עוטה עור הנמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עוטה עור הנמר
ვეფხისტყაოსანი
עטיפת המהדורה העברית של עוטה עור הנמר משנת 1969
עטיפת המהדורה העברית של עוטה עור הנמר משנת 1969
מידע כללי
מאת שותא רוסתוולי עריכת הנתון בוויקינתונים
איורים Mihály Zichy עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור גאורגית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה שירה אפית עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1180 עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 004098864, 001971723, 001208348
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מהדורת כתב יד

עוטה עור הנמרגאורגית: ვეფხისტყაოსანი; הגייה: ווֶפּכיס טקַאוֹסַני; בתרגום מילולי: עוטה עור הטיגריס) היא פואמה אפית לאומית גאורגית שנכתבה על ידי שותא רוסתוולי במאה ה-12.

הפואמה היא השריד היחיד לעבודתו הספרותית של רוסתוולי. היא נכתבה בעת שגלה מארצו למנזר המצלבה בירושלים. על פי דעה אחת היא נכתבה בשנים 11801190, ולפי אחרת – בשנים 12051207.

כתבי היד המעוטרים של הפואמה הם מחשובי יצירות האמנות החילוניות הגאורגיות של ימי הביניים. במכון כתבי היד של האקדמיה הגאורגית למדעים בטביליסי שמורים שני דפים מן המהדורה מן המאה ה-16, וכמה שורות מהפואמה, השייכות למהדורה מהמאה ה-14. כל יתר כתבי היד של הפואמה הם מהמאה ה-17 ואילך (הקדום שבהם מ-1653). הפואמה הודפסה לראשונה בטביליסי בשנת 1712.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריאל מחפש את אבתנדיל. מיניאטורה של ממוקה תָּאווָאכָּאלַאשווִילי. המאה ה-17

מלך ערב, רוֹסְטְוָן, היה חָשׂוך בנים. בתו היפהפייה טִינָטִין, אהבה את שַׂר הצבא אַבְתַּנְדִּיל וזה השיב לה אהבה. יום אחד, בצאתם לציד, רואה המלך ושַׂר צבאו אביר זר עוטה עור נמרה, מתבודד על גדת הנהר. המלך שולח את עבדיו ללכוד אותו, אך האיש מגיב באלימות וחומק מהם. אַבְתַּנְדִּיל יוצא לחַפשׂו, ובתום שלוש שנים הוא מוצא את האביר טָרִיאֵל. הלה מספר לו כי בהיותו שַׂר הצי בממלכת הודו יצאה נפשו אל בת המלך נֶסְטָן-דָּרֶגָ'אן, שהשיבה לו אהבה, אך אביה הועיד אותה לאחר. בַּצָר ליבו הוא רצח את הנסיך שנועד לאהובתו. בת המלך הוברחה לטירה מכושפת והאביר נטש את הממלכה. בעקבות הווידוי נקשרת נפשו של האביר טָרִיאֵל בנפשו של שַׂר צבא ערב אַבְתַּנְדִּיל. בכוחות משותפים הם מוצאים את בת מלך הודו ומשחררים אותה מכלאה. אביה מִתְּרָצֶה, ולשמחת הכול האביר עוטה עור הנמרה, נושא לאישה את אהובתו.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפואמה כתובה בלשון הגאורגית הספרותית החדשה. לשון הפואמה רחוקה מהמבנה הלשוני הארכאי של הכתיבה הכנסייתית הקדומה שהייתה נפוצה בתקופה שקדמה לה. השימוש בהיפרבולה מאפיין את לשונו של רוסתוולי כאשר הוא מתאר את כוחם הפיזי והמוסרי של גיבוריו ואת יופיים החיצוני. לאותה מטרה המשורר לעיתים קרובות משתמש בשפה מקושטת במטפורות ומשווה את יופיו של הגיבור עם השמש הזוהרת או את כוחו הרב עם כוחו של אריה. ככל שמעמדו של גיבור מרכזי יותר, כך גם השפה שבה הוא מתואר מקושטת יותר. יחד עם זאת השפה של רוסתוולי חדה ומדויקת. האפוריזמים הרבים והמגוונים שלו מתאפיינים בחדות ובלקוניות. זהו העיקרון היסודי של המשורר עצמו, שבו הוא דוגל לגבי השפה בכלל, ושפת השירה בפרט. על כך הוא מודיע כבר בתחילת הפואמה כאשר הוא אומר:

"אֲרִיכוּת עִנְיָן בְּקֹצֶר הַשִּׁירָה מְמַלְּלָה" בתרגומו של גפונוב (בית 12, עמ' 3).

מאפיין נוסף של סגנונו של רוסתוולי הוא קצב מהיר של העלילה. המשורר אינו סוטה הרחק מהקו הראשי, אף על פי שהעלילה מועשרת בסיפורי אגב ואפיזודות רבות. הן אינן מפריעות לדינאמיות הסיפור אלא להפך – מסייעות להתפתחות העלילה.

הפואמה כולה כתובה במקור הגאורגי בתבנית הידועה בשם "שאירי", שהיא בת 16 הברות:
რო–მელ–მან შექმ–ნა სამ–ყა–რო ძა–ლი–თა მით ძლი–ე–რი–თა
ה- מ-צִיב ת- בֵל ב-ח ו-זֶק י-מִי- נוֹ עַל מ-כ ו- נֶי- ה.

המשורר מעדיף את שתי צורותיו העיקריות של ה"שאירי": ה"שאירי" הגבוה (4+4+4+4), המנוצל לרוב לקצב מהיר של הסיפור, ה"שאירי" הנמוך (5+3+5+3), המתאים יותר לקצב איטי. הבתים בשני הדגמים בנויים מארבע שורות מחורזות. לכל בית חריזה משלו. כל שורות הבית חורזות זו בזו. רוסתוולי חוזר לפחות על שלוש אותיות אחרונות בסוף כל שורה.

לפעמים החזרה יכולה להגיע לשש אותיות זהות בסוף כל שורה. לדוגמה:

"ჰე, ღმერთ-ო ერ-თო, შენ შეჰქ-მენ სა-ხე ყოვ-ლი-სა ტა-ნი-სა"

"შენ და-მი-ფა-რე, ძლე-ვა მეც დათრ-გუნ-ვად მე სა-ტა-ნი-სა"

"მო-მეც მიჯ-ნურ-თა სურ-ვი-ლი, სიკვ-დიდმ-დე გა-სა-ტა-ნი-სა"

"ცოდ-ვა-თა შე-სუ-ბუ-ქე-ბა, მუნ თა-ნა წა-სა-ტა-ნი-სა"

(המקור, עמוד 9, בית 2).

הֶה גְמֶרְתוֹ אֶרְתו, שֶן שֶהְכְּמֵן סַחֶה קוֹבְלִיסַה טָ-נִי- סָה (תעתיק).

אֵל יָחִיד, אַתָּה יצַרְתָּ כָּל-צוּרָה הַמִּצְטַיֶרֶת (התרגום, עמוד 1, בית 2).

הפואמה בנויה מבתים בני 4 שורות מחורזות. לכל בית חריזה משלו בתבנית א-א- א-א. כל שורה מתחלקת ל 16- הברות על פי התבנית הידועה בשם "שאירי" הייחודית לשפה הגאורגית ומאפשרת למשורר להתגמש מבחינת הקצב. יש קשר הדוק בין החריזה ל"שאירי" – כאשר ה"שאירי" גבוה, כלומר הקצב הוא מהיר, החריזה בסוף השורה תמיד בעלת שתי הברות. לעומת זאת, כאשר ה"שאירי" נמוך, כלומר הקצב הוא איטי, החריזה תמיד בעלת שלוש הברות (באראמידזה 367:1969).

הקבלה לתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספרות המחקר הגאורגית, ישנה הקבלה לשונית מצד אחד והקבלה רעיונית מצד שני. על פי גפונוב, אמרות, אילוזיות, דמויות ועלילות תנ"כיות משוחזרות ומובלעות באופן טבעי ביצירה. לדוגמה תפילתו של אַבְתַּנְדִּיל (בית 811):

[...] רַק-בְּךָ נַפְשִׁי חָסָיָה בְּדַרְכָּהּ וּמִשְׁעוֹלָהּ
[...] אִם-אֶחְיֶה – וַעֲבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וּבְעוֹלָה".

גפונוב משווה את התפילה לנדר שנדר יעקב כאשר ברח מאחיו (בראשית, כ"ח, כ'-כ"ב):

" (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.‏
(כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי, לֵאלֹהִים.
(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ."

בפואמה ניתן לראות גם קווי עלילה תנ"כיים שחלחלו לתוך היצירה. הסיפור על המלך פַּרְסַדָּן שקירב אליו את טָרִיאֵל ועשה אותו שר-צי (פרק ט'), ועל בת המלך נֶסְטָן- דָרֶגָ'אן ששלחה את טָרִיאֵל להילחם נגד הסינים והבטיחה להינשא לו, מזכיר את הסיפור על המלך שאול שקירב אליו את דוד והבטיח לו את בתו אם ינצח מאה פלשתים (שמואל א', י"ז).

בפואמה מוזכרים משה אבן עזרא ומספר משוררים יהודים נוספים מתקופת הראשונים.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפואמה תורגמה ל-55 שפות כולל עברית. שאול טשרניחובסקי ביקש לתרגם את הפואמה ואף החל במלאכה בשנת 1939. הוא תרגם 36 בתים מתוך כ-1700 שבמקור (מופיעים בקובץ שיריו "ראי אדמה"). הפואמה תורגמה לראשונה בשלמותה על ידי דב גפונוב תוך הקפדה על החריזה והמצלול העתיק. גפונוב, שעלה מגאורגיה בשנת 1971, תרגם לראשונה את הפואמה בזמן שהותו בגאורגיה ואחרי שלימד את עצמו עברית. הספר יצא לאור ב-1969 בישראל בסיועו ובתמיכתו של אברהם שלונסקי, בהוצאת ספרית פועלים. גפונוב זכה על עבודתו בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. התרגום זכה להערכה ומחקר בגאורגיה.[1]

בַּעֲרָב הִמְלִיך אֱלֹהַּ רוֹסְטְוָן נְשִׂיא הַשֵּבֶט,
מְיֻחָשׂ, נַדִיב, צָנוּעַ, רַב-צָבָא, שִפְחָה וָעֶבֶד,
אִישׁ-רַחוּם, וּבַעַל צֶדֶק, שַאֲנַן, חֲכַם מַחְשֶבֶת,
אִישׁ-קְרָב מֵאֵין כָּמוֹהו, טַל לָאֹזֶן הַקַשֶׁבֶת.

"עוטה עור הנמר", בית 32 פרק א'

התרגום השני של הפואמה לעברית נעשה על ידי שלום בראל, ביוני 2017.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שותא רוסתוולי, עוטה עור הנמר, תרגום: דב גפונוב, עריכה: אברהם שלונסקי וצבי זהר, ספריית פועלים, 1969
  • באראמידזה אלכסנדר, על שותא רוסתוילי ויצירתו, תרגם: בוריס (דב) גפונוב, ספרית פועלים, 1969

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עוטה עור הנמר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קובץ PDF גרשון בן-אורן, דב גפונוב ויהודי גרוּזיה, פורסם בפעמים 24, תשמ"ה 1985, עמ' 153. על קובץ מכתבים שכתב דב גפונוב, עורך הקובץ - שלמה אבן-שושן