פיקוח נפש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פיקוח נפש הוא מושג הלכתי, המתיר לעבור על מצוות לא תעשה של התורה למען להציל חיי אדם. ההלכה מחשיבה את ערך החיים של יהודי יותר מקיום רוב מצוות התורה[1], ולכן במקרה של סכנת חיים ממש או סכנת פגיעה חמורה לבריאות, בין של אדם עצמו לבין של אחרים, יש לנקוט בכל האמצעים הנדרשים לשם הצלת החיים, גם במחיר של עבירה על מצוות חמורות שיש עליהן בתורה עונש מיתת בית דין, כמו חילול שבת (פיקוח נפש דוחה שבת) או מצוות שיש עליהם עונש כרת, כמו אכילה ביום הכיפורים.

חז"ל משבחים את העובר על המצוות כדי להציל נפשות: "מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח. ואין צריך ליטול רשות מבית דין." (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ד, עמוד ב'.)

מקור המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור לצירוף המילים "פיקוח נפש" אינו ברור. בתנ"ך אנו מוציאים שימוש במושג פיקוח לציון הסתכלות, גילוי, השגחה וחכמה. כגון "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם..."[2], "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם..."[3], "וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו"[4]. גם במשנה משמש מושג זה להשגחה על עניינים, כשם שאנו משתמשים בו היום (כגון פיקוח ערוני), לדומגמא "מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין"[5]. לעומת זה במקורות היהודיים ישנם מספר מושגים הלכתיים שונים המתייחסים לשמירה על הבריאות ועל החיים. כגון "סכנת נפשות"[6], "שמירת נפש", הצלת נפש".

המשנה[7] מתירה לפקח (=לסתור) ערימה של אבנים בשבת כדי להציל אדם שקבור תחתיה וייתכן שהוא חי. מכאן מגיע הביטוי "פיקוח נפש דוחה שבת". במהרה הוצא הביטוי פיקוח נפש מהקשרו המקורי והפך להיות שם כללי להצלת אדם בסכנת חיים. כבר התוספתא קובעת כי "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש" (תוספתא, שבת ט, כב).

הרמב"ם[8] מבאר את המשמעות העקרונית של הלכה זו:

כשעושים דברים אלו, אין עושין אותן לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים--כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם; אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואין מורין לנשים לעשות דברים אלו. ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים לא יחיו, בהם" (יחזקאל, כ', כ"ה).

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד הבבלי דן במשנת "פיקוח נפש" ומחפש את מקור הדין לפיו סכנת חיים דוחה את החיוב במצוות השגרתיות. הגמרא (יומא דף פה) מביאה שלל דעות ומקורות שמוכיחים את עדיפות החיים, רובם מסתמכים על דיוקים מפסוקי התורה. לבסוף מתקבלת דעתו של שמואל שמסתמך על הפסוק - "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה':" (ויקרא, י"ח, ה') - "וחי בהם" - ולא שימות בהם. שלוש גרסאות דומות של פסוק זה מופיעות בספר יחזקאל בהקשר של שבת. דבר שמחזק את הדרשה של שמואל[9].

מפרטי הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר אדם שרוי במצב של פיקוח נפש לא רק שמותר לו ולמסייעים בידו לעבור על מצוות לא תעשה, אלא שהמסייעים בידו אף מצווים לעשות זאת, בהתאם לציווי "לא תעמוד על דם רעך" המופיע בספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז. לפי פרשן המקרא רש"י פירוש צו זה הוא שאין "לראות במיתתו (-של חברך) ואתה (=כשאתה) יכול להצילו". רש"י מביא כדוגמה אדם שטובע בנהר, או שחיה טורפת או שודדים רודפים אחריו.

בספרות ההלכה מתקיימים דיונים רבים בסוגיות הקשורות בפיקוח נפש, למשל האם סכנה לעובר שאין בה סכנה לחיי האם היא בגדר פיקוח נפש, כלומר, האם עובר הוא בגדר אדם חי.

גם ספק פיקוח נפש מתיר לעבור על המצוות.

טעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמרו טעמים שונים הגורמים לדחות את המצווה, ולהעדיף את חיי האדם, לגבי שבת נאמר הטעם, "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" כלומר עדיף לחלל שבת אחת, כדי שכאשר חיי האדם יינצלו, הוא ימשיך לשמור את השבתות בקביעות, וכך המצווה נדחית באופן זמני בעבור הקבוע, בעקבות כך דנו הפוסקים מה דינו של אדם שאינו שומר שבת, אך להלכה נפסק שיש להצילו ולחלל עליו את השבת.

הצלת לא יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שניסוחו המקורי של הכלל דן ב"פיקוח נפש", ולכאורה אין הוא מחלק בין יהודי לגוי, הרי שהדיון התלמודי מבהיר שתחולת הדין היא על יהודים. לגבי לא יהודים התקיימו דיונים רבים לאורך הדורות, ובסופו של דבר רוב הפוסקים מסכימים שיש לחלל שבת גם עבור לא יהודים, ולו משום דרכי שלום, כלומר בשל הצורך למנוע איבה בינדתית.

צום ביום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צום ביום הכיפורים עלול לסכן את הצם עצמו, ולעתים אף את הסובבים אותו.

הצלת עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר אדם נמצא בסכנת נפשות, הרי שמטעמי פיקוח נפש הוא מחויב להציל את עצמו. על פי ההלכה חולים, אינם חייבים לצום בחמשת הצומות, פרט ליום הכיפורים שכן חיובו מן התורה ובו אף חולה חייב לצום. יחד עם זאת,

  • חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות - פטור מהצום, שכן גם ספק פיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. אכילתו של חולה מסוכן ביום הכיפורים, היא חובה, ויש הסבורים[10], שמצוות האכילה של חולה ביום הכיפורים היא מדין "וחי בהם"[11], ומדין "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"[12].
  • מעוברת שאם תצום עלולה להפיל את עוברה, צריכה לאכול ולשתות, כדי למנוע את הפלתו.
  • מינקת חייבת לצום ואף שהצום קשה יותר למינקת, מפני שההנקה גורמת לאיבוד נוסף של נוזלים, מכל מקום עדיין אין היא נחשבת חולה.
גם במקרים בהם נשקפת סכנת חיים כדי שיחשב כצום ועינוי נפש ניתן לאכול "פחות מכשיעור". בשתייה זו מנת נוזלים (לא רק מים אלא גם נוזלים ממותקים, ויש מקפידים לשתות מים מרים) בנפח של עד 40 סמ"ק הנשתית בהפסקות של 9 דקות בין מנה למנה. באכילה זו מנת מזון בנפח של עד 30 סמ"ק בהפסקות של 9 דקות בין מנה למנה.[13]

הצלת אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצבים שהצום עלול לגרום לפיקוח נפש לזולת, אף לבריא מותר לאכול או לשתות פחות מכשיעור[10].

  • אחות העובדת ביחידה לטיפול נמרץ פגים - בעקבות הצום, עלולה עירנותה להיפגע, ובכך תיגרם סכנת חיים לפגים.
  • מנתח הצריך לבצע ניתוח דחוף - בגלל הצום עלולה עירנותו להיפגע, ותיגרם סכנת חיים למנותח.

פיקוח נפש מול קידוש השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קידוש השם

בתקופת גזירות השמד שהטילו הרומאים, דנו התנאים על גבולותיה של הלכה זו, והאם יש מצוות שעליהן צריך למסור את הנפש. דעת רבי ישמעאל הייתה, על סמך הפסוק האמור: "וחי בהם", שאפילו כאשר אדם נדרש לעבוד עבודה זרה - רשאי הוא לעשות זאת על מנת שלא ייהרג, אלא אם כן הדבר היה בפרהסיא. לעומתו, רבי אליעזר סבר שיש למסור את הנפש ולא לעבוד עבודה זרה. זאת, על פי הפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), אותו דרש: "ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך".

התלמוד[14] מספר על אספה מיוחדת שהתכנסה להכרעה בשאלה זו:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם: עבור ואל תיהרג - יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ישנם מצבים אחדים בהם הצלת הנפש אינה דוחה מצוות. ראשית, ישנן שלוש מצוות שלגביהן נקבע "ייהרג ואל יעבור", כלומר אפילו אם העבירה עליהן כרוכה במוות אין לעבור את העבירה. מצוות אלה הן:

בנוסף, כאשר יהודי מצוּוה לעבור עבירה בפרהסיה, כלומר בפני עשרה יהודים, אסור לו להציל את נפשו ולעבור את העבירה, אפילו לא כדי להציל את חייו. אם יהודי מצווה לעבור עבירה לא בפרהסיה ומטרת הגוי היא לגרום ליהודי לעבור עבירה ולא מאינטרסים אישיים אפשר למסור את הנפש אבל אין חובה.[15] בשעת השמד, כלומר בתקופה בה השלטון מנסה לכפות על יהודים לעזוב את דתם, אוסרת ההלכה לעבור עבירות שמכריח השלטון לעבור, לא רק בציבור אלא גם כשאין איש בסביבה. בכל מקרה החובה למסור את הנפש היא רק כדי לא לעבור עבירה, אבל כדי לעשות מצווה לא צריך למסור את הנפש.[16]

במכילתא (יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ו)

רבי נתן אומר: 'לאוהבי ולשומרי מצוותי' - אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה. מה לך לוקה מאפרגל? על נטלתי את הלולב.

לפי הרמב"ם מי שנהרג במקום שמותר לעבור עבירה בגלל סכנה הנשקפת לחייו, הוא נושא בעונש על מיתתו.[17] לעומתו, רבי יוסף חביבא (מחבר ספר נימוקי יוסף) פסק שמותר לאדם לנהוג לפנים משורת הדין ולסרב לבצע עבירה גם אם ייהרג כתוצאה מכך.[18] ואכן, היו בעבר מקרים בהם הוזכרו לשבח כאלו שמסרו את נפשם על ערכים חשובים אף שלא היו מחויבים בכך מעיקר הדין.

מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלת נפשו של היחיד נדחית לעתים מול הצלת הציבור כולו או חלקו. לכן, במקרה שיש סכנה לציבור, כגון שאויב עולה עליהם, היחידים מצווים לצאת למלחמה ולסכן את חייהם[19].

כבר בימי החשמונאים עלתה הסוגיה של לחימה בשבת, ואחרי שאנשי המלך סירבו להלחם בשבת ונטבחו,

ויפלו עליהם ביום השבת, ויהרגו כל אשר במערה. וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם. ויהיו המתים כאלף נפש

הכריז מתתיהו

אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות

ספר מקבים א'

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי שרגא הייזלר, בדין אכילה פחות מכשיעור לחולה ביוהכ"פ ובמאכא"ס, עטרת שלמה א תשנו, עמ' קו-קיד

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחום רקובר, מסירות נפש, הקרבת היחיד להצלת הרבים, על ההיתר או החובה לאדם להקריב את חייו כדי להציל חיי יחיד או חיי רבים, ירושלים תש"ס

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרט למצבים בהם חל איסור "יהרג ואל יעבור" ופרט למצב של מלחמת חובה
  2. ^ בראשית ג, ז
  3. ^ בראשית כא, יט
  4. ^ מלכיםב, ד, לה
  5. ^ משנה מסכת שבת כד, ד
  6. ^ כגון משנה, תרומות ח,ו
  7. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה ה'
  8. ^ משנה תורה, הלכות שבת פרק ב' הלכה ג'.
  9. ^ ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק י"א, פרק כ', פסוק י"ג, פרק כ', פסוק כ"א. ראו למשל שם כ', י"ג "וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם"
  10. ^ 10.0 10.1 אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך יום הכיפורים, סעיף ב' - הגדרות וכללים.
  11. ^ ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ה', "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי, השם".
  12. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוק ט"ו, "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּלתְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר השם אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".
  13. ^ המכון על שם פלק שלזינגר לחקר הרפואה על פי התורה
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א'
  15. ^ שולחן ערוך יורה דעה קנז
  16. ^ ספר החינוך מצווה רצו
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ד'.
  18. ^ נימוקי יוסף, מסכת סנהדרין, באלפס דף יח עמוד א.
  19. ^ סנהדרין מח ע"ב, מנחת חינוך, מצווה תכה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.