אברהם שלונסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אברהם שלונסקי, 1952

אברהם דוד שְלוֹנְסקיכתיב יידי: שלאָנסקי; ה' באדר ב' תר"ס, 6 במרץ 1900ט"ז באייר תשל"ג, 18 במאי 1973) היה משורר ישראלי יליד אוקראינה, מן המשוררים החשובים בשירה העברית החדשה, שהטביע את חותמו על חיי הספרות בארץ גם בתחומי התרגום, העריכה והמחזאות, וקנה את עולמו כחדשן של השפה העברית, והודות לכך זכה לכינוי "לשונסקי".

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלונסקי נולד בשנת 1900 במזרח אוקראינה, בעיירה קריוּקוֹבוֹ (Крюково) שעל יד העיר קרמנצ'וג, אז בפלך פולטבה שבתחום המושב של האימפריה הרוסית לטוביה, חסיד חב"ד, ולצפורה בת טוביה וחנה ברוורמן, משפחה יהודית מסורתית ציונית. הוא נקרא על שם סב-אמו, הרב אברהם דוד לבוט, רבה של העיר ניקולאייב (באוקראנית- מיקולאייב) שבאוקראינה. הושפע מאביו, אשר היה ציוני רוחני ובעל כישורים מוזיקליים (חיבר בין השאר לחן על מילות שירו של שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין"), ומאמו, צפורה, שבצעירותהּ הייתה פעילה בתנועה הסוציאליסטית. למד עם קרובו מנחם מנדל שניאורסון בחדר.

בהיותו בן 13 נשלח אברהם לארץ ישראל כדי ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה. שם השלים לימודי התיכון בגימנסיה ביקטרינוסלב. אחר כך נדד ברוסיה ופולין.

את שירו הראשון "בדמי ייאוש" פרסם שלונסקי בשנת 1919 בעיתון "השילוח" שהופיע אז בברלין. ב-1921 עלה ארצה כחלוץ, חבר בגדוד העבודה ותושב הקיבוץ עין חרוד. עבד בחקלאות, בסלילת כבישים ובעבודות בניין. כעבור כשנה החליטו הוא ואשתו לוסיה לעזוב את העמק ולעבור לתל אביב, שם התערה בחיי התרבות בארץ בצורת פזמונים לבמות הסאטיריות שפעלו אז, כמו גם לנשפי הפורים של תל אביב, שהיו מסורת בתל אביב הקטנה. כבר אז ניכרה אצלו הנטייה לכתיבה שובבה, ששובצו בה המצאות לשוניות. כמו כן ערך את המדורים הספרותיים בעיתונים אחדים - "דבר", "הארץ", "על המשמר" ואחרים.

אברהם שלונסקי, 1936

בתל אביב התגורר ברחוב פרוג ואחר ברחוב גורדון.

בחבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט, רחוב בן יהודה 9 בתל אביב, 1938. מימין לשמאל: יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה ליפשיץ

שלונסקי היה נציג בולט בקבוצה "המורדת" בשירת ביאליק ודורו וב"פרוגרמה" של ביאליק לכנס את נכסי האגדה ושירת ימי הביניים של יהדות ספרד במקום לתת מקום ליצירה עברית חדשה. כ"מורד" ניסה שלונסקי ליצור שירה תוססת חדשה וצעירה, בהשראת המודרניזם האירופי, שלא התקבלה על ידי הממסד הספרותי בארץ ולגבש סביבו חבורת כותבים ברוח זו. עובדה זו באה לידי בטוי בכך ששירת שלונסקי לא נלמדה במשך שנים בבתי הספר לצד שירתם של ביאליק, טשרניחובסקי, שמעוני ואחרים.

בשנת 1933 ייסד שלונסקי את השבועון הספרותי "טורים", המזוהה עם חבורת "יחדיו", שבה היו חברים גם נתן אלתרמן ולאה גולדברג. כעורך נתן שלונסקי למשוררים בראשית דרכם הזדמנות לפרסם את שיריהם. דליה רביקוביץ זכתה להזדמנות כזו, כששירה הראשון פורסם ברבעון הספרותי "אורלוגין" בעריכתו.

שלונסקי נרתם לעזרתו של המשורר בוריס גפונוב שתרגם את האפוס הגרוזיני "עוטה עור הנמר" (מאת שותא רוסתוילי). הוא יזם את הוצאת התרגום העברי של היצירה, והיה בין הפעילים להתרת עלייתו של גפונוב ארצה. גפונוב, שלמד עברית מהאזנה לשידורי "קול ישראל", עלה בסופו של דבר לארץ כשהוא חולה מאוד וימיו ספורים.

למרות היותו יוצר "שובב" לא התנתק שלונסקי מהמציאות הטראגית שסביבו והביא אותה לידי ביטוי ביצירותיו. בפואמה "דווי" הוא מבכה את גורל הקורבנות במלחמת העולם הראשונה ואת גורל היהודים שסבלו מפוגרומים באוקראינה בימי המהפכה הבולשביקית, כמו גם המצב האנושי בכלל, אותו תפס כפסימי.

בתקופת השואה הוציא קובץ שירים בשם "ממחשכּים", בו ביטא את רגשותיו מהתקופה האפלה, ובפרט ביכה את גורל יהדות אירופה.

שלונסקי היה עורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים" ויחד עם לולה לוקסמבורג ייסד את המועדון "צוותא" בתל אביב. כמו כן היה חבר באקדמיה ללשון העברית עוד מגלגולה כוועד הלשון העברית.

בשנת 1967 זכה שלונסקי בפרס ישראל לספרות.

אברהם שלונסקי נפטר בתל אביב בשנת 1973, ונקבר בבית הקברות קריית שאול[1].

לוחית זיכרון בגינת ביתו של אברהם שלונסקי ברחוב גורדון 30 בתל אביב

מיצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו של שלונסקי מתאפיינת בחדשנות רבה. השפה העברית הורחבה בעזרתה רבות, בייחוד לנוכח הדור הקודם ולסגנונו המליצי. רעננותו אומנם הניבה הרבה שעשועי לשון שיכולים להתפרש כחוסר רצינות אך עם זאת כתביו גדושים בהגות, רמיזות מקראיות ורבים אחרים. כך שלצד משפטים כ-"עטישה של מטה" (לתיאור נפיחה), הגה גם: "קַיִן אַיֶכָּה! קַיִן אַיֶכָּה! וְקַיִן מַחְרִישׁ."

באמצע ימיו, בספרו "אבני בֹהו", המשורר בוחר להציב עצמו כמעט לבדו אל מול קצב התפתחותה המהיר של העיר. תחילה מנסה לקלוט ולתאר את הדברים כפי שהם ולאחר מכן להביע עליהם ביקורת:

"וְאֵיךְ בֵּין רְחוֹבוֹת בִּסְאֹן וּדְהֹר יָהִימוּ
הָלַךְ סוֹמָא עָנִי (קְלָלָה לוֹ אוֹ בְּרָכָה?)
וְכֶלֶב- רֵעַ הוֹבִילוֹ בְּרִחְימוּ
מִמִּדְרָכָה אֶל מִדְרָכָה."

"עלבונות", אבני בֹהו- כְּרַכִּיאֵל.


קובץ שיריו "אבני גוויל" כולל את יצירותיו כמשורר בוגר. "משירי הפרוזדור הארוך" הוא קובץ הרהורים על מהות החיים.

שלונסקי היה גם משורר לילדים. מכתביו:"עלילות מיקי מהו", "אני וטלי בארץ הלמה".

המחזה "עוץ לי גוץ לי", על גמד רשע, גיבור אגדה גרמנית (רוּמְפֶּלְשְׁטִילִצִכֶן), הפך לקלסיקה במחזאות הילדים. בגרסת שלונסקי, כל המונולוגים והדיאלוגים נאמרו בחרוזים, וכללו משחקי לשון מתוחכמים ומשלב גבוה של עברית. דוגמה אופיינית לקטע מהמחזה:

"יֵדְעוּ כָּל עִיר, כָּל כְּפָר וָפֶלֶךְ: רֵאשִׁית חָכְמָה‏[2] – מִסִּים לַמֶּלֶךְ! מִסִּים, מִסִּים וְעוֹד מִסִּים – וְאֵין חָסִים עַל הַכִּיסִים!"

– מלך עוץ, "עוץ לי גוץ לי"

שלונסקי ולוסיה, רעייתו, היו חברים לתקופה של כעשרה חודשים בגדוד העבודה ובקיבוץ עין חרוד, אך קובצי שיריו המתארים תקופה קצרה זו, ובפרט סדרת שירי "עמל", היוו ומהווים סמל של העלייה השלישית ותפיסת ההתיישבות החלוצית בעמק יזרעאל[3].

Cquote2.svg

הַלְבִּישִׁינִי, אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶת פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת
וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל.

עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית.
בָּתִּים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת.
וְכִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם.

Cquote3.svg
– אברהם שלונסקי, שירים (בשני כרכים), ספרית פועלים, 1958, כרך ב:105

שלונסקי כתב שירים רבים העוסקים בנושא השואה. אחד משיריו הידועים ביותר בתחום הוא "סופה", המבטא את תחושתו של שלונסקי על התגנבותה של השואה לחיים:

Cquote2.svg

שֶׁמָּא בֶּכִי הָיִית

שֶׁמָּא צְחוֹק

כִּי גָעִית כִּי גָאִית

מֵרָחוֹק

Cquote3.svg
– אברהם שלונסקי, "סופה"

תרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרגום ניכרת הייחודיות של שלונסקי וכבר מהשורות הראשונות בולט הסגנון השלונסקאי. שלונסקי תרגם ממיטב הקלסיקה העולמית: שייקספיר, צ'כוב, פושקין, גוגול, רומן רולן ועוד.

בתרגומו הייחודי ל"המלט" (שלעברית תרגמוהו עוד ששה מתרגמים עד כה) ניכרת גם ייחודיות לשונו. שלונסקי תרגם את שייקספיר מרוסית וצרפתית, שכן לא שלט בשפה האנגלית.

כשהמלט פונה לאמו גרטרוד בבקשה שלא תשכב עם דודו קלאודיוס, רוצח אביו, נוקט שלונסקי בנוסח:

Cquote2.svg

מנעי דודייך מדודי

Cquote3.svg

. בתרגום אחר מופיע הנוסח: "אל תעלי על יצועי דודי." במקום אחר, כשפולוניוס מספר לו ששיחק בנעוריו את יוליוס קיסר שנרצח בידי ברוטוס בקפיטוליום‏[4] משיב לו המלט:

Cquote2.svg

אֵיזֶה מַעֲשֶׂה בְּרוּטָלִי לִרְצֹחַ עֵגֶל כָּל־כָּךְ קַפִּיטָלִי

Cquote3.svg

איכות תרגום הספר, "יבגני אוניגין", מוצגת בדבריה של המשוררת לאה גולדברג:

Cquote2.svg

בעיני היה תמיד תרגום 'יבגני אוניגין' כמין נס. דייקנותו במסירת תוכן הדברים, במסירת הריתמוס עד לכל הפסקות הנשימה שבו, ללא כל אונס לגבי הלשון העברית, ההזדהות של היכולת הטכנית עם היכולת למסור את רוח הדברים כמו שהם ללא ויתור, הוא כמעט מעשה שלא יעשה. ואף על פי כן הנה הוא שריר וקיים לפנינו.

Cquote3.svg

על שיריו המוכרים של שלונסקי שהולחנו נמנים "בואי כלה" ("שיר שבת") שהלחין יאיר רוזנבלום עבור המופע "ג'אמבו", "יום אחרון" שהלחינו מאיר אריאל ושלום חנוך, "לילה בגלבוע" ("לא אורחת גמלים") שהלחין מרק לברי ו"בוקר טוב" שהלחין דובי זלצר עבור המחזה "עוץ לי גוץ לי". כמו כן מוכרים תרגומיו של שלונסקי לשירים "את חכי לי ואחזור", "תכול המטפחת", "שיר הפרטיזנים" ו"מקי סכינאי".

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאברהם שלונסקי היו עוד ארבע אחיות ואח: אחיו, דב (בוריה) שלונסקי היה סופר ומתמטיקאי. אחיותיו, ורדינה שלונסקי, הייתה מלחינה ופסנתרנית, ואידה שלונסקי הייתה זמרת אופרה; פניה וגמן-שלונסקי הלחינה את שירי הילדים "רד אלינו אוירון" ו"גן שלנו". בנה, יהלי וגמן, היה מגדולי הפסנתרנים בארץ, ששלונסקי העניק לו את שמו. אחות נוספת הייתה מניה שלונסקי.

לאחר שובו מארץ ישראל לרוסיה, בהיותו בן 15 פגש שלונסקי באחת מחברותיה של אחותו פאניה, לוסיה לייקין שהייתה בת 17 והתאהב בה. אמו, ציפה, קיבלה אותה מיד ואהבה אותה כבת. ב-1921 עלו שניהם לארץ ישראל כזוג והצטרפו לגדוד העבודה. אחרי כשנה החליטו לעזוב ועברו לתל אביב, שם התקבלה לוסיה כשחקנית בתיאטרון האהל.

במחצית שנות ה-30 של המאה ה-20 נוצר קשר אינטימי בין שלונסקי לבין מירה הורביץ (בתו של דוד לוין), אשתו של יעקב הורוביץ. מירה נפרדה מבעלה וב-1936 נולדה בתם, רות‏[5], מרצה לספרות ולחשיבה יצירתית. שלונסקי המשיך לחלוק את חייו עם שתי נשותיו עד שלוסיה התאבדה ב-8 באוקטובר 1953. מירה נפטרה ב-1970.

את המחזמר "עוץ לי גוץ לי" הקדיש לנכדתו, סיגל אשל‏[6].

מֵחידושי שלונסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מילים וביטויים בשימוש יום-יומי: איגרוף, איפור, התאפיין, התאקלם, אי-פעם, אהיל, אפסנאי, בוגדני, גיבוב, גלישה, דהוי, הדהים, הודלף, הימור, זהו-זה, חבוב, חדגוני, חיזור, חוקיות, כדורת, כותפת, כמו-כלום, כפכף, ליטוף, מחזורי, מנוע, מעקב, מפגן, מרדף, מצוף, סבירות, סגרירי, סובלנות, עגורן, מה העניינים?, הפגיז, פיברק, פזילה, התפלמס, פזמונאי, פתחון-לב, צוֹפָר, צניחה, ציפור-נפש, קהילתי, הוקסם, קשוח, קשקוש, רֹאשן, רוב תודות, רגישות, נרכש, שבשבת, שוויוני, השוויץ, שקשוק, שרירותי, שתיין, תהליך, תורשתי, תאורה, תרשים, תשתית וכו'...
  • הגה, עת שהתבסס על ביטויים לועזיים, את שתי האמרות: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", "אותה הגברת בשינוי האדרת".

מספר שנינויות לשון:

  • נַעֲרָה יפה וּשְזופה: שְׁזִיפוֹנִית; "מָה נָאָה שְׁזִיפוֹנִית זוֹ בַּאֲרֶשֶׁת פָּנֶיהָ!" (שלונסקי, תרגום קולא, עמ' 95)
  • אמבולנס: שגר־פֶּגֶר.
  • אילוזיה- אמר בצחוק שפירושו בעברית: "אילו-זה-היה"
  • פלירט: דרך־עגב.
  • פרמיירה: הצגת בכורה.
  • מי שהולך ורדיו־טרנזיסטור צמוד לאזנו: רדיוט.
  • בגידת אשה לראשונה: קרן היסוד.
  • בגידתה של אותה אשה, שהפכה לדרך־קבע: קרן קיימת.
  • פרשנותו לגבי מהות בית הקפה "אררט", שבתל אביב הקטנה, שבו ישבו סופרים שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם: זהו נוטריקון של אני רוצה רק טה.
  • להיטותם של אנשי ספרות לקבל פרסים, זכתה מפי שלונסקי לכינוי "פרסטיטוציה", על משקל המלה הלועזית "פרוסטיטוציה" (זְנות).
  • למראה שתי נערות לא מוכרות, חטובות גזרה, שנכנסו לבית הקפה שם ישב עם ידידיו: "הנה החדשות ועיקרן תחילה".
  • על חידון התנ"ך, שהוא אירוע שטחי, נשען על זכירה מכנית בלבד, ללא ניתוח המשמעות וכדומה: ואם אינני יודע את מספר הטלפון של רחב הזונה, אז מה?
  • על מבקרי ספרות ואמנות שאין בפיהם אלא גינויים וקטרוגים: הללו מוציאים זרע לבטלה, שכן על הכל אומרים הם: זה רע, זה רע!

חידושי לשון נוספים שהגה שלונסקי מובאים ב"מילון לחידושי שלונסקי" בעריכתו של יעקב כנעני, שיצא לאור בכמה מהדורות בהוצאת ספרית פועלים.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דְּוָי (1924)
  • לאבא-אימא (1927)
  • בגלגל (1927)
  • באלה הימים (1930)
  • לא תרצח (1930)
  • אבני בוהו (1934)
  • שירי המפולת והפיוס (1938)
  • שירי הימים (1946)
  • על מילאת (1947)
  • עלילות מיקי מהו (1947)
  • שירים (1954)
  • כתבים נבחרים (1955)
  • אני וטלי או ספר מארץ הלמה (1957)
  • עוץ-לי-גוץ-לי (1964)
  • ילקוט שירים (1967)
  • אבני גוויל (1968)
  • משירי הפרוזדור הארוך (1968)
  • כתבים (1971)
  • לאברהם שלונסקי בן השבעים (1973)
  • ספר הסולמות (1973)
  • מול הישימון (1973)
  • כתבי אברהם שלונסקי (1973)
  • פרקי יומן (1981)
  • מסות ומאמרים, העשור הראשון, 1922-1933, (עורכות: חגית הלפרין וגליה שגיב), תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ באוניברסיטת תל אביב, 2011

מחזות שתרגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת חוקרי הספרות החשובים והמבקרים המוכרים, שכתבו על יצירתו של אברהם שלונסקי, כוללת בין השאר את: רנה לפידוס, חמוטל בר יוסף, מאיה פרוכטמן, הלל ברזל, חגית הלפרין, מנחם רגב, לאה חובב, בועז ערפלי, גליה שגיב, זיוה שמיר, ראובן שהם, אברהם בנימין יפה, יוסף שה-לבן, אריה אהרוני, שלמה יניב, אוריאל אופק, אברהם הגורני-גרין, ישראל זמורה, שלום רוזנפלד, יעקב בהט, יצחק אבינרי, שלמה אבן-שושן, דן מירון, גבריאל צפרוני, עזריאל אוכמני, עוזי שביט, חנוך ברטוב, לאה גולדברג, גדעון כצנלסון, ברוך קורצווייל, יעקב רבינוביץ, בת שבע שריף, ז'ולייט חסין, חיה שחם, יוחאי אופנהיימר, גרשון שקד, רפי וייכרט, עמינדב דיקמן, ורבים נוספים. מבחר חיבורים:

  • יריב בן אהרון, זמר, מסכת על השיר "זמר", עם פירוש "גיזת הטל", הוצאת "שחרות", תשס"ח 2007.
  • אברהם שלונסקי, פרקי יומן, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים.
  • מכתבים למשוררת צעירה - מכתבי אברהם שלונסקי לצילה שמיר, תל אביב: הוצאת משכל.
  • יעקב כנעני, מילון חידושי שלונסקי, הביא לדפוס: אריה אהרוני, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים.
  • חגית הלפרין, מעגבנייה עד סימפוניה - השירה הקלה של אברהם שלונסקי, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים.
  • חגית הלפרין, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, 2011.
  • א. ב. יפה, א. שלונסקי משורר וזמנו, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים.
  • יוסף שה-לבן, א. שלונסקי, הנחיות לקריאה ולימוד, תל אביב: הוצאת אור עם.
  • ארי אופנגנדן, ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2010.
  • אברהם שלונסקי משוחח על עברית וסלנג. 'דחק' - כתב עת לספרות טובה, כרך ג, 2013
  • אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "אברהם שלונסקי - רק אחרי מותה כתב לה שירי אהבה", עמ' 139-131

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלונסקי הובא למנוחות ליד קברו של אלתרמן, דבר, 21 במאי 1973, המשך.
  2. ^ הביטוי "ראשית חכמה" שאול מתהילים קיא י': "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" כוונתו היא: הדבר הראשון שצריך לעשות.
  3. ^ קדושת הארץ בשירה הארץֿישראלית
  4. ^ קיסר נרצח בתיאטרון פומפיוס, אך במחזהו של שייקספיר יוליוס קיסר הוא נרצח על מדרגות הקפיטול ("קפיטוליום" בתרגום שלונסקי) ברומא
  5. ^ רות אשל שלונסקי, אין קשר בין כסית לצוותא
  6. ^ ראו: אברהם שלונסקי.
הקודם:
נתן אלתרמן
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם אליעזר שטיינמן

1959
הבא:
מרדכי בן יחזקאל