עירום (אמנות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Michelangelo's David
דוד (1504)
"איזו נפש היא כל כך ריקה ועיוורת, שאיננה יכולה להכיר בעובדה שכף הרגל היא אצילית יותר מהנעל, והעור יפה יותר מהבגד שבו הוא לבוש?"
-מיכלאנג'לו
"אדם וחוה" מאת לוקאס קראנאך האב (בסביבות 1538)

באמנות, הצגת דמות בעירום היא מסורת, בעיקר באמנות בעולם המערבי, והשימוש בה נעשה כדי לבטא את האידאלים של יופי גברי או נשי, וכן תכונות אנושיות אחרות. באמנות יוון העתיקה היה זה עיסוק מרכזי, ולאחר תקופה חצי-רדומה במהלך ימי הביניים, חזר העירום למקום מרכזי באמנות המערבית, עם הרנסאנס. נעשה שימוש בדמויותיהם של ספורטאים, רקדנים, ולוחמים על מנת להביע חיים ואנרגיה אנושית, כאשר העירום, בתנוחות שונות, מבטא רגשות בסיסיים או מורכבים כגון פאתוס[1]. במובן אחד, עירום הוא יצירת אמנות יפה שהנושא המרכזי שלה הוא גוף האדם הלא-לבוש[2], היוצר סוגה של נושא באמנות, באותו אופן כמו נופים וטבע דומם. לעתים קרובות, גם סוגים אחרים של אמנות עושים שימוש בדמויות לא-לבושות, כמו ציורי היסטוריה, אמנות אלגורית ודתית, דיוקנאות, או אמנות דקורטיבית.

אמנם אין הגדרה אחת של אמנות יפה, ישנן תכונות מסוימות המקובלות על רוב ההגדרות. באמנות יפה הנושא הוא לא רק מועתק מן הטבע, אלא משתנה על ידי האמן לאובייקט אסתטי, בדרך כלל ללא תועלת משמעותית, מטרה מסחרית (פרסום, איור), או למטרות דקורטיביות בלבד. יש גם את עניין הטעם האישי; העירום הוא חלק מהתרבות הגבוהה. עם זאת, טעם באמנות איננו סובייקטיבי לחלוטין, אלא כולל קריטריונים של מיומנות ואומנות ביצירת אובייקטים, תקשורת מורכבת של העברת מסרים בצורה לא טריוויאלית, ויצירתיות[3]. עבודות שבעבר התקבלו כתרבות גבוהה, נראות כיום חיקוי או סנטימנטליות[4], או, בקיצור, קיטשיות[5].

אמנים מודרניים ממשיכים לחקור נושאים קלאסיים, אבל גם ייצוגים מופשטים יותר, תוך התרחקות מאידאליזציה של ייצוג אנשים. במשך רוב שנות המאה העשרים, המודרניסטים לא מצאו עניין רב בייצוג היופי האנושי, שכן במקום זאת הם התמקדו בבניית היופי באמצעים פורמליים[6]. בימינו, או בעידן הפוסט-מודרני, העירום נתפס כפאסה על ידי הרוב[7], עם זאת תמיד ישנם אמנים שמוצאים השראה בגוף האדם האנושי[8].[דרושה הבהרה]

סקירה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסלים רבים מהעת העתיקה מוצג הגוף העירום במלואו, כולל איברי המין. דוגמאות לכך הם הפסלים אפולו קוטל לטאה, אפולו בלוודרה, הרמס נושא את דיוניסוס התינוק, נושא הרומח, המגרד ופסלי קורוס. לעומתם, בפסל ונוס ממילו העירום הוא חלקי, מהמותניים ומעלה בלבד, ובפסלים אפרודיטה מקנידוס וונוס קפיטולנה שבא בעקבותיו, כף היד מסתירה את אזור המבושים. בפסלי עירום מתקופת הרנסאנס, כגון דוד של דונטלו ודוד של מיכלאנג'לו מוצגים איברי המין, וכך גם בפסל מאוחר יותר, עידן הברונזה מאת אוגוסט רודן משנת 1876. אוסף של יותר מ-200 פסלי עירום, של גברים, נשים וילדים, כולם מאת גוסטב ויגלנד, נמצא בפארק ויגלנד שבאוסלו. עירום מופיע באחדים מפסליו של פרננדו בוטרו, ובהם "חטיפת אירופה", המוצב בנמל התעופה מדריד-בראחס, ו"אדם וחוה", המוצב במונקו.

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי וכיסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרישום "האדם הוויטרובי" מאת לאונרדו דה וינצ'י הוא תמונה חזיתית של גבר, כולל איבר המין. בציורי עירום פעמים רבות מוסתרים המבושים, לעתים לכאורה באקראי ולעתים בכוונה. בציורים "ונוס הישנה" מאת צייר הרנסאנס האיטלקי ג'ורג'ונה, ו"ונוס מאורבינו "מאת טיציאן, תלמידו של ג'ורג'ונה, כף ידה של האישה המצוירת שמוטה על מבושיה ומסתירה חלק מהם. בציור "הוּלדת ונוס" מאת סנדרו בוטיצ'לי מחזיקה ונוס את שערה הארוך באופן שמסתיר את מבושיה. בציוריו של לוקאס קראנאך האב נמצאות שתי הגישות: בציור "אדם וחוה" מוסתרים מבושיהם באמצעות ענף שמחזיק אדם, ובציור "ונוס וקופידון" מוסתרים מבושיה של ונוס באמצעות צעיף שהיא מחזיקה, ואילו בציור אחר של "ונוס וקופידון" מבושיה גלויים. פער גדול יותר ניכר בציוריו של פרנסיסקו גויה: בשנים 1797–1800 צייר את "המאחה העירומה" (אנ') ולאחריו צייר את "המאחה הלבושה" (אנ').בציורו של ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, "המקור" (אנ') (הושלם ב-1856) האישה העירומה חשופה, ובציורו של הצייר הצרפתי גוסטב קורבה משנת 1866, "מקורו של העולם", חשוף איבר המין לחלוטין ומוצג בפירוט רב. ויליאם אדולף בוגרו הרבה לצייר ציורי עירום, שבמרביתם אזור המבושים מוסתר בדרכים שונות. דוגמה לכך היא ציורו "נערה מתגוננת מפני ארוס", משנת 1880 בערך, שבו פלג גופה התחתון של הנערה מכוסה בבד כחול[9]. לעומת זאת, בציורו "הולדת ונוס" (אנ'), משנת 1879, ונוס עירומה לחלוטין.

בציורי העירום של אמדאו מודיליאני מתחילת המאה העשרים (ראו בוויקישיתוף), כולם של נשים, לעתים המבושים גלויים ואף מודגשים, ולעתים מוסתרים בדרכים שונות. עירום נכלל גם באחדים מציוריו של פבלו פיקאסו, כגון "עירום, עלים ירוקים וחזה" (אנ') משנת 1932, המציג את מארי-תרז ולטר. סגנונם של ציורים אלה הוא סוריאליסטי, ולכן העירום בהם פחות בוטה. ביצירתו של טום וסלמן "קולז' אמבטיה מס' 3" משנת 1963[10] בולטים שלושה איברים: שפתיים ורודות, פטמות בצבע תואם ושער ערווה[11], אך גם זהו עירום פחות בוטה. ציורי עירום נכללים גם בעבודתם של אגון שילה ולוסיאן פרויד.

היריון אינו נושא נפוץ בציור, ועוד פחות נפוצים ציורי היריון בעירום. ציורו של גוסטב קלימט, "תקווה 1"[12] (אנ') משנת 1903 מציג תמונת פרופיל של אישה עומדת הנמצאת בהיריון מתקדם ומביטה בצופה.

רחצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הרוחצת", מאת ויליאם אדולף בוגרו (1879)

רחצה, באמבט, בים או בנהר, היא סצנה שבה העירום טבעי ומתבקש, ואכן מופיע בציורים אחדים, ובהם: "סוזנה והזקנים" מאת טינטורטו משנת 1556; אחדים מציוריו של ויליאם אדולף בוגרו: "לאחר הרחצה" (1875), הרוחצת" (1879) ו"שתי רוחצות" (1884); "אישה מתרחצת באמבט" מאת אדגר דגה משנת 1886; "המתרחצות הגדולות" מאת פול סזאן משנת 1906; "המתרחצות" מאת רנואר משנת 1919 (אנ'); "עירומה ישובה מייבשת את רגלה" מאת פיקאסו משנת 1921;[13] "קולז' אמבטיה מס' 3" מאת טום וסלמן משנת 1963; "מחווה לבונאר"[14] מאת פרננדו בוטרו משנת 1972. בכל היצירות הללו מוצג עירום נשי. עירום גברי (חלקי) מוצג בציורו של ז'אק-לואי דויד "מות מארה" משנת 1793 ובציורו של דייוויד הוקני "Man in Shower in Beverly Hills"[15] משנת 1964.

אלים מיתולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלי המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הרומית מופיעים בציורי עירום רבים. במיוחד זכו לכך ונוס, אלת הגנים והכרמים במיתולוגיה הרומית, שהוקבלה לאפרודיטה, אלת האהבה והיופי היוונית, וארוס, אל האהבה והתשוקה המינית במיתולוגיה היוונית, שאצל הרומאים נקרא אָמוֹר או קופידון (ראו דוגמאות אחדות בפרק "גילוי וכיסוי" לעיל).

ציורי התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיאור סיפורם של אדם וחוה בגן עדן העירום מתבקש, בהתאם לתיאור "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ" (ספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ה). ואכן, ציורים רבים מציגים את אדם וחוה עירומים. בציור "אדם וחוה" מאת טיציאן (בסביבות 1550) מוסתרים מבושיהם על ידי ענף הצומח בקרבתם, ובציור "אדם וחוה" מאת ויליאם בלייק (1808) מסתיר הנחש את מבושיה של חוה. הפרסקו "הגירוש מגן עדן" מאת מזאצ'ו, הנמצא בקפלת בראנקצ'י, מציג את חווה מכסה בידיה את איבריה, ואת מערומי אדם גלויים. בסוף המאה ה-17, שלוש מאות שנה אחרי שהתמונה צוירה, הדוכס הגדול של טוסקנה, קוזימו השלישי דה מדיצ'י, ציווה להוסיף עלי תאנה שיכסו את ערוותן של שתי הדמויות. העלים נמחקו כשהתמונה עברה ניקוי ושחזור בשנות ה-80 של המאה העשרים.

סיפורן של בנות לוט הוביל לציורי עירום רבים, בהם "לוט ובנותיו" מאת אלברכט אלטדורפר (1537), "לוט ובנותיו" מאת הנדריק חולציוס (אנ') (1616) ו"לוט ובנותיו" מאת גוסטב קורבה (1844).

סיפור דוד ובת שבע הוביל אף הוא לציורי עירום אחדים, בהם "דוד ובת שבע" מאת יאן מַסֵיְיס (1562) ו"בת שבע" מאת ז'אן-לאון ז'רום (1889 בערך).

הפולמוס סביב הצגת יצירות עירום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת יצירות עירום ברשות הרבים היא לעתים נושא שנוי במחלוקת, מטעמי צניעות או דת.

בשנת 2000 הציעה העיר פירנצה ליצור עותק של הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו עבור העיר ירושלים לרגל חגיגות ה-3,000 לכיבוש העיר על ידי דוד. ההצעה עוררה סערה בירושלים, בייחוד בחוגים החרדים בה, בשל הצגת דוד המלך עירום. לבסוף ניתן עותק של פסל אחר של דוד, לבוש בגדים, הפסל "דוד" של ורוקיו, והוא מוצב במוזיאון מגדל דוד[16].

בשנת 2012 פרסם המוזיאון הלאומי של סקוטלנד כרזה ובה ציורו של פבלו פיקאסו, "אישה עירומה על כורסה אדומה", כפרסומת לתערוכה "אמנות מודרנית של פיקאסו". אף שבציור זה העירום פחות ריאליסטי מזה שבציורים ממאות קודמות, בטרמינל בשדה התעופה אדינבורו הוסרה הכרזה, בעקבות תלונות של עוברים בו, אך כעבור זמן מה הוחזרה[17].

ביולי 2016 הוצג בתערוכת הבוגרים של מכללת שנקר ציור עירום של אישה, שפניה הם כפני שרת המשפטים, איילת שקד. לצייר, ים עמרני, ניתן אולטימטום: להסיר את העבודה מהתערוכה או להסתיר את פני האישה, ובעקבות זאת הוסתרו פני האישה ברצועות דבק שחורות[18]. הציור וצנזורו עוררו פולמוס עז[19].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kenneth Clark, The Nude: A Study in Ideal Form, Princeton University Press, 1956

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עירום באמנות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Clark, Ch.1 The Naked and the Nude
  2. ^ Clark
  3. ^ Denis Dutton, The Art Instinct: Beauty, Pleasure, and Human Evolution, Bloomsbury Press, 2009, Ch. 3 - What is Art?
  4. ^ Ross King, The Judgement of Paris:The Revolutionary Decade that Gave the World Impressionism, PIML, 2007
  5. ^ "Theories of Media,Keywords Glossary:kitsch". The University of Chicago. 
  6. ^ Wendy Steiner, Venus in Exile: The Rejection of Beauty in Twentieth-century Art, The Free Press, 2001, pp. 44, 49–50
  7. ^ Peter Steinhart, The Undressed Art: Why We Draw, Alfred A. Knopf, 2004, p. 9
  8. ^ "Nude Freud painting in £17m record sale". Metro. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2012. 
  9. ^ יונתן הירשפלדמה ציור על אהבה יכול ללמד אותנו על שפה ותרבות, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2015
  10. ^ התמונה מוצגת במאמר The Many Moods of Pop: Denial, Negation and Affirmation
  11. ^ מוניקה לביא, נשים באמנות, באתר "הדרך למעלה", יוני 2004
  12. ^ Hope I, 1903, The National Gallery of Canada
  13. ^ Pablo Picasso - Seated Nude drying her feet 1921
  14. ^ Tribute to Bonnard, באתר WikiArt
  15. ^ Man in Shower in Beverly Hills, באתר של גלריית טייט
  16. ^ לילית וגנר, פירנצה חוגגת יום הולדת לדוד, באתר ynet, 12 בספטמבר 2004
  17. ^ פיקאסו: עירום אמנותי או חושפני ופוגעני, באתר nana10‏, 15 באוגוסט 2012
  18. ^ טלי קיים‏, ציור עירום של איילת שקד צונזר בתערוכת הבוגרים של מכללת שנקר, באתר וואלה! NEWS‏, 14 ביולי 2016
  19. ^ עמוס אריכא, מה קרה לפרופ' יולי תמיר, באתר "אימגו", 19 ביולי 2016
    מאמר המערכתהצנזורית משנקר, באתר הארץ, 20 ביולי 2016
    יולי תמירהרגע שלי עם איילת שקד, באתר הארץ, 20 ביולי 2016
    אורית קמירהכבוד של איילת שקד, באתר הארץ, 20 ביולי 2016
    עמוס שוקןאסור לצייר דמות אשה בעירום, באתר הארץ, 21 ביולי 2016
    עודד ידעיהפרשת הציור המצונזר: שנקר צריכה להתנצל ולחזור בה, באתר הארץ, 25 ביולי 2016