עבירה (יהדות)

ביהדות, עבירה היא הפרה של מצווה המחייבת את האדם על פי ההלכה. עבירה יכולה להיעשות במעשה המנוגד למצוות לא תעשה או במחדל המבטל מצוות עשה, ומקורה יכול להיות מן התורה או מדרבנן. בתנ"ך משמשים בעיקר המונחים חטא, עוון ופשע לתיאור מעשים אסורים והאשמה הכרוכה בהם, ואילו בספרות חז"ל ובספרות ההלכתית משמש המונח עבירה כשם כללי להפרת מצווה או איסור.

ההלכה מסווגת עבירות לפי מאפיינים שונים, ובהם מקור האיסור וחומרתו, היותו בין אדם למקום או בין אדם לחברו, ואופן ביצוע העבירה. למידת הידיעה, הכוונה והאחריות יש חשיבות רבה: הדין עשוי להשתנות בין אונס, מתעסק, שוגג ומזיד, ולעיתים גם לפי נסיבות נוספות של המעשה.

לעבירות שונות נקבעו עונשים שונים, ובהם כרת, מיתה בידי שמים, מיתת בית דין, מלקות, חיובים ממוניים והבאת קורבן. לצד דיני הענישה עוסקת היהדות בדרכי התיקון והכפרה על עבירה, ובראשן תשובה ווידוי. בעבירות שבין אדם לחברו נדרש גם תיקון הפגיעה וריצוי הנפגע.

סוגי עבירות

בתורה מופיעים שלושה מושגים שונים בהקשר זה: חטא, עוון ופשע. על פי חז"ל, חטא הוא עבירה בשוגג, עוון הוא עבירה במזיד לתיאבון, ופשע הוא עבירה שמטרתה להכעיס את ה'.

בתלמוד הבבלי נאמר שעבירה על מצוות לא תעשה חמורה מביטול מצוות עשה, אך עם זאת עשה דוחה לא תעשה. עוד נאמר שאדם חייב להוציא את כל ממונו כדי לא לעבור על "לא תעשה", ואילו על מצוות עשה צריך להוציא רק חמישית מנכסיו.

חלוקה נוספת היא בין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחברו. בתלמוד נאמר שעבירות שבין אדם לחברו חמורות יותר, כי אין עליהן כפרה עד שירצה את חברו. בספרות המוסר מוסבר שכל עבירה שבין אדם לחברו כוללת בתוכה גם עבירה שבין אדם למקום.

כוונה ואחריות לעבירה

ניתן לסדר את סוגי האחריות לעבירה, בקירוב, מן הקל לחמור:

• אונס – אדם שעשה מעשה אסור מחמת כפייה או נסיבות שלא יכול היה להימנע מהן. ככלל האנוס פטור מעונש. במצב של פיקוח נפש עשוי המעשה להיות מותר ואף מחויב, ולכן אינו בהכרח עבירה שנעשתה באונס.
• מתעסק – אדם שלא התכוון למעשה האסור שנעשה, כגון שהתכוון לחתוך דבר תלוש וחתך דבר המחובר לקרקע. ככלל המתעסק פטור; חריג לכך הוא "מתעסק בחלבים ובעריות", שחייב משום שנהנה מן המעשה.
• שוגג הקרוב לאונס – שגגה שבה אחריותו של האדם למעשה מועטה במיוחד. המושג משמש בין השאר בדיני רוצח בשגגה; הורג הקרוב לאונס פטור מגלות.
• שוגג – אדם שהתכוון למעשה שעשה, אך לא ידע שהוא אסור או טעה במציאות הרלוונטית לאיסור; למשל, אכל חֵלֶב משום שסבר שהוא שומן מותר, או עשה מלאכה מפני שלא ידע שהיום שבת. בעבירות מסוימות שגגה מחייבת קרבן חטאת או עונש אחר שנקבע לשוגג.
• שוגג הקרוב למזיד – שגגה שיש בה רשלנות או פשיעה ניכרת. בדיני רוצח בשגגה, למשל, אדם שהיה עליו לצפות את הסכנה ולא נזהר עשוי להיחשב קרוב למזיד ואינו גולה, מפני שגלות אינה מספקת לכפרתו.
• מזיד – אדם היודע שהמעשה אסור ועושה אותו במודע וברצון. חיוב מיתת בית דין או מלקות דורש, נוסף על המזיד, גם עדים והתראה בהתאם לדיני העונשין.
  • לתיאבון – אדם העובר עבירה ביודעין לשם הנאה או תועלת, ולא מתוך התנגדות למצווה עצמה.
  • להכעיס – אדם העובר עבירה ביודעין מתוך מרי או דווקא כדי לעבור על המצווה. ההבחנה בין "לתיאבון" ל"להכעיס" משמעותית בכמה תחומים הלכתיים, אף שאינה משנה כשלעצמה את העונש הקבוע לרוב העבירות.

קטגוריות נוספות מתייחסות לא לכמות הידיעה או האשמה אלא לכוונה לתוצאת המעשה:

• אינו מתכוון – אדם עושה מעשה מותר ואינו מתכוון לתוצאה אסורה העשויה להיגרם ממנו. להלכה, בדיני שבת, "דבר שאינו מתכוון" מותר כאשר התוצאה האסורה אינה ודאית.
  • פסיק רישא – מקרה שבו התוצאה האסורה נגרמת בהכרח מן המעשה; אף שאין האדם מתכוון אליה, אין היא נחשבת "דבר שאינו מתכוון" המותר.

עונשים

ערך מורחב – הענישה בהלכה

עונשים בידי שמים

כרת

כרת נחשב לעונש החמור ביותר. מסכת כריתות מונה 36 חיובי כרת: הבא על אמו, אשת האב, כלתו, זכר או בהמה, והאישה הנרבעת לבהמה; הבא על "אישה ובתה" – קבוצה הכוללת את בתו, בת בתו, בת בנו, בת אשתו, בת בתה, בת בנה, חמותו, אם חמותו ואם חמיו; הבא על אשת איש, אחותו, אחות אביו, אחות אמו, אחות אשתו, אשת אחיו, אשת אחי אביו או נידה; מגדף, עובד עבודה זרה, נותן מזרעו למולך ובעל אוב; חילול שבת; טמא שאכל קודשים או נכנס למקדש; אכילת חֵלֶב, דם, נותר, פיגול או חמץ בפסח; שחיטת קורבן או העלאתו מחוץ למקדש; אכילה או מלאכה ביום הכיפורים; פיטום שמן המשחה או הקטורת שלא כדין וסיכה בשמן המשחה. כרת חל גם על ביטול שתי מצוות עשה: קורבן פסח וברית מילה.

מיתה בידי שמים

מיתה בידי שמים היא עונש הנחשב קל מכרת. הרמב"ם מונה 18 איסורי לא־תעשה שיש בהם מעשה שחייבים עליהם מיתה בידי שמים: זר שאכל תרומה גדולה, תרומת מעשר, ביכורים לאחר שנכנסו לירושלים או חלה; אכילת טבל או עיסה שלא הופרשה ממנה חלה; כהן טמא שאכל תרומה טהורה; כהן שנכנס לקודש הקודשים שלא לעבודה או יצא מן המקדש בשעת העבודה; לוי שעבד בעבודת כהנים; זר שעבד במקדש; וכהן שעבד כשהוא מחוסר בגדים, טמא, שתוי יין, טבול יום, מחוסר כיפורים, פרוע ראש או קרוע בגדים. בכלל חיובי מיתה בידי שמים גם כהן שעבד בלי קידוש ידיים ורגליים או בבגדי כהונה יתרים; לוי שעבד בעבודה המיועדת ללוי אחר; נביא הכובש את נבואתו או עובר על דברי עצמו והעובר על דברי נביא; וכן דינים מסוימים בקטורת של יום הכיפורים. גם בעל שור מועד שהרג אדם חייב מיתה בידי שמים, וכופר מכפר על חיוב זה.

עונשים בידי אדם

ארבע מיתות בית דין

ארבע מיתות בית דין הן סקילה, שרפה, הרג וחנק. הרמב"ם מונה 36 חייבי מיתות בית דין: 18 בסקילה, עשרה בשרפה, שניים בהרג ושישה בחנק.

• סקילה – הבא על אמו, אשת אביו או כלתו; משכב זכר; משכב בהמה; אישה הנרבעת לבהמה; מגדף; עובד עבודה זרה; נותן מזרעו למולך; בעל אוב וידעוני; מחלל שבת; המקלל את אביו או אמו; הבא על נערה המאורסה; מסית, מדיח, מכשף ובן סורר ומורה. המגדף והעובד עבודה זרה גם נתלים לאחר מותם.
• שרפה – בת כהן נשואה שזנתה; והבא, בחיי אשתו, על בתו, בת בתו, בת בנו, בת אשתו, בת בתה, בת בנה, חמותו, אם חמותו או אם חמיו. לאחר מות אשתו עריות אלה חייבות כרת בלבד.
• הרג – רוצח ואנשי עיר הנידחת.
• חנק – הבא על אשת איש, החובל באביו או באמו, גונב נפש מישראל, זקן ממרא, נביא שקר והמתנבא בשם עבודה זרה.

עונשים נוספים

• הכנסה לכיפה – המתה באמצעות כליאה, המוטלת על מי שחזר שוב ושוב על עבירה שחייבים עליה כרת, וכן על רוצח שבית הדין יודע שהרג אך אין אפשרות להמיתו לפי דיני הראיות הרגילים.
• מלקות – עונש של עד 39 מלקות על עבירות לא־תעשה רבות שנעשו במזיד, בעדים ובהתראה. הרמב"ם מונה 207 לאווין שלוקים עליהם: 21 חיובי כרת שאין בהם מיתת בית דין, 18 חיובי מיתה בידי שמים ו־168 לאווין נוספים.
• מכת מרדות – מלקות המוטלות על עבירות מדרבנן ועל עבירות שאין עליהן מלקות מן התורה.
• גלות לעיר מקלט – מי שהרג אדם בשוגג גולה לעיר מקלט ויושב בה עד למות הכהן הגדול.
• עדים זוממים – נענשים, ככלל, בעונש שביקשו להטיל בעדותם על הנידון – מיתה, מלקות או תשלומים – לפי דין "כאשר זמם", בכפוף לחריגים.
• במקרים מיוחדים מסרה ההלכה את הענישה שלא לבית הדין: על הגונב כלי שרת, המקלל בקוסם והבועל ארמית נאמר "קנאים פוגעים בו"; כהן שעבד במקדש בטומאה היה נענש בידי אחיו הכהנים.
• חרם ונידוי – אמצעי ענישה ומשמעת שאינם עונש קבוע בתורה לעבירה מסוימת.

בית הדין רשאי גם להעניש שלא מן התורה כאשר הדבר נדרש לצורך השעה, בלי לשנות את העונש הקבוע להלכה.

תשלומים וקנסות

• עין תחת עין – להלכה, החובל באדם אחר אינו נענש בפגיעה גופנית מקבילה אלא עשוי להתחייב בחמישה תשלומים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.
• קנסות – ובהם תשלומי כפל לגנב ותשלומי ארבעה וחמישה על גנבת שור או שה וטביחתם או מכירתם; חמישים שקל כסף על אונס או פיתוי נערה בתולה; מאה שקל ולצדם מלקות למוציא שם רע; ושלושים שקל לבעל עבד כנעני שנהרג בנגיחת שור.
• כופר – תשלום המוטל על בעל שור מועד שהרג אדם, ומכפר על חיוב המיתה בידי שמים של הבעלים.

קורבנות הבאים בעקבות עבירה

חלק מן הקורבנות הם חיובי כפרה בעקבות חטא.

• קרבן חטאת – מובא, ככלל, על עבירה שנעשתה בשוגג, שיש בה מעשה ושבמזיד חייבים עליה כרת. טומאת מקדש וקדשיו היא חריג, ועליה מובא קרבן עולה ויורד.
• קרבן עולה ויורד – קרבן שערכו משתנה לפי מצבו הכלכלי של החייב. בעקבות עבירה הוא מובא על שבועת העדות, שבועת ביטוי לשקר וטומאת מקדש וקדשיו – כניסה למקדש או אכילת קודשים בטומאה. גם יולדת ומצורע מביאים קרבן עולה ויורד, שלא בעקבות עבירה.
• קרבן אשם – חמישה סוגי אשם ודאי: אשם שפחה חרופה, על בעילת שפחה חרופה; אשם גזלות, על כפירה בשבועה בחיוב ממוני; אשם מעילות, על מעילה בשוגג; אשם נזיר, שמביא נזיר שנטמא; ואשם מצורע, שמביא מצורע בטהרתו. סוג נוסף הוא אשם תלוי, המובא כשיש ספק אם נעברה בשוגג עבירה המחייבת חטאת קבועה.
• קרבן עולה – קרבן נדבה המכפר גם על ביטול מצוות עשה ועל לאו הניתק לעשה.

תשובה

בתורה ובנביאים נאמר שתשובה מועילה לכל העבירות. בתלמוד ישנם סיפורים על אנשים שחטאו כל ימיהם והצליחו לחזור בתשובה. עם זאת, בתלמוד הבבלי מבואר שישנן עבירות שלא מספיקה תשובה בשביל כפרה גמורה עליהן, והן דורשות זיכוך נוסף כמו ייסורים, יום כיפור או מיתה. על עוון חילול השם אין כפרה עד למיתת האדם.

קישורים חיצוניים

• עון, חטא, פשע, עברה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח