עיקר וטפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עיקר וטפל הוא כלל בהלכות ברכות הנהנין שמקורו במשנה במסכת ברכות, לפיו האוכל שני מאכלים, האחד עיקרי והשני טפל לו, מברך על העיקר ופוטר את הטפל מברכה.

מקור הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר במשנה: "הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו. זה הכלל, כל שהוא עקר ועמו טפלה, מברך על העקר ופוטר את הטפלה" (ברכות פרק ו משנה ז) מכאן שכל האוכל מאכל עיקרי ומאכל משני נדרש לברך רק על המאכל העיקר את הברכה המתאימה לו, ובכך פוטר את המאכל המשני מברכה.

הגדרת המושג טפל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על הדוגמה של המשנה, שמאכל נפרד נאכל למטרת הפגת טעם שחוזקו אינו רצוי, מביא הרמב"ם שכל דבר שמעורב במאכל ויש לו מטרה של עיצוב מרקם המאכל או נתינת ריח בו, או נתינת צבע בו, נחשב טפל למאכל, ויברכו על המאכל את הברכה של המרכיב העיקרי שבו: "שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפלה" (הלכות ברכות פרק ג הלכה ו).

המגן אברהם[1] כתב שהמרכיב שממנו נעשה רוב המאכל נחשב עיקר המאכל. החיי אדם אמר שכששני המאכלים נפרדים (לדוגמה בסלט ירקות שיש בו זיתים או בסלט פירות שיש בו בננות או מלון, יש לברך על כל אחד מהם את הברכה המתאימה לו, אך בביאור הלכה כתב שמחמת ספק ברכות יש לברך רק על המרכיב העיקרי[2].

כשאוכל את הטפל תחילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדוגמה המובאת במשנה המדובר הוא שאכל את המליח, שהוא העיקר, תחילה, ואת הפת. לגבי הדין במקרה שאוכל את הטפל ראשון כתב הרמ"א על פי התרומת הדשן שיברך על הטפל שהכל: "הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפילה היינו שאוכלן ביחד או שאוכל העיקר תחלה, אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא; או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה, מברך על האוכל תחלה אף על פי שהוא טפל לשתייה, ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל לדבר אחר" (שולחן ערוך סימן ריב סעיף א). אמנם האחרונים פקפקו על פסק זה של הרמ"א[3].

בברכה אחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית יוסף הביא את דברי הכלבו, שהסתפק האם כלל זה נוהג רק לגבי ברכה ראשונה או גם לגבי ברכה אחרונה, והבית יוסף עצמו כתב שדבר פשוט הוא שכלל זה נכון גם לגבי ברכה אחרונה[4].

האם הטפל אינו חייב בברכה או שנפטר בברכת העיקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחרונים דנו האם הטפל אינו חייב בברכה כלל, משום שאין זו דרך אכילה חשובה, או שהוא חייב בברכה אלא שברכת העיקר פוטרתו, ולכן כשלא כיון על הטפל כשבירך על העיקר, או שהעיקר אינו חייב ברכה כלל כגון שהוא מזיק, יתחייב הטפל בברכה בפני עצמו. הדעה הרווחת היא שהטפל חייב בברכה אלא שברכת העיקר פוטרתו[5].

האם כלל זה הוא מדאורייתא או מדרבנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוגמה המובאת במשנה היא של האוכל פת, שחיוב הברכה עליה (ברכת המזון) הוא מן התורה, ומכאן שכלל זה שאמרו חכמים הוא בעל תוקף מדאורייתא.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סימן ריב סעיף קטן א
  2. ^ ביאור הלכה סימן ריב ד"ה אם העיקר
  3. ^ ראו משנה ברורה סימן ריב סעיף קטן י ובשער הציון שם סעיף קטן כד
  4. ^ בית יוסף סימן ריב
  5. ^ ראו ברמ"א הנ"ל, שהאוכל את הטפל תחילה מברך עליו, משמע שהטפל חייב בברכה. וכן נקט גם החזון אי"ש אורח חיים סימן כז סעיף קטן ט.