עבד אל-עזיז אבן מוחמד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עבד אל-עזיז אבן (בן) מוחמד אבן (בן) סעודערבית:عبد العزيز بن محمد بن سعود, נולד במחצית הראשונה של המאה ה-18 - 2 באוקטובר 1803) היה אמאם והשליט השני של המדינה הסעודית הראשונה (אמירות דרעייה), בנו הבכור ויורשו של מוחמד אבן סעוד, ושלט בשנים 1765- 1803. הוא נבחר ליורש הכתר עוד בחיי אביו וימי הנהגתו הרוחנית של מוחמד אבן עבד אל-והאב שתמך בשלטון אביו ואישר את בחירתו. שמו כלוחם אמיץ עזר לו לעלות ללא קשיים על כס המלכות בשנת 1765. האידאולוגיה הווהאבית תרמה רבות לרוח הלוחמנית (עקרון הג'יהאד) שהביאה להתפשטות אמירות דרעייה בחצי האי ערב.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של המאה ה-18 קמה האמירות של דרעייה בהנהגת בית סעוד כעיר-מדינה מן החזקות בחצי האי ערב.[2] בירתה דרעייה הייתה לא רחוק מריאד. התאולוג והמטיף מוחמד אבן עבד אל-ווהאב (1702 או 1703- 1792) שהפיץ תורה אסלאמית סונית "מתקנת", שמרנית וטהרנית, העוינת לשיעים ולפולחן הקדושים, הורחק מחצר האמיר עות'מאן של ועיאינה, בלחץ אנשי דת אחרים, אחרי תקופה שבה נהנה מתמיכת השליט המקומי. הוא נמלט לדרעייה ובשנת 1744 כרת ברית עם השליט שלה, מוחמד אבן סעוד. אבן עבד אל-והאב הפך למופתי של האמירות וקיבל יד חופשית ליישם את עקרונותיו. עם זאת בתפקיד האמאם, ראש הדת המוסלמית הרשמי במדינה, כיהן האמיר מוחמד עצמו. אבן עבד אל-והאב הביע נכונות שלא למנוע את תוכניות ההתפשטות של האמיר מוחמד אבן סעוד, ותורתו אומצה בפועל כאידאולוגיה רשמית של האמירות העולה. ברית זו בין המנהיג המדיני ומנהיג הרוחני המשיכה גם אחרי מות מוחמד אבן סעוד בשנת 1765, כשעלה על כס האמירות בנו, עבד אל-עזיז אבן מוחמד.

שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ריאד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי שלטון אביו השתתף עבד אל-עזיז בפשיטות נגד שבטים בדואים שכנים.[3] בשנת 1755, בראש כוח של 20 פרשים ו-800 לוחמים רגלים, הוא כבש את נווה המדבר חוריימאלה והבריח משם את סוליימן, סולימאן אבן עבד אל-והאב, שהקים התנגדות חריפה נגד הסעודים ונגד אחיו, מוחמד אבן עבד אל-והאב.[4] בשנת 1764 מילא את מקום אביו במאבק קשה נגד הכוחות של שבט נג'ראן ושל בעל בריתם, אראיאר אבן דוג'יין, ראש בני אראיאר מאל-חאסאע. בני נרג'אן הביסו אותו אך לא הצליחו לכבוש את דרעייה ויצאו זמנית מהלחימה אחרי משא ומתן עם אבן עבד אל-והאב. ב-1765 הגן עבד אל-עזיז בהצלחה על דרעייה מול מצור של בני אראיאר,[2]

אחרי מות אביו באותה שנה, עלה עבד אל-עזיז על כס האמירות דעירייה וירש ממנו גם את תפקיד האימאם. במקביל בתפקיד המופתי (מפרש הדת) בדרעייה המשיך לכהן עבד אל-והאב.[1]

בשנת 1744 התחתן עבד אל-עזיז עם בתו של האמיר מעויאינה, עות'מאן בן מוחמד בן מועמר. מנישואים אלה נולד בשנת 1748 בנו יורשו, סעוד.[1][5]

בשנים הראשונות לשלטונו כבש האמיר החדש את ואשם ואת סודייר, הביס את שבטי הנוודים סובאי וזפיר ואילץ את רוב בני אל-קסים להישבע אמונים לסמכותו.

עבד אל-עזיז המשיך במאבק נגד אמירות ריאד. אחרי 27 שנות התנגדות, נשבר האמיר הקשיש דחאם אבן דוואס בעקבות מות שניים מבניו באחד הקרבות. בקיץ 1773 בפני התקרבות הכוחות הסעודים, הוא ברח עם משפחתו מריאד לאל-חסאע, ויחד איתו נמלטו רבים מתושבי העיר. חלקם מתו בדרך מצמא. עבד אל-עזיז כבש את העיר השוממה ללא קרב, בעוד בריחתו של דחאם אבן דוואס נשארה בזיכרון בני האזור לדראון עולם. השיגו של עבד אל-עזיז בריאד העצים את מעמד אמירות דרעייה ככוח המוביל בנג'ד. אחרי כיבוש ריאד התרחק המטיף אבן עבד אל-והאב מהחיים הציבוריים וויתר על תפקידו הדתי הרשמי.

ההשתלטות על נג'ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1774, שנה אחרי כיבוש ריאד, התמודד עבד אל-עזיז עם איום מחודש מצד אראיאר. אולם אראיאר מת באופן פתאומי לפני שהספיק לצאת למתקפה על דרעייה. בקרב אנשיו פרצו מאבקים פנימיים שהחלישו את עוצמת שבטו.[6]

בשנות ה-1780 השתלט בית סעוד על הנג'ד כולה. כוחו הצבאי של עבד אל-עזיז וגישתו השמרנית לדת ברוח תורתו של עבד אל-והאב זיכו אותו ואת בני משפחתו באהדה בקרב רבים מבני האזור, שהיו מאוכזבים מהמנהיגים המקומיים. הוא נהג לכנס מפגשים פומביים עם זקני השבטים השונים ולשמוע לדעתם, מנהג שתרם גם הוא לעלייה בפופולריות שלו.[דרוש מקור]

אחרי נפילת ריאד היריב העיקרי של הסעודים בנג'ד נשאר זאיד אבן זמיל, אמיר דילם ואל חרג'. אחרי ניסיון כושל לכרות ברית עם נג'ראן, הגיע האמיר זאיד להסכם עם הווהאבים אולם הפר אותו כעבור זמן קצר. מאוחר יותר, ב-1783 נרצח. בן בריתו של זאיד ויריב מסוכן אחר, סעדון אבן אראיאר, בנו של אראיאר, ליכד תחת פיקודו כוחות של בני חאלד, שאמאר, וזפיר, אך מתקפתו בקסים נכשלה.[6]

בשנים 1783–1786 הוכתה נג'ד בבצורת קשה ורעב. אל חרג',הנצורה על ידי הווהאבים, נמצאה במצב מיואש. ב-1785 דילם נכבשה אחרי הסתערות, האמיר ברק אבן זאיד ותומכיו נהרגו והתושבים נשבעו אמונים לעבד אל-עזיז.[6]

שלטון הסעודים בנג'ד הלך והתחזק. קאדים והאבים התמנו כנציגי הסדר הפוליטי-הדתי החדש. רוב האמירים של נג'ד, נותרו על כיסם כמנהיגים חצי עצמאיים, בתנאי שקיבלו על עצמם לשלם למנהיג הסעודי זכאת כביטוי לכניעתם.[7]

התפשטות המדינה הסעודית הראשונה במאות ה-18–19

בשנת 1788 יחד עם עבד אל-והאב שהיה בערוב ימיו (מת בשישבה טובה בשנת 1792) אישר האמיר עבד אל-עזיז את מעמד בנו סעוד כיורשו ודאג להשיג את נאמנות כל האזורים הכבושים כלפיו.[8] באותן השנים נכנעו לסעודים גם אל-אפלאג' וא-דוואסיר. מרגע מינוי יורשו, נסוג עבד אל-עזיז בפועל מניהול ענייני המדינה והעביר אותו לבנו, סעוד. הסכמים או חוזים המשיך לחתום סעיד בשם אביו.

מסעות הכיבוש מזרחה, צפונה ומערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1800 שמו קץ לשלטונם של באנו חאלד באל-חסאע שבמזרח[7] תושבי אל-חסאע היו ברובם שיעים שנחשבו בעיני הווהאבים למקרה קיצוני של "אהל אל-בידעה" (אנשי החידושים הלא רצויים") ונרדפו על ידיהם.

בשנים 1792-1791 השתלטו הסעודים על קטיף אחר כך פנו כוחותיהם אל המפרץ הפרסי ועומאן. בשנת 1786 ארגן סעוד את הפשיטה הראשונה בחוף המפרץ הפרסי. בעקבותיה באו פשיטות נוספות.

בשנת 1797 שבטי קטר ואחר כך גם בחריין הכירו בסמכותם ושילמו להם זכאה.[7] בהמשך כבשו הסעודים גם את חוף הפירטים.

ב-1797 בויוק סולימאן פאשה מבגדד יצא עם כוח צבאי של כ-4000–5000 חיילים טורקים ועוד כ-8000-10,000 לוחמים ערבים נגד האמירות הסעודית. הם צרו על אל-חסאע ואחרי חודש נאלצו לסגת מפני כוח יותר גדול שהגיע למקום, בפיקוד בנו של האמיר, סעוד.[9] בתחילת המאה ה-19 אחרי מסעות נפוליאון במצרים ובארץ ישראל וההתערבות הבריטית נגדו העבירה האימפריה העות'מאנית חלק מכוחותיה מחצי האי ערב (לרבות מכה וג'דה) ומעיראק (מכופה ובצרה) אל אנטוליה, וכך נוצרה זמנית החלשת נוכחותה באזורים אלה. מציאות זו נוצלה על ידי המדינה הסעודית הראשונה בראשות עבד אל-עזיז שיזם מסעות צבאיים באזורים אלה.[10] בהתחלת המאה ה-19 אחרי כישלון המסעות הצבאיים נגד הוהאבים, מפקד בשם עלי פאשה חתם בשם השלטון העותמאני הסכם שביתת נשק איתם לשש שנים.[1][9]

ההתקפה על השיעים בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 18011802 (1216 לפי הלוח האסלאמי) הפר שלטונו של עבד אל-עזיז את הסכם שביתת הנשק עם העות'אמנים. כ-20,000 לוחמים בפיקוד סעוד אבן עבד אל-עזיז, כבשו זמנית את כרבלא ואת נג'ף בעיראק ושדדו אותן. הסעודים התחילו לאיים על חלקים חיוניים של האימפריה העו'תמאנית[11] הווהבים טבחו כ-5,000 מתושבי כרבלא, אך נמנעו לפגוע בזקנים, נשים וטף. לקח להם חמשה ימים לשדוד ולהורס את המקומות מקודשים המפוארים של השיעים:קבריהם של חוסיין אבן עלי, ושל אביו, עלי בן אבי טאלב, שהיו מלאים באוצרות מטורקיה ופרס. [12] חזרו מעיראק עם שלל רב. המגעים בשנים 17711790 בין השריפים של מכה (מוסעד, סורור, ראלב בן מסעוד) לווהבים לא הניבו פירות, כשמנהיגי מכה חששו מאוד מהדוקטרינה הדתית הווהבית הוכרזה על ידיהם "כופרנית". שלושים מומחים וואהבים בדין האסלאמי שהגיעו למכה על מנת לבקש רשות להשתתף בחאג' זכו ליחס משפיל. בסביבות 1790 התחילו פעולות צבאיות בין שני המחנות. החל משנת 1795 הקרבות בחג'אז התרחבו. בעקבות התבוסה בקומרה בשנת 1798 נאלץ השריף ראלב לחתום על הסכם שלום. בשנה הבאה, 1799 הוא הרשה ליורש הכתר סעוד עם פמלייתו להשתתף בעליית הרגל במכה.

התחלת כיבושה של חג'אז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מסעותיו של סעוד בעיראק, כבש השריף של מכה, ראלב, את היישוב שארה באזור קסים. בשובו לאזור גברה נחישותו של סעיד לפלוש לחג'אז. השריף ראלב משך הרבה שנאה בממלכתו משום ניהולו הכושל והמסים הכבדים שהטיל על נתיניו. בנסיבות אלה רבים מהם הפנו תקוות אל שליטי נג'ד החדשים. ב-1802 לוחמיו של סעוד כבשו את טאיף אחרי מצור קשה, טבחו בתושביה והרסו, בהתאם לתורה הווהאבית, את קברי הקדושים כמו למשל, את קברו המפואר של אל-עבאס, דודו של הנביא מוחמד. ב-27 באפריל 1813 נכנס סעוד גם למכה. נמנע כאן ממעשי טבח או שוד, אך הרס את כל שמונים הקברות המרשימים של צאצאיו ומקורביו של מוחמד, כולל של אשתו הראשונה, חדיג'ה. נאסרו בעיר לא רק המשקאות החריפים אלא גם עישון הטבק, התושבים הוזמנו להפטר מדברי מותרות ומבגדים יקרים, בוטלו התפילות המיוחדות לכבוד הסולטן העות'מאני במסגד הגדול, לעומת זאת הקל סעוד על נטל המסים וב-3 במאי 1803 שלח אגרת לסולטן הטורקי שבה הודיע לו על כיבוש מכה וביקש שהפחוות הטורקים יימנעו מלהביא למכה ומדינה אפיריוני פאר, חצוצרות ותופים.[13] במקום ראלס מינה סעוד לשריף את עבד אל-מאין, אחי השריף המודח. העיר ג'דה הצליחה להישאר מחוץ לתום שלטונו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההרס והשוד שהביאו הסעודים על הערים השיעיות בעיראק גרמו לזעם הקהילות השיעיות.[14] ב-2 באוקטובר 1803 נדקר למוות עבד אל-עזיז בדרעייה על ידי גבר אורח מכונה עות'מאן ייתכן מעמרה שבעיראק, זאת בזמן שניהל את תפילת אחר הצהרים (עסר) במסגד א-טורייף בדרעייה. לדעת אחדים, הרוצח היה שיעי שהתנקם על הטבח וההרס בכרבלא. לפי סברות אחרות היה כורדי יליד מוצול או אולי שכיר חרב שנשלח על ידי הפאשה בבגדד. בהתנקשות נפצע גם אחי האמיר, עבדאללה. אחרי מותו ירש את השלטון סעוד הראשון אבן עבד אל-עזיז (1814-1803).[15]

הישגי שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי הרחבת המדינה הסעודית הראשונה הצליח עבד אל-עזיז, בגיבויו של אבן אבד על-והאב, להכניע לעצמו את המנהיגים המקומיים, אמירים וראשי שבטים, ממונים או תלויים בו, תוך שימוש בעונשי הגלייה, הצבת חילות מצב ליד נאות המדבר והכפרים והערים הגדולים שכבש, חייב את התושבים להשתתף במסעות הג'יהאד שערך. השיג ניכר נחשבה הבטחת ביטחון אישי לנובעים ולעולי הרגל למכה. ההיסטוריון הערבי עות'מאן אבן עבדאללה אבן בישר (מת ב-1872–1873) שיבח את עבד אל-עזיז במלים אלה:

אכן הגיע לעבד אל-עזיז התואר מהדי של תקופתו, מפני שיכולת לנסוע עם כסף לאן שרצית, בקיץ או בחורף, שמאלה או ימינה, מזרחה או מערבה, בנג'ד,חג'אז,תימן תיהאמה או למקום אחר. הוא לא פחד מאיש פרט לאלהים: לא מגנב ולא משודד

לפי אלקסיי וסילייב[16]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Madawi Al-Rasheed A History of Saudi Arabia, Cambridge University Press 2002
  • Andrew Crichton The History of Arabia, Ancient and Modern: Containing a Description ..., vol. 2 1834
  • ,, James Wynbrandt A Brief History of Saudi Arabia, second edition, Facts on File, New York 2010,

ספרים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • DeLong-Bas, Natana J., Wahhabi Islam: From Revival and Reform to Global Jihad, Oxford, 2004.
  • Martin, Richard C., ed., Encyclopedia of Islam and the Muslim World, Macmillan, 2004.
  • Schwartz, Stephen, The Two Faces of Islam: The House of Sa'ud from Tradition to Terror, Doubleday, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

History of Islam, ch Shaykh ibn Abdul Wahhab of Nejd

Yara El Khoury Le wahhabisme: le fondateur, la doctrine, l’alliance de Mohammad Ben Abdel Wahhab avec les Saoud 9.02.2015 באתר הצרפתי Histoire & Actualité SARL- Orléans, Les clés du Moyen Orient

А. М. Вacильeв История Саудовской Аравии 1745-1973 Акaдeмия Нaук СССР Институт Bocтoкoвeдeния. Haукa 1982

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Y.El Khoury 2015
  2. ^ 2.0 2.1 J.Wynbrandt עמ' 121
  3. ^ J.Wynbrandt עמ' 120
  4. ^ א.מ.וסילייב, פרק ג
  5. ^ בטקסטים רבים מספרים שעבד אל-עזיז לחתנו של עבד אל-ווהאב עצמו
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 J.Wynbrandt עמ' 123
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 M.Al-Rasheed עמ' 21
  8. ^ 2015 Y.El Khoury
  9. ^ 9.0 9.1 A.Crichton 1834 עמ' 294
  10. ^ Nazeer Ahmed
  11. ^ M.Al-Rasheed עמ' 22
  12. ^ A.Crichton 1834 עמ' 295
  13. ^ A.Crichton 1834 עמ' 199
  14. ^ M.Al-Rasheed עמ' 22
  15. ^ אלקסיי מ. וסילייב פרק ג
  16. ^ לפי אלקסיי וסילייב, היסטוריה של ערב הסעודית, מהדורה אנגלית, ניו יורק 2000, מצוטט על ידי 2010 James Wynbrandt עמ' 125


הקודם:
מוחמד אבן סעוד
ראש בית סעוד ה-2
1765 - 1803
הבא:
סעוד אבן עבד אל-עזיז