחוץ לארץ, כיוון שכל האדמות שייכות לו. לעומת זאת, הרמב"ם, הסמ"ג והמאירי סוברים שהדבר אמור גם במלך יהודי[15]. הרמב"ם אף סובר שעניין זה נחשב לאחד מעיקרי הדין[16].

גם ערוך השולחן שמכנה דין זה "כלל גדול", ולומדו משירת דבורה בהקשר של מלחמת ברק וסיסרא בספר שופטים (ה כג) ובפרשנות חז"ל לכך[17], איננו סובר שיש חילוק בין מלכות ישראל למלכות של אומות העולם[18].

תחולה שוויונית של החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד התנאים לתוקף ההלכתי של חוקי המלך הוא שהם חלים באופן שווה ולא מופעלים באופן שרירותי. הגבלה זאת מבוססת על דברי הגמרא שמותר להבריח את המכס ממוכס שאין לו קצבה. בניסוח קצת שונה, על המלך לפעול לפי החוקים שהוא קבע. לכן, אם המלך סוטה מהחוקים שלו ולוקח שדה ממישהו נגד החוקים שלו עצמו, השדה נחשב גזול[19]. כאשר ישנה ענישה קולקטיבית של אזרחים בשל פשעם של היחידים, כמו למשל לקנוס קהילה שלמה בשל גניבה של יחידים לא חל הכלל דינא דמלכותא דינא כי מדובר במעשה שרירותי[20].

יש סוברים שמס המוטל רק על בעלי מקצועות מסוימים אסור משום שהוא מפלה[21]. עם זאת, מהרי"ק פוסק שמותר למלך לקבוע מיסים גבוהים יותר ליהודי מאשר לגוי[22].

חוקים שבין אדם לחברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסכם שהכלל מתיר למלך לגבות מיסים[23]. אולם, יש הסוברים שסמכות המלך היא רק בחוקים שנקבעו מקדמת דנא, אבל אם המלך בא לשנות מהמקובל במדינה אין לשינוי תוקף הלכתי[24].

יש פוסקים, כמו הרא"ש, שסייגו את סמכות המלך להתקין תקנות בענייני מסחר, אך ורק לעניינים הקשורים לקרקע, מכיוון שרק לענייני קרקעות יש השפעה על גביית המיסים של המלך או שרק על הקרקעות יש למלך סמכות. למרות זאת הדעה העיקרית היא שסמכותו היא בכל דבר הקשור לממונות[25].

הגבלה נוספת של הכלל היא שלדעת חלק מהפוסקים הוא חל רק על עניינים שלמלך עניין בהם להסדרת ענייני הממלכה. התערבות של המלך בחיי האזרחים אינה כלולה בדינא דמלכותא דינא[26]. כך למשל, לא דנים בענייני ירושה על פי חוקי המלך מדינא דמלכותא, מכיוון שאין למלך עניין בזה[27].

לעומת זאת, לדעת הרמב"ם יש תוקף גם לחוקי המלך בענייני ממון שבין אדם לחברו כגון קביעת דרכי מסחר[28]. כך פסק גם הרמ"א "דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה"[29]. אולם, הש"ך חלק עליו ופסק שאין תוקף לדין המלכות במקום בו הוא מנוגד לדין תורה מפורש[30].

הריא"ה הרצוג כתב שיש תוקף לחוק המלך כאשר המציאות השתנתה באופן משמעותי:

עולה בדעתי בנוגע למציאות שנתחדשה בעולם המסחר והתעשיה, דבר כללי, שמציאות כזאת ומצב כזה לא היה קיים בימי חז"ל, אף שאפשר לנו לקבוע הדין בזה על פי הכללים שאינם תקנות אלא משפטים ממש, מכל מקום מכיון שמציאות כזאת ומצב כזה לא היו קיימים בימיהם, ויש לנו יסוד לשער שאילו היה מתחדש בימיהם היו מתחשבים עם המציאות וקובעים תקנה משום תיקון העולם... יש לקבל דין המלכות בזה הממלא אותו הצורך שהיתה תקנה כזו ממלאה.

הריא"ה הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ב, עמ' 72

חוק המלך הנוגד את חוקי התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסכם שכאשר המלך מחוקק חוקים כנגד מצוות הדת החוקים בטלים, מכיוון שחוקי המלך נדחים מפני חוקי התורה[31].

ההבדל בין חוק המלך לבין ערכאות השיפוט שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מוחלט של הפוסקים טוענים שאף שיש תוקף הלכתי לחוק המלך אין היתר להתדיין בערכאות האזרחיות, המכונות גם ערכאות של גוים[32]. אלא יש להתדיין בבית דין של תורה שידון על פי חוקי המלך.

יש שהסבירו את ההבדל היחס לחוק לבין היחס לערכאות השיפוט, בגלל שבמשטר היהודי ערכאות השיפוט הן מוסד דתי שלא ניתן להחליף אותו בערכאות אזרחיות[33].

דינא דמלכותא בתחום המשפט הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם כתב שהכלל דינא דמלכותא חל רק על חוקי המלך הנוגעים לענייני ממון - "שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין"[34]. בהתאם לכך הרמב"ם פסק שיש איסור חמור להסגיר יהודי לידי גויים, איסור המכונה - דין מוסר[35].

לעומת זאת, הרשב"א[36] והריטב"א[37] פסקו שמותר ליהודי להיות שוטר במשטרה של השלטון הנכרי. אחרונים רבים פסקו כדעה זו[38].

ערוך השולחן כתב שאיסור מוסר חל רק על המשטרים המושחתים בימי קדם ולא על המשטרים הנאורים בני זמנו:

הערה: ידוע לכל קוראי הדורות שבזמן הקדמון במדינות הרחוקות לא היה לאיש בטחון בגופו וממונו מפני השודדים והאנסים אף שנשאו עליהם שם משרה. כידוע גם היום מאיזה מדינות מאפריקא השוד והחמס שפחות הממשלה עושים. ועל טוב יזכרו מלכי איירופא וביחוד אדונינו הקיר"ה מרוסיא ואבותיו הקיסרים ומלכי בריטניא שפרשו כנפי ממשלתם בארצות הרחוקות למען יהי לכל איש ואיש בטחון על גופו וממונו באופן שהעשירים לא יצטרכו להסתיר עצמם שלא ישללו ממונם ויהרגו אותם. ועל זה סובב הולך כל דיני מסור ומלשין שבש"ס ופוסקים כאשר נבארם בס"ד כי המוסר ומלשין את חבירו לפני שודדים כאלה הלא רודפו בגופו וממונו ולכן ניתן להצילו בנפשו.

ערוך השולחן חו"מ שפח, ז

אולם, יש ספק האם זו דעתו האמיתית וכך יש לפסוק[39], או שמא הוא כתב כך רק מפני שחשש מאותם משטרים.

דוגמאות לחוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (ערוך השולחן) פוסק בסוף המאה ה-19 שאסור שימוש בעבדים בשל דין זה - "כל מקום שיש חוק המלכות בזה, אם כה ואם כה – דינא דמלכותא דינא. ולכן עתה אין לנו רשות ליקח עבדים, דהכי הוי דינא דמלכותא עתה בזמנינו."[40]. במקום אחר בהלכה הקשורה לעירוב בשבת, הוא כותב שדינא דמלכותא דינא, יש לו גם השלכה הלכתית בעניין, "מפני שכל יהודי חייב לשמור פקודת המלכות"[41].

למי יש סמכויות מלך?[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מסמכויותיו הברורות של המלך להטביע מטבעות ולקבוע את דרכי הקניין והכלכלה של המדינה. בתמונה דיוקן של וולוגסס השלישי, אחד ממלכי האימפריה הפרתית, על גבי מטבע כסף

הגמרא מציינת שהכלל דינא דמלכותא דינא אינו חל על מוכס שעמד מאליו ולא מונה על ידי המלך. הרמב"ם קובע שהמלך שיש לו דינא דמלכותא - הוא זה שהמטבע שלו משמש למסחר במדינה.

דוגמאות לסמכויות המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכויות אופיינות של המלך לפי מושג זה הן בהיבט הציבורי:

  • סמכות לתקן תקנות לארגון וניהול המדינה, מגיוס אזרחי המדינה לצבא ועד לקביעת תקנות תעבורה, וסמכות להעניש את מי שעובר על התקנות שתיקן.
  • סמכות לגבות מיסים מהאזרחים כדי לקיים את המדינה, כמו מכס, מס מעבר ומס גולגולות וארנונה, וסמכות לקנוס ולענוש את המתחמקים ממסים.
  • סמכות להלאים רכוש של יחידים לצורכי הרבים, כמו למשל להפקיע עצים ובתים כדי לבנות מהם גשרים ודרכים.
  • סמכות לקבוע את המטבעות במדינה ושערם, ולקבוע את דרכי הקניין בקרקעות.
  • יש הסוברים שיש לו סמכות להתקין תקנות הקשורות להסדרים חברתיים, בין אדם לחבירו, על מנת למנוע מריבות וקטטות ויש המסתייגים מסמכות שכזו.

מלך ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ם שעסק באופן מרובה בענייני מלכות, ביחס לכל פוסקי ההלכה האחרים, סמכויותיו של מלך ישראל שצריך מעיקר הדין להיבחר על ידי בית דין של 70 ונביא[42], הן נרחבות הרבה יותר מהסמכויות שלעיל:

הוא רשאי לקבוע מיסים ומכס, לקנוס את אלו שמשתמטים ממיסיו, ולהוציא להורג את המורדים בו או המשתמטים ממסיו, לגייס לצבאו מכל העם בכפייה, לקחת לו מאבטחים ועוזרים, לצאת למלחמת מצווה ומלחמת רשות, למנות בכפייה אחראים וממונים, לשכור בתשלום בעלי אומנות שיעשו את צרכיו, לשאת נשים ופלגשים, ולבצע דברים לתיקון העולם "ולשבר יד רשעי עולם", גם שלא לפי חוקי התורה, כמו להוציא להורג רוצחים גם כשאין מספיק ראיות משפטיות להרשיעם[43].

עם זאת, המלך כפוף לחוקי התורה והוא אינו יכול להורות לעבור על חוקי התורה. מלך שהורה לעבור על חוקי התורה, ואפילו מצווה קלה, אסור לשמוע לו[44]. בנוסף, המלך רשאי לגבות מיסים רק לצרכיו או לצורך המלחמות, והוא אינו יכול לגבות מיסים לכל מה שירצה[45].

למול דעת הרמב"ם יש פרשנים כמו האברבנאל הסוברים, כי המלכות בישראל הייתה רק בדיעבד ואיננה מציאות אידיאלית, והם אינם חושבים שיש לתת סמכויות כה נרחבות לשלטון העתידי.

דינא דמלכותא במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום מדינת ישראל, החל גם פולמוס בנוגע למעמדה ההלכתי, וחלק מרכזי בו נוגע לשאלת תוקף חוקי המדינה מבחינה הלכתית. עיקר הנדון הוא בשאלה[46] האם ניתן להכריע להלכה כדברי הרמב"ם[47] ורוב הראשונים, הסוברים שגם למלך ישראל יש תוקף דינא דמלכותא (מכיוון שכל הציבור הסכים לשלטון ולכן מחויב לשמוע לו), או כדברי ראשונים אחרים[48] הסוברים שבארץ ישראל לא ניתן למלך כוח זה (מכיוון שכוח המלך נובע מבעלותו על הארץ, ובא"י כל ישראל שותפים בה), וכן ישנם ראשונים[49] הסוברים שבמלך ישראל לא נאמר דין זה משום שהוא צריך לדון על פי משפט התורה, מלבד במקרים חריגים.

בנוסף יש הסבורים[50] שגם הרמב"ם והשו"ע שפסקו במלך ישראל דין זה, לא דברו בשלטון שאינו נוהג על פי חוקי התורה, זאת מאחר שדעת הרמב"ם[51] שמקור התוקף של דינא דמלכותא הוא בפרשת המלך בתורה ובנביא, ולא מכח הסכמת העם, והרמב"ם במספר מקומות[52] מדגיש שהתורה דברה רק במלך ישראל המנהיג העם על פי התורה.

יש המסתמכים[53] על דברי החתם סופר[54] שלעניין חוקים שהם לתועלת העם ולרצונו, כל הראשונים מודים ששייך בהם דינא דמלכותא מכח הסכמת העם, וכשיטת הרשב"ם.

להלכה חלוקים פוסקי זמננו בשאלה זו. רוב רבני הציונות הדתית, סבורים שהכלל דינא דמלכותא דינא חל בנוגע לחוקי מדינת ישראל, ולכן יש תוקף לחוקים שנדרשים לצורך השלמת חוקי התורה[55]. כך נפסק ברשת ארץ חמדה גזית[56].

דעת הרב עובדיה יוסף שיש דברים בהם מחילים את הכלל דינא דמלכותא דינא, כגון מיסים וארנוניות, כל שיש בהם תועלת לממשלה ולקיום המדינה וכן בחוקים שנדרשים כתקנה כגון זכויות יוצרים[57]. אך מנגד הוא כתב, שבדברים שסותרים את חוקי התורה לא חל הכלל דינא דמלכותא דינא ובכל מקרה אסור ללכת ולדון בבתי המשפט החילוניים (ערכאות)[58]

דעת הרב יוסף שלום אלישיב[59] לנהוג בזה כספק הלכתי, ולעניין חוקים שבהם הציבור מעוניין וחפץ, דעתו נוטה שיש בהם דינא דמלכותא.

דעת החזון איש[60] שהכלל דינא דמלכותא אינו תקף במדינת ישראל מהטעמים דלעיל, וכן דעת הרב ניסים קרליץ ובית דינו.

היחס לחוקי מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלל של "דינא דמלכותא דינא" אינו מקור הסמכות היחיד לחיוב להישמע לחוקי המדינה. יש הסוברים[61] שלחוקי מדינת ישראל תוקף הלכתי של תקנות הקהל, ולחברי הכנסת וראשי הערים דין טובי העיר היכולים לתקן תקנות לתועלת הקהל, ויש חולקים[62] הסבורים שדין טובי העיר שהם כדיינים אינו קיים כשאינם שומרי מצוות, ודין תקנות הקהל לא נאמר במערכת המושפעת משיקולים פוליטיים, וכן אינה מתחשבת בדעת חכמי התורה.

לגבי תשלום מיסים, יש דעות שונות לגביהם והרב משה שטרנבוך כתב שבעניין זה הרבנים נמנעים מלהביע עמדה לא לאסור ולא להתיר[63][64]. היו שכתבו שמיסים המיועדים לכסות את מה שאדם נהנה ממנו, דוגמת ביטוח לאומי וארנונה יש חובה לשלם[65]. כן ישנם האומרים שיש חובת ציות לחוקי המדינה, שכן לולא החוקים לא ישמר הסדר הציבורי, כמאמר חז"ל "לולא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". ובפרט בנוגע לחוקים שתועלתם ברורה ונהוגים אצל כלל הציבור (כחוקי התנועה) התבטאו פוסקי ההלכה[66] כי אם לא היו נתקנים על ידי השלטון, היו בתי הדין מתקנים אותם, ואף מחמירים בהם יותר מהחוק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל"א
  • אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז', עמ' רצה-שז
  • הרב אליהו לוין, "בעניין דינא דמלכותא דינא בזמנינו", חצי גיבורים, ליקווד, תשע"ה, עמ' תתקצו-א'יז.
  • הרב דוד שלמה שור, דינא דמלכותא, ירושלים תשע"ז

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ג, עמוד א'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ"ח, עמוד א'.
  3. ^ בבא קמא קיג: גובה המיסים יכול לקחת מס מאדם אחד עבור קבוצה של שכנים
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ד, עמוד ב'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י', עמוד ב'.
  6. ^ משנה, מסכת אבות פרק ג' משנה ב'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ד', עמוד א'.
  8. ^ אבות ג' ב'.
  9. ^ רשב"ם בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ד, עמוד ב'.
  10. ^ רמב"ם גזלה ואבדה ה, יח
  11. ^ חת"ס חו"מ סי' מ"ד
  12. ^ מעדני ארץ, שביעית סי' כ
  13. ^ ר"ן נדרים דף כח/א
    "...וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה"
  14. ^ רש"י גיטין ט ע"ב, ד"ה חוץ
  15. ^ רמב"ם - (פירוש המשניות - מסכת נדרים פרק ג משנה ג), סמ"ג - חלק מצות עשה - מצווה עג
  16. ^ רמב"ם פירוש המשניות - מסכת בבא קמא פרק י משנה א: "ואין מוסיף על כל מה שחקק לו המלך ולא יגרע, אינו גזלן כי מן העיקרים שלנו דינא דמלכותא דינא"
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז, עמוד ב'.
  18. ^ ערוך השולחן יורה דעה שלד.
  19. ^ רמב"ם, הלכות גזלה ואבידה פרק ה', הלכה יג.
  20. ^ תוספות, בבא קמא נח/א; רמב"ם, הלכות גזלה ואבידה פרק ה', הלכה יד; שו"ת הריב"ש
  21. ^ רמ"א, שו"ע, חו"מ, שסט, סעיף ח', בשם שו"ת מהרי"ק, ירושלים, תשל"ג, שורש ס"ו, באתר HebrewBooks
  22. ^ שו"ת מהרי"ק, ירושלים, תשל"ג, שורש קצ"ד, באתר HebrewBooks; ייתכן שהסיבה לכך היא שהיהודים היו פטורים משירות בצבא או נזקקו להגנה מיוחדת של המלך
  23. ^ רי"ף בבא קמא מ, רמב"ם, הלכות גזלה ואבידה, פרק ה', יא-יח
  24. ^ דינא דמלכותא דינא?, הרב משה צוריאל; "ואם יש שר שבא לשנות את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא", תוספות, בבא קמא נח/א, אולם יש לשים לב שהתוספות מוסיפים שם שהשינוי גם אינו הגון
  25. ^ שו"ע, חושן משפט סימן שס"ט, ח'
  26. ^ הרמב"ם ורבי שמעון בן צמח דוראן
  27. ^ שו"ת ישכיל עבדי, הרב עובדיה הדאיה, כרך ו(הקישור אינו פעיל, 19.11.2019), חו"מ סימן כב; נחלה לישראל(הקישור אינו פעיל, 19.11.2019), עמודים נ-נה
  28. ^ "שכל דיני המלך בממון - על פיהן דנין", רמב"ם יד החזקה - הלכות זכייה ומתנה פרק א' ט"ו
  29. ^ רמ"א חו"מ שסט, יא
  30. ^ ש"ך חו"מ עג, לט
  31. ^ שו"ע, חושן משפט סימן שס"ט, יא
  32. ^ שו"ת מהריא"ז ענזיל, ד
  33. ^ תיאוקרטיה ודמוקרטיה במשנתו של הרב אליעזר ולדנברג, dintora.org
  34. ^ רמב"ם, זכייה ומתנה א, טו.
  35. ^ רמב"ם חובל ומזיק ג, ט.
  36. ^ שו"ת הרשב"א החדשות, שמה.
  37. ^ ריטב"א בבא מציעא פג, ע"ב, ד"ה אמר להם.
  38. ^ ראו בתוך כתב העת ישורון טו (תשס"ה).
  39. ^ ציץ אליעזר יט, נב.
  40. ^ ערוך השולחן יורה דעה רסז.
  41. ^ ערוך השולחן אורח חיים שפד.
  42. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים פרק א' הלכה ג'
  43. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים פרק ד', אתר סנונית
  44. ^ שם ג' ט'.
  45. ^ שם ד' א'.
  46. ^ על פי סלע מדינה עמ' 7
  47. ^ הל' גזילה פ"ה הלכה הי"א
  48. ^ ר"ן, רא"ש ורשב"א נדרים כ"ח
  49. ^ ריטב"א נדרים כ"ח "ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה"
  50. ^ דרכי חשן א' עמ' שצ"ה, מנחת שלמה נדרים עמ' קע"ג
  51. ^ הל' מלכים פ"ד הלכה א
  52. ^ הל' מלכים פ"א הלכה ז-ח, פ"ד ה"י
  53. ^ פס"ד רבניים ח"ו עמ' 376–381, ראה מקור כל השיטות- סלע מדינה עמ' כו
  54. ^ שו"ת חת"ס חו"מ סי' מ"ד
  55. ^ ארץ חמדה - חוקי הכנסת בפסיקת ארץ חמדה-גזית, www.eretzhemdah.org
  56. ^ מעמדם של חוקי המדינה, אתר ארץ חמדה גזית
  57. ^ שו"ת יביע אומר ז, חו"מ ט
  58. ^ יחוה דעת חלק ד' סימן סה., יחוה דעת, תשמ"ג
  59. ^ פס"ד רבניים ח"ו עמ' 376–381, ראה ליקוט מקורות-סלע מדינה עמ' לב
  60. ^ מובאת בספר פאר הדור ח"ג עמ' רצ"ו, מקור נוסף: סלע מדינה עמ' לא.
  61. ^ הרב אליעזר יהודה ולדנברג, התורה והמדינה, ח"ו עמ' רצ"ד
  62. ^ הרב שמואל הלוי וואזנר, קובץ חיובי שכנים ותקנת הקהילות
  63. ^ הרב משה שטרנבוך, ‏תשובות והנהגות ח"ד, סי׳ שי"ט, באתר HebrewBooks
  64. ^ וראו גם פתחי חשן הל' גניבה עמ' יד
  65. ^ יונתן אושינסקי, ‏סלע מדינה, סי׳ י"א, באתר HebrewBooks
  66. ^ שו"ת שבט הלוי, ח"י, רצ"א. נתיבות חיים, עמ' כו