לדלג לתוכן

עירום בנחת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עירום בנחת
Nu couché
הציור, עירום בנחת
הציור, עירום בנחת
מידע כללי
צייר אמדאו מודיליאני
תאריך יצירה 1917
טכניקה וחומרים שמן על קנבס
ממדים בס"מ
רוחב 92 ס״מ עריכת הנתון בוויקינתונים
גובה 59.9 ס״מ עריכת הנתון בוויקינתונים
נתונים על היצירה
מיקום Long Museum
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עירום בנחתצרפתית: Nu couché, מילולית: משכב בעירום) הוא ציור שמן על קנבס עם מידות של 60 על 92 ס"מ, שצייר הצייר האיטלקי אמדאו מודיליאני בשנת 1917. זוהי אחת העבודות המוכרות ביותר שלו ואחת מיצירות האמנות היקרות ביותר שנמכרו במכירה פומבית לאוסף פרטי (אנ').[1]

"עירום בנחת" היה אחד מסדרת ציורי עירום שצייר מודיליאני בין השנים 1916 ו-1919, ועם אותה מודל. סדרת עירום זו, שהן בין יצירותיו הידועות ביותר, הוזמנה על ידי סוכנו וחברו, סוחר האמנות (אנ') הפולני לאופולד זבורובסקי (אנ'), שנתן לאמן להשתמש בדירתו כסטודיו, סיפק לו מודלים וחומרי ציור, ושילם לו בין 15 ל-20 פרנק עבור כל יום עבודה.

הציור הוצג בגלריה של סוחר האמנות ברטה וייל (אנ') בתערוכת היחיד היחידה שזכה לה מודיליאני בחייו בפריז, שנאלצה להיסגר עקב עבירה על הגינות ציבורית.[2] סביר להניח שהמודל של העירום השוכב, עם זרועות פתוחות, זהה לזה של ציור אחר של מודיליאני מ-1917, "האישה עם עניבה שחורה".

הציור היה אחד משבעה ציורי מודיליאני מאוסף ריקרדו גואלינו (אי'), שחלקם אבדו ב-1931.

תחילה הייתה היצירה שייכת לאוסף פיירו פרולדי, ולאחר מכן לאוסף ג'אני מתיולי (אי') במשך 66 שנה, עד שב-9 בנובמבר 2015, הטייקון הסיני ליו ייצ'יאן (אנ'), רכש את הציור לאחר 9 וחצי דקות של הצעות במכירה פומבית של כריסטי'ס בניו יורק, במחיר 170,405,000 דולר.[3] הציור הפך אפוא ליצירה העשירית היקרה בעולם שנרכשה אי פעם במכירה פומבית (הראשונה הייתה "נשות אלג'יר (אנ')" - "גרסה O", מאת פבלו פיקאסו), והוא נחשב לאחד מהציורים היקרים ביותר בעולם.[4][5]

רוב 22 ציורי העירום השוכב מהסדרה מוצגים בעיקר במוזיאונים בארצות הברית. מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים, המוזיאון לאמנות מודרנית ומוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק מציגים כל אחד שלוש יצירות. מחוץ לארצות הברית, מוסדות כוללים את מוזיאון לונג (אנ') בשנגחאי ואת גלריית קורטולד (אנ') בלונדון. "עירום בנחת" היא היצירה הגדולה ביותר מהסדרה האיקונית שבו אמדאו מודיליאני המציא מחדש את העירום לעידן המודרני.[6]

תיאור וסגנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוי המתאר של "עירום בנחת"

ציור זה - שנקרא גם "עירום שוכב בזרועות פתוחות" או "עירום אדום" - הוא ללא ספק אחד המפורסמים של הצייר מודיליאני, ואכן עבור רבים הוא אפילו הסמל שלו; אם נשאל את עצמנו מה הסיבה להצלחה כזו (לפחות בעידן שלנו) קשה לנו לענות, לפחות במבט ראשון.

הדמות הלא ידועה משתרעת על פני כל הציור עם ידיים ורגליים חתוכות לאורך קצה הציור. מיוצגת עם עיניים ושיער שחורים, היא שוכבת עצבנית על כריות כשזרועותיה פרושות ושער בתי השחי והערווה גלויים (פרט שהיה לא מוסרי לתקופה). הצבעים מעטים: הגוונים הקיימים הם אדום ואוקר, כחולים, שחורים ומעט לבן. האווירה בקושי עובדת, כמעט סקיצה, כדי להדגיש טוב יותר את גופה הבהיר והרך.

גוף המודלית שולט בחלל, למעשה הוא ממלא אותו ויש לחתוך אותו בברכיים, בפרק היד ובמרפק כאילו הבד לא יכול להכיל אותו. הסיבה לחיתוך המסוים הזה נראית ברורה: אין מקום בקומפוזיציה וחלק הגוף והרהיטים ברקע שדורשים את חלקם בחלל פשוט נחתכים כדי לא להפריע לסגנון הנכון של הציור. הספה אדומה, הכרית כחולה, שום דבר לא נוקשה. עבור מודיליאני, העירום הוא צורה מסוימת של דיוקן שהצייר משחזר על קנבס באותו חופש שהיה עושה עם הפנים. בדרך זו, למרות שקווי המתאר הם בזווית, הם משתרעים באופן ליניארי כדי לשפר את המציאות.

הקו הזה (הבסיס לאמנותו של מודיליאני) בעירום המסוים הזה הוא שמסמן את הגבולות בין כאוס ליצירה. הקו קובע את קווי המתאר בין האורות והצללים, מסמן חללים ובונה נפחים. הקו והעוביים השונים שלו הם שתוחמים את החזית והרקע. זה השימוש בקו שבו מודיליאני משיג כיבוש, שביתת נשק יקרה בין קלאסיציזם למודרניות, בין אהבה קדושה לחול, בין הבשר לאידיאל. קו שעבד עליו מאז נעוריו וזה סימן ההיכר האופייני של האמן.

כמו ציורי עירום אחרים של האמן, אפשר לקבוע הקבלות מסוימות עם הקלאסיקה. במקרה זה ההשוואה כמעט ברורה: "המאחה העירומה", שצוירה על ידי פרנסיסקו דה גויה יותר ממאה שנה קודם לכן, והייתה, ללא ספק, התייחסות לציור הזה וכנראה לפחות לציור אחר, "שוכב עירום עם זרוע על מצחו". בהשוואה לציורי עירום אחרים של מודיליאני, ב"עירום בנחת" הוא מצליח להעניק נגיעה אקספרסיבית משונה בעוצמת המראה ובשימוש המיומן במעט הצבעים, והופך את הציור לסמל. סמל אוניברסלי, יחד עם ה"מאחה" של גויה, של חושניות נשית (מודרנית במקרה זה) הוצג בצורה פרובוקטיבית אך מכילה ומלנכולית, כמעט מופשטת.

מבקר האמנות של הגרדיאן, ג'ונתן ג'ונס (אנ'), מציין שמודיליאני ממשיך במסורת של "ונוס מאורבינו" של טיציאן. המסורת ההיא של האדרת גוף האדם מחדיר את המיניות של העירום של מודיליאני, שהומצאה מחדש עשור לפני כן על ידי ציוריהם של פבלו פיקאסו ואנרי מאטיס. ג'ונס מעיר כי מודיליאני היה אמן דתי ודתו הייתה תשוקה.[7][8]

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Giulio Carlo Argan, Modern art, 1770–1970, Florence, 1970.
  • Lara Vinca Masini, The art of the twentieth century, Florence, Giunti, 1989.
  • AAVV, Modigliani, Giunti, 1997.
  • AAVV, Universal Encyclopedia of Art, Milan, Leonardo Arte, 1997.
  • Doris Krystof, Modigliani - Poetry of vision, Editorial L'Espresso, 2001.
  • Leone Piccioni (ed.), Modigliani, Rizzoli, 2004.
  • Klein, Mason, et al. Modigliani: Beyond the Myth. New York, 2004. The Jewish Museum.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]