דינא דמלכותא דינא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כתרו של רודולף השני, קיסר אוסטריה. הכתר סימל את כוחה וסמכותה של המלכות בעת הקדומה.

דינא דמלכותא דינא הוא מושג הלכתי בתחום המשפט העברי שתרגומו מהשפה הארמית הוא: "דין המלכות - דין". משמעותו של דין זה היא שבצד הצו ההלכתי היהודי המקובל, קיים תוקף הלכתי גם לדין המקום והמדינה, ולצו שליטיה. הלכה זו היא יוצאת דופן, מכיוון שהיא נותנת תוקף חוקי למשפט זר, שמקורו איננו יהודי. לדעת רוב הפוסקים, המעלים מס או המבריח את המכס עובר באיסור תורה[1].

מקור הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי "דינא דמלכותא דינא" מופיע מספר פעמים בתלמוד הבבלי, תמיד כאמירה של האמורא הבבלי שמואל, בן הדור הראשון של אמוראי בבל. הביטוי "דינא דמלכותא דינא" מופיע בתלמוד בשני הקשרים שונים. בהקשר הראשון, בבבא קמא[2] ובנדרים[3] מציין הביטוי את החובה לשלם מכס למלך, את זכותו של המלך לקבוע נוהלי גבייה של המס[4] וכן את זכותו של המלך לקחת חומרי בנייה לצורך בניית גשרים, שלא לפי הכללים שאדם פרטי מחויב בהם. בהקשר שני, בבבא בתרא[5], ובגיטין[6], מתייחס הביטוי ליכולת של המלך לקבוע את כשרותן או אי כשרותן של פעולות מסחריות, וקביעות אלו תקפות גם אם כללי המשפט העברי הם שונים.

למעשה, המקור הקדום ביותר שנותן ערך למלכות זרה מצוי במשנה במסכת אבות: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ"[7]. בתלמוד הבבלי מחזקים גישה זו באמצעות משל, "מה דגים שבים, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו"[8]. בעל התוספות יום טוב מדייק מכך שלא נאמר "בשלומו של המלך" אלא "בשלומה של מלכות", שמדובר בממסד השלטוני, "הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ".

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גביית מסים הייתה נהוגה כבר במצרים העתיקה. ציור מצרי עתיק המראה גביית מסים, ועצירת איכרים מצריים בשל אי תשלום מס.

הכלל של דינא דמלכותא דינא נקבע להלכה על ידי כל הראשונים בין לעניין זכות המלך לגבות מסים[9] ובין לעניין זכות המלך לקבוע דרכי מסחר[10].

הראשונים גם ניסו לקבוע את הכלל העומד מאחורי כל הדוגמאות המובאות בגמרא. הרשב"ם למשל כותב: "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל."[11]

מצד שני, הראשונים דנו במגבלות על הכלל דינא דמלכותא דינא והטילו עליו סייגים שונים, חלקם מצויים במחלוקת בין הראשונים. הגבלה בסיסית היא שמדובר בכללים אוניברסליים החלים על כולם ולא מופעלים באופן שרירותי. הגבלה זאת מבוססת על דברי הגמרא שמותר להבריח את המכס ממוכס שאין לו קצבה. בניסוח קצת שונה, על המלך לפעול לפי החוקים שהוא קבע. לכן, אם המלך סוטה מהחוקים שלו ולוקח שדה ממישהו נגד החוקים שלו עצמו, השדה נחשב גזול[12]. כאשר ישנה ענישה קולקטיבית של אזרחים בשל פשעם של היחידים, כמו למשל לקנוס קהילה שלמה בשל גניבה של יחידים לא חל הכלל דינא דמלכותא דינא כי מדובר במעשה שרירותי[13].

יש סוברים שמס המוטל רק על בעלי מקצועות מסוימים אסור משום שהוא מפלה[14]. עם זאת, מהרי"ק פוסק שמותר למלך לקבוע מסים גבוהים יותר ליהודי מאשר לגוי[15].

יש פוסקים, כמו הרא"ש, שסייגו את סמכות המלך להתקין תקנות בענייני מסחר, אך ורק לעניינים הקשורים לקרקע, מכיוון שרק לענייני קרקעות יש השפעה על גביית המסים של המלך או שרק על הקרקעות יש למלך סמכות. למרות זאת הדעה העיקרית היא שסמכותו היא בכל דבר הקשור לממונות[16].

יש הסוברים שסמכות המלך היא רק בחוקים שנקבעו מקדמת דנא, אבל אם המלך בא לשנות מהמקובל במדינה אין לשינוי תוקף הלכתי[17].

הגבלה נוספת של הכלל היא שהוא חל רק על עניינים שלמלך עניין בהם להסדרת ענייני הממלכה. התערבות סתמית של המלך בחיי האזרחים אינה כלולה בדינא דמלכותא דינא[18]. כך למשל, לא דנים בענייני ירושה על פי חוקי המלך מדינא דמלכותא, מכיוון שאין למלך עניין בזה[19]. כמובן, כאשר המלך מחוקק חוקים כנגד מצוות הדת החוקים בטלים, בין השאר מכיוון שאין שום עניין ממלכתי למלך לגרום לאזרחיו לעבור על דתם[20]. למשל, התערבות בכללי הירושה מצד המלך הם חסרי תוקף מכיוון שאין למלך עניין בחוקי הירושה ואין בהם משום תקנת בני המדינה באופן המעודד פיתוח, מקל על המסחר, וכו'.

הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (ערוך השולחן) פוסק בסוף המאה ה-19 שאסור שימוש בעבדים בשל דין זה - "כל מקום שיש חוק המלכות בזה, אם כה ואם כה – דינא דמלכותא דינא. ולכן עתה אין לנו רשות ליקח עבדים, דהכי הוי דינא דמלכותא עתה בזמנינו."[21]. במקום אחר בהלכה הקשורה לעירוב בשבת, הוא כותב שדינא דמלכותא דינא, יש לו גם השלכה הלכתית בעניין, "מפני שכל יהודי חייב לשמור פקודת המלכות"[22].

למי יש סמכויות מלך?[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מסמכויותיו הברורות של המלך להטביע מטבעות ולקבוע את דרכי הקניין והכלכלה של המדינה. בתמונה דיוקן של וולוגסס השלישי, אחד ממלכי האימפריה הפרתית, על גבי מטבע כסף

הגמרא מציינת שהדין של דינא דמלכותא דינא אינו חל על מוכס שעמד מאליו ולא מונה על ידי המלך. הרמב"ם קובע שהמלך שיש לו דינא דמלכותא - הוא זה שהמטבע שלו משמש למסחר במדינה.

בעוד שרש"י, בעלי התוספות, הר"ן והרשב"א מסייגים את הכלל של דינא דמלכותא דינא דווקא למלך גוי, הרי שהרמב"ם, הסמ"ג והמאירי סוברים שהדבר אמור גם במלך יהודי[23]. הרמב"ם אף סובר שעניין זה נחשב לאחד מעיקרי הדין[24].

גם נראה שערוך השולחן שמכנה דין זה "כלל גדול", ולומדו משירת דבורה בהקשר של מלחמת ברק וסיסרא בספר שופטים (ה כג) ובפרשנות חז"ל לכך[25], איננו סובר שיש חילוק בין מלכות ישראל למלכות של אומות העולם[26].

הרקע ההיסטורי של המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנם, עוד בתקופת המשנה ניתן למצוא ביטויי זכות לחשיבות צווי השלטון הרומאי, (לדוגמה, ההוראה במסכת אבות[27], "הוי מתתפלל לשלומה של מלכות") אך עדיין, עד לדבריו של שמואל אין בנמצא השלמה מפורשת עם סמכותו של שלטון זר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בצורה נחרצת באימרה זו.

יש שהדגישו את העובדה שהמושג "דינא דמלכותא דינא" הופיע לראשונה תחת שלטון הפרסי. מושג הלכתי זה מבטא מעין השלמה עם אבדן העצמאות היהודית, תקופת הגלות וקבלת מרותם של השלטונות של הפרסים והרומאים. השלמה זו מטרתה ככל הנראה ליצור מערכת מסודרת של חיים יהודיים בצל שלטון זר. יצוין שאין לביטוי מקור במקרא, וגם בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל הוא אינו מופיע.

מקור הסמכות ההלכתית של המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכות

"ודין הוא להתפלל בשלום חברו הישראלי, וכל שכן בשלום החכמים והשופטים ושוטרים, שאלמלא מוראם גם כן איש את רעהו חיים בלעו. וידוע דדינא דמלכותא דינא (גיטין י ב). הנה כי כן לא יפה עושים המחביאים עצמם ובורחים מאנגריא דמלכא, וכל שכן וקל וחמר המחביאים ומבריחים מן המכס, שגזל הוא בידם, ועוברים גם כן על ונשמרתם מאד לנפשתיכם (דברים ד טו). וכן העושים נגד חקי המלכות בהחבא, שקורין קונטרו באנדו, שנכנסים לסכנות עצומות וסומכין על הנס, ואם עושים להם נס, מנכין להם מזכיותיהן. לכן על יסבול עד ישקיף ה' משמים וישבר עול הגוים מעל צוארנו, וישיב את שבותנו כבראשונה, כן יהי רצון במהרה בימינו, אמן: "

(מלכות, פלא יועץ לרבי אליעזר פאפו)

לסמכותו ההלכתית של המלך ניתנו מספר פירושים ומקורות:

  • יש הסוברים[דרוש מקור] שסמכותו נובעת מכך שהיא נובעת למעשה מאת ה' - "לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'" (ספר משלי, פרק כ"א, פסוק א'). דבר המשתקף בברכה מיוחדת לאדם שרואה מלך באומות העולם - "ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם". (שו"ע, אורח חיים רכ"ד). בדומה לכך יש הסוברים שכאשר השליט הקב"ה את המלכויות על בני אדם, הוא גם נתן תוקף לחזקתו של המלך על רכושם.
  • יש הסוברים שסמכותו נובעת מכך שהעם הסכים לקבל את חוקיו - ולרצון הציבור יש תוקף הלכתי[28]. בביאור העניין נחלקו האחרונים, האם הסכמת התושבים כמוה כהקנאה או מחילה ממונית[29], ולפיכך היא תקיפה רק בענייני ממון, או שההסכמה הציבורית נותנת לחוק תוקף תקנה מתקנות הקהל, כתקנות בית דין על הציבור[30].
  • יש הרואים בבעלות המלך על הארץ והקרקעות (נוהג מקובל בימי קדם) כמקור כוחו לדרוש מהתושבים הדרים בהם לקיים רצונו. לפי הנוקטים בשיטה זו הדבר אמור רק במלך גוי, מכיוון שבארץ ישראל כל ישראל שותפים, ומלך יהודי אינו רשאי לגרש יהודים לארץ אחרת[31].
  • יש הסוברים שניתן ללמוד סמכות זו מדיני הכיבוש של המלך, שלפיהם רכוש הנכבשים עובר לרשותו, ומי שמתיישב במקום שבו שולט המלך מסתפח לדיני הכיבוש.
  • יש הלומדים את "דינא דמלכותא", מדיני המלך הכתובים בספר שמואל. מנגד, יש החולקים על שיטה זו וטוענים שאי אפשר ללמוד משם, מכיוון שיש הסוברים שכוונת הדברים היא אך ורק להוות איום ואזהרה מכוח מוגזם של המלך, ואין ללמוד מכך להלכה.

על פי המשפטן פרופ' נחום רקובר, סמכויותיו של מלך זר יונקות מסמכויותיו של מלך ישראל. מפני ששניהם על פי שיטת שמואל, ושמואל שסובר שסמכויותיו של מלך ישראל נובעת מהאמור בספר שמואל "כל האמור בפרשת המלך - מלך מותר בו", מרחיב אותם אל שלטון זר באימרתו "דינא דמלכותא דינא", על מנת שלא תיווצר מבחינת ההלכה לקונא משפטית, בתחום הציבורי של ממשלה זרה. כמובן שכל האמור במלך, איננו דווקא במלך כנהוג בתקופה העתיקה, אלא בכל צורת שלטון לגיטימית המרכזת עוצמה שלטונית.

משמעותו של דין המלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במידה שמבינים כי דין זה איננו נובע רק מטיעון פרגמטי אלה נובע גם מלימוד הלכתי. יש לדין הזה שתי משמעויות מרכזיות:

  1. למלך מותר לקבוע חוקים, מסים וכיוצ"ב תחת ההגבלות שיופיעו בסעיפים הבאים.
  2. לדין המלך (בתנאי שעומד בסייגים) יש סמכות אלוהית (הלכתית), כלומר אי ציות לדיני המלך הוא עברה גם כנגד אלוהים.

במידה שמקבלים את המשמעות השנייה יש לדין משמעויות יסודיות בקשרי הקהילה למדינה.

דוגמאות לסמכויות המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכויות אופיינות של המלך לפי מושג זה הן בהיבט הציבורי:

  • סמכות לתקן תקנות לארגון וניהול המדינה, מגיוס אזרחי המדינה לצבא ועד לקביעת תקנות תעבורה, וסמכות להעניש את מי שעובר על התקנות שתיקן.
  • סמכות לגבות מסים מהאזרחים כדי לקיים את המדינה, כמו מכס, מס מעבר ומס גולגולות וארנונה, וסמכות לקנוס ולענוש את המתחמקים ממסים.
  • סמכות להלאים רכוש של יחידים לצורכי הרבים, כמו למשל להפקיע עצים ובתים כדי לבנות מהם גשרים ודרכים.
  • סמכות לקבוע את המטבעות במדינה ושערם, ולקבוע את דרכי הקנין בקרקעות.
  • יש הסוברים שיש לו סמכות להתקין תקנות הקשורות להסדרים חברתיים, בין אדם לחבירו, על מנת למנוע מריבות וקטטות ויש המסתייגים מסמכות שכזו.

מלך ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ם שעסק באופן מרובה בענייני מלכות, ביחס לכל פוסקי ההלכה האחרים, סמכויותיו של מלך ישראל שצריך מעיקר הדין להיבחר על ידי בית דין של 70 ונביא[32], הן נרחבות הרבה יותר מהסמכויות שלעיל:

הוא רשאי לקבוע מסים ומכס, לקנוס את אלו שמשתמטים ממיסיו, ולהוציא להורג את המורדים בו או המשתמטים ממסיו, לגייס לצבאו מכל העם בכפייה, לקחת לו מאבטחים ועוזרים, לצאת למלחמת מצווה ומלחמת רשות, למנות בכפייה אחראים וממונים, לשכור בתשלום בעלי אומנות שיעשו את צרכיו, לשאת נשים ופלגשים, ולבצע דברים לתיקון העולם "ולשבר יד רשעי עולם", גם שלא לפי חוקי התורה, כמו להוציא להורג רוצחים גם כשאין מספיק ראיות משפטיות להרשיעם[33].

עם זאת, המלך כפוף לחוקי התורה והוא אינו יכול להורות לעבור על חוקי התורה. מלך שהורה לעבור על חוקי התורה, ואפילו מצווה קלה, אסור לשמוע לו[34]. בנוסף, המלך רשאי לגבות מסים רק לצרכיו או לצורך המלחמות, והוא אינו יכול לגבות מסים לכל מה שירצה[35].

למול דעת הרמב"ם יש פרשנים כמו האברבנאל הסוברים, כי המלכות בישראל הייתה רק בדיעבד ואיננה מציאות אידיאלית, והם אינם חושבים שיש לתת סמכויות כה נרחבות לשלטון העתידי.

דינא דמלכותא במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום מדינת ישראל, החל גם הפולמוס בנוגע למעמדה ההלכתי, וחלק מרכזי בו נוגע לשאלת תוקף חוקי המדינה מבחינה הלכתית. עיקר הנדון הוא בשאלה[36] האם ניתן להכריע להלכה כדברי הרמב"ם[37] ורוב הראשונים, הסוברים שגם למלך ישראל יש תוקף דינא דמלכותא (מכיוון שכל הציבור הסכים לשלטון ולכן מחויב לשמוע לו), או כדברי ראשונים אחרים[38] הסוברים שבארץ ישראל לא ניתן למלך כח זה (מכיוון שכוח המלך נובע מבעלותו על הארץ, ובא"י כל ישראל שותפים בה), וכן ישנם ראשונים[39] הסוברים שבמלך ישראל לא נאמר דין זה משום שהוא צריך לדון על פי משפט התורה, מלבד במקרים חריגים.

בנוסף יש הסבורים[40] שגם הרמב"ם והשו"ע שפסקו במלך ישראל דין זה, לא דברו בשלטון שאינו נוהג על פי חוקי התורה, זאת מאחר שדעת הרמב"ם[41] שמקור התוקף של דינא דמלכותא הוא מפרשת המלך בתורה ובנביא, ולא מכח הסכמת העם, והרמב"ם במספר מקומות[42] מדגיש שהתורה דברה רק במלך ישראל המנהיג העם על פי התורה.

יש המסתמכים[43] על דברי החתם סופר[44] שלעניין חוקים שהם לתועלת העם ולרצונו, כל הראשונים מודים ששייך בהם דינא דמלכותא מכח הסכמת העם, וכשיטת הרשב"ם.

להלכה חלוקים פוסקי זמננו בשאלה זו. חלק מרבני הציונות הדתית, קובע שיש להחיל את הכלל דינא דמלכותא דינא בנוגע לחוקי מדינת ישראל, באופן מלא. דעת הרב יוסף שלום אלישיב[45] לנהוג בזה כספק הלכתי, ולעניין חוקים שבהם הציבור מעוניין וחפץ, דעתו נוטה שיש בהם דינא דמלכותא. דעת החזון איש[46] שהכלל דינא דמלכותא אינו תקף במדינת ישראל מהטעמים דלעיל, וכן דעת הרב ניסים קרליץ ובית דינו. דעת הרב עובדיה יוסף שיש דברים בהם מחילים את הכלל דינא דמלכותא דינא, כגון מסים וארנוניות, כל שיש בהם תועלת לממשלה ולקיום המדינה. אך מנגד הוא כתב, שבדברים שסותרים את חוקי התורה או בדיני ממונות הקשורים בין איש לרעהו, אין את הכלל של דינא דמלכותא דינא ואף אסור ללכת ולדון בבתי המשפט החילוניים (ערכאות)[47]

בנוסף, יש הסוברים[48] שלחוקי מדינת ישראל תוקף הלכתי של תקנות הקהל, ולחברי הכנסת וראשי הערים דין טובי העיר היכולים לתקן תקנות לתועלת הקהל, ויש חולקים[49] הסבורים שדין טובי העיר שהם כדיינים אינו קיים בשאינם שומרי מצוות, ודין תקנות הקהל לא נאמר במערכת המושפעת משיקולים פוליטיים, וכן אינה מתחשבת בדעת חכמי התורה.

יש להדגיש, כי למעשה כל פוסקי הציבור החרדי, וגם הסבורים שאין דינא דמלכותא במדינה, מורים באופן ברור שעל פי הלכה חובה על תושב לשלם מסים[50], משום שהוא נהנה משירותי המדינה ומעוניין בהם, ועליו לשלם תמורה. כמו כן מורים כי ישנה חובת ציות לחוקי המדינה, שכן לולא החוקים לא ישמר הסדר הציבורי, כמאמר חז"ל "לולא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". ובפרט בנוגע לחוקים שתועלתם ברורה ונהוגים אצל כלל הציבור (כחוקי התנועה) התבטאו פוסקי ההלכה[51] כי אם לא היו נתקנים על ידי השלטון, היו בתי הדין מתקנים אותם, ואף מחמירים בהם יותר מהחוק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל"א
  • אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז', עמ' רצה-שז
  • הרב אליהו לוין, "בעניין דינא דמלכותא דינא בזמנינו", חצי גיבורים, ליקווד, תשע"ה, עמ' תתקצו-א'יז.
  • הרב דוד שלמה שור, דינא דמלכותא, ירושלים תשע"ז

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולחן ערוך, חו"מ שסט ו
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ג, עמוד א'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ"ח, עמוד א'.
  4. ^ בבא קמא קיג: גובה המסים יכול לקחת מס מאדם אחד עבור קבוצה של שכנים
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ד, עמוד ב'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י', עמוד ב'.
  7. ^ משנה, מסכת אבות פרק ג' משנה ב'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ד', עמוד א'.
  9. ^ רי"ף בבא קמא מ, רמב"ם, הלכות גזלה ואבידה, פרק ה', יא-יח
  10. ^ "שכל דיני המלך בממון - על פיהן דנין", רמב"ם יד החזקה - הלכות זכייה ומתנה פרק א' ט"ו
  11. ^ רשב"ם בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ד, עמוד ב'.
  12. ^ רמב"ם, הלכות גזלה ואבידה פרק ה', הלכה יג.
  13. ^ תוספות, בבא קמא נח/א; רמב"ם, הלכות גזלה ואבידה פרק ה', הלכה יד; שו"ת הריב"ש
  14. ^ רמ"א, שו"ע, חו"מ, שסט, סעיף ח', בשם שו"ת מהרי"ק, ירושלים, תשל"ג, שורש ס"ו, באתר HebrewBooks
  15. ^ שו"ת מהרי"ק, ירושלים, תשל"ג, שורש קצ"ד, באתר HebrewBooks; ייתכן שהסיבה לכך היא שהיהודים היו פטורים משירות בצבא ו/או נזקקו להגנה מיוחדת של המלך
  16. ^ שו"ע, חושן משפט סימן שס"ט, ח'
  17. ^ דינא דמלכותא דינא?, הרב משה צוריאל; "ואם יש שר שבא לשנות את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא", תוספות, בבא קמא נח/א, אולם יש לשים לב שהתוספות מוסיפים שם שהשינוי גם אינו הגון
  18. ^ הרמב"ם ורבי שמעון בן צמח דוראן
  19. ^ שו"ת ישכיל עבדי, הרב עובדיה הדאיה, כרך ו, חו"מ סימן כב; נחלה לישראל, עמודים נ-נה
  20. ^ שו"ע, חושן משפט סימן שס"ט, יא
  21. ^ ערוך השולחן יורה דעה רסז.
  22. ^ ערוך השולחן אורח חיים שפד.
  23. ^ רמב"ם - (פירוש המשניות - מסכת נדרים פרק ג משנה ג), סמ"ג - חלק מצות עשה - מצווה עג
  24. ^ רמב"ם פירוש המשניות - מסכת בבא קמא פרק י משנה א: "ואין מוסיף על כל מה שחקק לו המלך ולא יגרע, אינו גזלן כי מן העיקרים שלנו דינא דמלכותא דינא"
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז, עמוד ב'.
  26. ^ ערוך השולחן יורה דעה שלד.
  27. ^ אבות ג' ב'.
  28. ^ רשב"ם תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ד, עמוד ב'.
  29. ^ חת"ס חו"מ סי' מ"ד
  30. ^ מעדני ארץ, שביעית סי' כ
  31. ^ ר"ן נדרים דף כח/א
    "...וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה"
  32. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים פרק א' הלכה ג'
  33. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים פרק ד', אתר סנונית
  34. ^ שם ג' ט'.
  35. ^ שם ד' א'.
  36. ^ על פי סלע מדינה עמ' 7
  37. ^ הל' גזילה פ"ה הלכה הי"א
  38. ^ ר"ן, רא"ש ורשב"א נדרים כ"ח
  39. ^ ריטב"א נדרים כ"ח "ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה"
  40. ^ דרכי חשן א' עמ' שצ"ה, מנחת שלמה נדרים עמ' קע"ג
  41. ^ הל' מלכים פ"ד הלכה א
  42. ^ הל' מלכים פ"א הלכה ז-ח, פ"ד ה"י
  43. ^ פס"ד רבניים ח"ו עמ' 376-381, ראה מקור כל השיטות- סלע מדינה עמ' כו
  44. ^ שו"ת חת"ס חו"מ סי' מ"ד
  45. ^ פס"ד רבניים ח"ו עמ' 376-381, ראה ליקוט מקורות-סלע מדינה עמ' לב
  46. ^ מובאת בספר פאר הדור ח"ג עמ' רצ"ו, מקור נוסף: סלע מדינה עמ' לא.
  47. ^ יחוה דעת חלק ד' סימן סה., יחוה דעת, תשמ"ג
  48. ^ הרב אליעזר יהודה ולדנברג, התורה והמדינה, ח"ו עמ' רצ"ד
  49. ^ הרב שמואל הלוי וואזנר, קובץ חיובי שכנים ותקנת הקהילות
  50. ^ תשובות והנהגות ח"ד שי"ט, פתחי חשן הל' גניבה עמ' יד, מקורות נוספים- סלע מדינה עמ' פג
  51. ^ שו"ת שבט הלוי, ח"י, רצ"א. נתיבות חיים, עמ' כו