עבד אל-עזיז אבן מוחמד

עבד אל-עזיז אבן מוחמד
عبد العزيز بن محمد بن سعود
לידה	1721 (יוליאני); א-דרעיה, ערב הסעודית
פטירה	1 בנובמבר 1803 (בגיל 82 בערך); נפת א-טוריף, ערב הסעודית
מדינה	ערב הסעודית
בן או בת זוג	Al Jawhara Al Muammar
	1765–1803; (כ־38 שנים)
	→ מוחמד אבן סעוד סעוד אבן עבד אל-עזיז ←

עבד אל-עזיז אבן מוחמד אבן סעוד (בערבית: عبد العزيز بن محمد بن سعود, נולד במחצית הראשונה של המאה ה-18 - 2 באוקטובר 1803) היה אימאם והאמיר השני של אמירות א-דרעיה, בנו בכורו ויורשו של מוחמד אבן סעוד, ושלט בשנים 1765- 1803. הוא נבחר ליורש הכתר עוד בחיי אביו וימי הנהגתו הרוחנית של מייסד הווהאביה מוחמד אבן עבד אל-והאב שתמך בשלטון אביו ואישר את בחירתו. שמו כלוחם אמיץ עזר לו לעלות ללא קשיים על כס המלכות בשנת 1765. האידאולוגיה הווהאבית תרמה רבות לרוח הלוחמנית (עקרון הג'יהאד) שהביאה להתפשטות אמירות א-דרעיה בחצי האי ערב.^[1]

רקע

במחצית הראשונה של המאה ה-18 קמה אמירות א-דרעיה בהנהגת בית סעוד כעיר-מדינה מן החזקות בחצי האי ערב.^[2] בירתה א-דרעיה הייתה לא רחוק מריאד. התאולוג והמטיף מוחמד אבן עבד אל-ווהאב, שהפיץ תורה אסלאמית-סונית "מתוקנת", שמרנית וטהרנית, העוינת לשיעים ולפולחן הקדושים, הורחק מחצר האמיר עות'מאן של אל-עוינה, בלחץ אנשי דת אחרים, אחרי תקופה שבה נהנה מתמיכת השליט המקומי. הוא נמלט לא-דרעיה ובשנת 1744 כרת ברית עם השליט שלה, מוחמד אבן סעוד. אבן עבד אל-והאב הפך למופתי של האמירות וקיבל יד חופשית ליישם את עקרונותיו. עם זאת בתפקיד האימאם, ראש הדת המוסלמית הרשמי במדינה, כיהן האמיר מוחמד עצמו. אבן עבד אל-והאב הביע נכונות שלא למנוע את תוכניות ההתפשטות של האמיר מוחמד אבן סעוד, ותורתו אומצה בפועל כאידאולוגיה רשמית של האמירות העולה. ברית זו בין המנהיג המדיני ומנהיג הרוחני המשיכה גם אחרי מות מוחמד אבן סעוד בשנת 1765, כשעלה על כס האמירות בנו, עבד אל-עזיז אבן מוחמד.

שלטונו

כיבוש ריאד

בימי שלטון אביו השתתף עבד אל-עזיז בפשיטות נגד שבטים בדואים שכנים.^[3] בשנת 1755, בראש כוח של 20 פרשים ו-800 לוחמים רגלים, הוא כבש את נווה המדבר חוריימאלה והבריח משם את סולימאן אבן עבד אל-והאב, שהקים התנגדות חריפה נגד הסעודים ונגד אחיו, מוחמד אבן עבד אל-והאב.^[4] בשנת 1764 מילא את מקום אביו במאבק קשה נגד הכוחות של שבט נג'ראן ושל בעל בריתם, אראיאר אבן דוג'יין, ראש בני אראיאר מאל-חאסאע. בני נג'ראן הביסו אותו, אך לא הצליחו לכבוש את א-דרעיה ויצאו זמנית מהלחימה אחרי משא ומתן עם אבן עבד אל-והאב. ב-1765 הגן עבד אל-עזיז בהצלחה על א-דרעיה מול מצור של בני אראיאר.^[2]

אחרי מות אביו באותה שנה, עלה עבד אל-עזיז על כס אמירות א-דרעיה וירש ממנו גם את תפקיד האימאם. במקביל בתפקיד המופתי בא-דרעיה המשיך לכהן עבד אל-והאב.^[1]

בשנת 1744 התחתן עבד אל-עזיז עם בתו של האמיר מאלעוינה, עות'מאן בן מוחמד בן מועמר. מנישואים אלה נולד בשנת 1748 בנו יורשו, סעוד.^[1]^[5]

בשנים הראשונות לשלטונו כבש האמיר החדש את ואשם ואת סודייר, הביס את שבטי הנוודים סובאי וזפיר ואילץ את רוב בני אל-קסים להישבע אמונים לסמכותו.

עבד אל-עזיז המשיך במאבק נגד אמירות ריאד. אחרי 27 שנות התנגדות, נשבר האמיר הקשיש דחאם אבן דוואס בעקבות מות שניים מבניו באחד הקרבות. בקיץ 1773 בפני התקרבות הכוחות הסעודים, הוא ברח עם משפחתו מריאד לאל-אחסא, כשיחד עמו נמלטו רבים מתושבי העיר, ועבד אל-עזיז כבש את העיר השוממה ללא קרב. הישגו של עבד אל-עזיז בריאד העצים את מעמד אמירות א-דרעיה ככוח המוביל בנג'ד.

אחרי כיבוש ריאד התרחק המטיף אבן עבד אל-והאב מהחיים הציבוריים וויתר על תפקידו הדתי הרשמי.

ההשתלטות על נג'ד

בשנת 1774, שנה אחרי כיבוש ריאד, התמודד עבד אל-עזיז עם איום מחודש מצד אראיאר. אולם אראיאר מת באופן פתאומי לפני שהספיק לצאת למתקפה על א-דרעיה. בקרב אנשיו פרצו מאבקים פנימיים שהחלישו את עוצמת שבטו.^[6]

בשנות ה-1780 השתלט בית סעוד על הנג'ד כולה. כוחו הצבאי של עבד אל-עזיז וגישתו השמרנית לדת ברוח תורתו של עבד אל-והאב זיכו אותו ואת בני משפחתו באהדה בקרב רבים מבני האזור, שהיו מאוכזבים מהמנהיגים המקומיים. הוא נהג לכנס מפגשים פומביים עם זקני השבטים השונים ולשמוע לדעתם, מנהג שתרם גם הוא לעלייה בפופולריות שלו.^[^{דרוש מקור]}

אחרי נפילת ריאד היריב העיקרי של הסעודים בנג'ד נשאר זאיד אבן זמיל, אמיר דילם ואל חרג'. אחרי ניסיון כושל לכרות ברית עם נג'ראן, הגיע האמיר זאיד להסכם עם הווהאבים, אולם הפר אותו כעבור זמן קצר.

מאוחר יותר, ב-1783 נרצח^{[דרושה הבהרה]}. בן בריתו של זאיד ויריב מסוכן אחר, סעדון אבן אראיאר, בנו של אראיאר, ליכד תחת פיקודו כוחות של בני ח'אלד, שַׁ֫מַּר, וזפיר, אך מתקפתו בקסים נכשלה.^[6]

בשנים 1783–1786 הוכתה נג'ד בבצורת קשה ורעב. אל חרג', הנצורה על ידי הווהאבים, נמצאה במצב מיואש. ב-1785 דילם נכבשה אחרי הסתערות, האמיר ברק אבן זאיד ותומכיו נהרגו והתושבים נשבעו אמונים לעבד אל-עזיז.^[6]

שלטון הסעודים בנג'ד הלך והתחזק. קאדים והאבים התמנו כנציגי הסדר הפוליטי-הדתי החדש. רוב האמירים של נג'ד, נותרו על כיסאם כמנהיגים חצי עצמאיים, בתנאי שקיבלו על עצמם לשלם למנהיג הסעודי זכאת כביטוי לכניעתם.^[7]

בשנת 1788 יחד עם עבד אל-והאב שהיה בערוב ימיו אישר האמיר עבד אל-עזיז את מעמד בנו סעוד כיורשו ודאג להשיג את נאמנות כל האזורים הכבושים כלפיו.^[8] באותן השנים נכנעו לסעודים גם אל-אפלאג' וא-דוואסיר. מרגע מינוי יורשו, נסוג עבד אל-עזיז בפועל מניהול ענייני המדינה והעביר אותו לבנו, סעוד. הסכמים או חוזים המשיך לחתום סעוד בשם אביו.

מסעות הכיבוש מזרחה, צפונה ומערבה

עד שנת 1800 שמו הסעודים קץ לשלטונם של בני ח'אלד באל-אחסא שבמזרח^[7] תושבי אל-אחסא היו ברובם שיעים שנחשבו בעיני הווהאבים למקרה קיצוני של "אהל אל-בידעה" (אנשי החידושים הלא רצויים") ונרדפו על ידיהם.

בשנים 1792-1791 השתלטו הסעודים על קטיף אחר כך פנו כוחותיהם אל המפרץ הפרסי ועומאן. בשנת 1786 ארגן סעוד את הפשיטה הראשונה בחוף המפרץ הפרסי. בעקבותיה באו פשיטות נוספות.

בשנת 1797 שבטי קטר ואחר כך גם בחריין הכירו בסמכותם ושילמו להם זכאת.^[7] בהמשך כבשו הסעודים גם את חוף שודדי הים (לימים חוף שביתת הנשק).

ב-1797 בויוק סולימאן פאשה מבגדאד יצא עם כוח צבאי של כ-4,000–5,000 חיילים טורקים ועוד כ-8,000–10,000 לוחמים ערבים נגד האמירות הסעודית. הם צרו על אל-חסאע ואחרי חודש נאלצו לסגת מפני כוח יותר גדול שהגיע למקום, בפיקוד בנו של האמיר, סעוד.^[9] בתחילת המאה ה-19 אחרי מסעות נפוליאון במצרים ובארץ ישראל וההתערבות הבריטית נגדו העבירה האימפריה העות'מאנית חלק מכוחותיה מחצי האי ערב (לרבות מכה וג'דה) ומעיראק (מכופה ובצרה) אל אנטוליה, וכך נוצרה זמנית החלשת נוכחותה באזורים אלה. מציאות זו נוצלה על ידי המדינה הסעודית הראשונה בראשות עבד אל-עזיז שיזם מסעות צבאיים באזורים אלה.^[10] בהתחלת המאה ה-19 אחרי כישלון המסעות הצבאיים נגד הווהאבים, מפקד בשם עלי פאשה חתם בשם השלטון העותמאני הסכם שביתת נשק איתם לשש שנים.^[1]^[9]

ההתקפה על השיעים בעיראק

בשנים 1801–1802 (1216 להג'רה) הפר שלטונו של עבד אל-עזיז את הסכם שביתת הנשק עם העות'אמנים. כ-20,000 לוחמים בפיקוד סעוד אבן עבד אל-עזיז, כבשו זמנית את כרבלא ואת נג'ף בעיראק ושדדו אותן. הסעודים התחילו לאיים על חלקים חיוניים של האימפריה העו'תמאנית.^[11] הווהאבים טבחו כ-5,000 מתושבי כרבלא, אך נמנעו לפגוע בזקנים, נשים וטף. לבמשך חמישה ימים הם שדדו והרסו את המקומות מקודשים המפוארים של השיעים: קבריהם של חוסיין אבן עלי, ושל אביו, עלי בן אבי טאלב, שהיו מלאים באוצרות מטורקיה ופרס,^[12] וחזרו מעיראק עם שלל רב.

המגעים בשנים 1771–1790 בין השריפים של מכה (מוסעד, סורור, ראלב בן מסעוד) לווהאבים לא הניבו פירות, כשמנהיגי מכה חששו מאוד מהדוקטרינה הדתית הווהאבית שהוכרזה על ידיהם "כופרנית". שלושים מומחים והאבים בדין האסלאמי שהגיעו למכה על מנת לבקש רשות להשתתף בחג' זכו ליחס משפיל.

בסביבות 1790 התחילו פעולות צבאיות בין שני המחנות. החל משנת 1795 הקרבות בחג'אז התרחבו. בעקבות התבוסה בקומרה בשנת 1798 נאלץ השריף ראלב לחתום על הסכם שלום. בשנה הבאה, 1799 הוא הרשה ליורש הכתר סעוד עם פמלייתו להשתתף בעליית לרגל במכה.

התחלת כיבושה של חג'אז

בזמן מסעותיו של סעוד בעיראק, כבש השריף של מכה, ראלב, את היישוב שארה באזור קסים. בשובו לאזור גברה נחישותו של סעיד לפלוש לחג'אז. השריף ראלב משך הרבה שנאה בממלכתו משום ניהולו הכושל והמסים הכבדים שהטיל על נתיניו. בנסיבות אלה רבים מהם הפנו תקוות אל שליטי נג'ד החדשים.

ב-1802 לוחמיו של סעוד כבשו את טאיף אחרי מצור קשה, טבחו בתושביה והרסו, בהתאם לתורה הווהאבית, את קברי הקדושים כמו, את קברו המפואר של אל-עבאס, דודו של הנביא מוחמד. ב-27 באפריל 1803 נכנס סעוד גם למכה. נמנע כאן ממעשי טבח או שוד, אך הרס את כל שמונים הקברות המרשימים של צאצאיו ומקורביו של מוחמד, כולל של אשתו הראשונה, ח'דיג'ה. נאסרו בעיר לא רק המשקאות החריפים אלא גם עישון הטבק, התושבים הוזמנו להפטר מדברי מותרות ומבגדים יקרים, בוטלו התפילות המיוחדות לכבוד הסולטאן העות'מאני במסגד הגדול, לעומת זאת הקל סעוד על נטל המיסים וב-3 במאי 1803 שלח איגרת לסולטאן הטורקי שבה הודיע לו על כיבוש מכה וביקש שהפחוות הטורקים יימנעו מלהביא למכה ומדינה אפריוני פאר, חצוצרות ותופים.^[13] במקום ראלב מינה סעוד לשריף את עבד אל-מאין, אחי השריף המודח. העיר ג'דה הצליחה להישאר מחוץ לתחום שלטונו.

מותו

ההרס והשוד שהביאו הסעודים על הערים השיעיות בעיראק גרמו לזעם הקהילות השיעיות.^[11]

ב-2 באוקטובר 1803 נדקר למוות עבד אל-עזיז בא-דרעיה על ידי גבר אורח מכונה עות'מאן ייתכן מעמרה שבעיראק, בזמן שניהל את תפילת סלאת א-זוהר במסגד א-טוריף בא-דרעיה. לדעת אחדים, הרוצח היה שיעי שהתנקם על הטבח וההרס בכרבלא. לפי סברות אחרות היה כורדי יליד מוסול או אולי שכיר חרב שנשלח על ידי הפאשה בבגדאד. בהתנקשות נפצע גם אחי האמיר, עבדאללה. אחרי מותו ירש את השלטון סעוד הראשון אבן עבד אל-עזיז.^[14]

הישגי שלטונו

תוך כדי הרחבת המדינה הסעודית הראשונה הצליח עבד אל-עזיז, בגיבויו של אבן אבד על-והאב, להכניע לעצמו את המנהיגים המקומיים, אמירים וראשי שבטים, ממונים או תלויים בו, תוך שימוש בעונשי הגלייה, הצבת חילות מצב ליד נאות המדבר והכפרים והערים הגדולים שכבש, חייב את התושבים להשתתף במסעות הג'יהאד שערך. הישג ניכר נחשבה הבטחת ביטחון אישי לנוסעים ולעולי הרגל למכה.

ההיסטוריון הערבי עות'מאן אבן עבדאללה אבן בישר שיבח את עבד אל-עזיז במילים אלה:

אכן הגיע לעבד אל-עזיז התואר מהדי של תקופתו, מפני שיכולת לנסוע עם כסף לאן שרצית, בקיץ או בחורף, שמאלה או ימינה, מזרחה או מערבה, בנג'ד, חג'אז,תימן תיהאמה או למקום אחר. הוא לא פחד מאיש פרט לאלהים: לא מגנב ולא משודד

— לפי אלקסיי וסילייב^[15]

לקריאה נוספת

מקורות

Madawi Al-Rasheed A History of Saudi Arabia, Cambridge University Press 2002
Andrew Crichton The History of Arabia, Ancient and Modern: Containing a Description ..., vol. 2 1834
,, James Wynbrandt A Brief History of Saudi Arabia, second edition, Facts on File, New York 2010,

ספרים אחרים

DeLong-Bas, Natana J., Wahhabi Islam: From Revival and Reform to Global Jihad, Oxford, 2004.
Martin, Richard C., ed., Encyclopedia of Islam and the Muslim World, Macmillan, 2004.
Schwartz, Stephen, The Two Faces of Islam: The House of Sa'ud from Tradition to Terror, Doubleday, 2002.

קישורים חיצוניים

ביוגרפיה של מוחמד אבן עבד אל-והאב - באנציקלופדיה של הביוגרפיה העולמית 2016 Advameg, Inc
2001 Nazeer Ahmed in History of Islam, American Institute of Islamic History and Culture

History of Islam, ch Shaykh ibn Abdul Wahhab of Nejd

Le wahhabisme

Yara El Khoury Le wahhabisme: le fondateur, la doctrine, l’alliance de Mohammad Ben Abdel Wahhab avec les Saoud 9 בפברואר 2015 באתר הצרפתי Histoire & Actualité SARL- Orléans, Les clés du Moyen Orient

אלקסיי מ. וסילייב - היסטוריה של ערב הסעודית 1973-1745 -האקדמיה למדעים של ברית המועצות, המכון למזרחנות, ההוצאה לאור "נאוקה" (המדע) 1982

А. М. Вacильeв История Саудовской Аравии 1745-1973 Акaдeмия Нaук СССР Институт Bocтoкoвeдeния. Haукa 1982

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ Y.El Khoury 2015
^ ¹ ² J.Wynbrandt עמ' 121
^ J.Wynbrandt עמ' 120
^ א.מ.וסילייב, פרק ג
^ בטקסטים רבים^[^{דרוש מקור]} מספרים שעבד אל-עזיז לחתנו של עבד אל-ווהאב עצמו
^ ¹ ² ³ J.Wynbrandt עמ' 123
^ ¹ ² ³ M.Al-Rasheed עמ' 21
^ 2015 Y.El Khoury
^ ¹ ² A.Crichton 1834 עמ' 294
^ Nazeer Ahmed
^ ¹ ² M.Al-Rasheed עמ' 22
^ A.Crichton 1834 עמ' 295
^ A.Crichton 1834 עמ' 199
^ אלקסיי מ. וסילייב פרק ג
^ לפי אלקסיי וסילייב, היסטוריה של ערב הסעודית, מהדורה אנגלית, ניו יורק 2000, מצוטט על ידי 2010 James Wynbrandt עמ' 125