על האידאות

על האידאות (ביוונית עתיקה: Περὶ Ἰδεῶν) הוא טקסט פילוסופי המיוחס לאריסטו, אף שייחוס זה מוטל בספק. הטקסט כולל ביקורת על תורת האידאות של אפלטון. הטקסט לא נשמר, אך חלקים ממנו מצוטטים בחיבורו של אלכסנדר מאפרודיסיאס אודות המטאפיזיקה של אריסטו.

ייחוס לאריסטו

אלכסנדר מאפרודיסיאס מייחס את הציטוטים מתוך "על האידאות לאריסטו". ידוע ממקורות נוספים, ביניהם סיריאנוס, שלאריסטו היה חיבור בשם זה. דיוגנס לארטיוס מציין חיבור של אריסטו בשם "על האידאה". השאלה המרכזית במחקר היא האם אלכסנדר מדווח באופן מהימן על התכנים של "על האידאות". ישנה אפשרות שאלכסנדר שואב גם ממקורות אחרים שאינם אריסטו. נוסף על כך ייתכן שאפילו אריסטו עצמו מתאר ב"על האידאות" טיעונים שאינם שלו אלא של אנשי האקדמיה האפלטונית.

תוכן

ספר ראשון

הספר הראשון של החיבור כולל כמה טיעונים להצדקת קיומן של האידאות, והפרכות של הטיעונים הללו. הטיעונים אכן מוזכרים בקצרה בפרק 9 של ספר I של המטאפיזיקה של אריסטו, וכמו כן בפרק 4 של ספר XIII. אולם הטיעונים בצורתם המלאה נמצאים בהערות של אלכסנדר לפרק 9 של ספר I של המטאפיזיקה.

הטיעון מן המדעים

המושא של כל מדע הוא דבר יחיד וקבוע. לפיכך הוא אינו יכול להיות אף אחד מן הדברים הפרטיקולריים, הן כי הם מרובים והן כי הם בלתי מוגדרים ובלתי קבועים. למשל, המושא של הרפואה איננו הבריאות של אדם ספציפי, אלא הבריאות עצמה. לכן המושא של כל מדע צריך להיות אידאה.

המענה לטיעון זה הוא קודם כל שייתכנו מושאים של המחשבה שאינם דברים פרטיקולריים, אך גם אינם אידאות. בנוסף, טיעון זה יוכיח לא רק שישנן אידאות של מושאי המדעים, אלא גם של מושאי האומנויות. התוצאה תהיה שישנן אידאות לספסלים ולמיטות, דבר שהפלטוניסטים ידחו.

הטיעון על פי "אחד לעומת רבים"

אם ישנו ריבוי של בני אדם, למשל, הרי שצריך להיות משהו שחל על כל בני האדם וגורם לכך שנכון להחיל עליהם את התיאור "בני אדם" באותו אופן. דבר זה צריך להיות האידאה של אדם.

הבעיה בטיעון זה היא שהוא גורר את קיומן של אידאות של שלילה. כפי שיש דברים רבים שהם בני אדם כך ישנם דברים רבים שהם "לא־בני אדם". אם כך נצטרך לקבוע שישנה אידאה של "לא־אדם".

תשובה מסוימת שניתנת מפי הפלטוניסטים היא שגם על פי החלה של שלילה על דברים רבים אפשר לקבוע שישנה אידאה מסוימת שנשללת. למשל אם נאמר שאדם מסוים אינו לבן וגם סוס מסוים אינו לבן, הרי שבשני המקרים המחשבה שלנו תצביע על האידאה של "לבן", ולא על אידאה של שלילה.

הטיעון מן המחשבה

כאשר אנחנו חושבים על משהו, כמו אדם או חיה, אנחנו חושבים על משהו שקיים. אם כך, המחשבה שלנו איננה יכולה להיות אודות דבר פרטיקולרי, שכן דבר זה עשוי להפסיק להתקיים בעוד שהמחשבה ממשיכה להתקיים. אם כך המחשבות שלנו נסובות על דברים נצחיים, האידאות.

טיעון זה מוביל, לדעת מחבר "על האידאות", לקיומן של אידאות של דברים פרטיקולריים כמו סוקרטס ואפלטון. אנחנו יכולים לחשוב על סוקרטס ואפלטון, ולהמשיך לעשות זאת גם אחרי שהם מתו. כמו כן, אנו יכולים לחשוב על דברים שלא היו מעולם, כמו כימרה וקנטאור.

הטיעון מן היחסים

זהו הטיעון המורכב ביותר בחיבור, ואריסטו טוען במטאפיזיקה שהוא גם המדויק ביותר. המבנה של טיעון זה נתון למחלוקת פרשנית. בקווים כלליים הטיעון קובע כי ישנן כמה דרכים שבהן דברים יכולים להיקרא באותו שם באופן שאינו הומונימי, כלומר באופן שאינו מקרי או עמום. מקרים אלו הם:

1. הדברים הם באופן מדויק מה ששם התואר מציין, כמו למשל כאשר סוקרטס ואפלטון נקראים "אדם".
2. הדברים הם חיקויים של דברים מן הסוג הראשון, כמו למשל כאשר אדם בתוך ציור נקרא "אדם".
3. אחד מן הדברים הוא הדגם ושאר הדברים חיקויים שלו, כמו למשל כאשר נקרא גם לסוקרטס וגם לחיקויים שלו "אדם".

אולם, דברים מוחשיים נקראים "שווים" רק באופן הומונימי, כלומר מקרי, עמום ולא מדויק. ראשית, ישנו הסבר ("לוגוס") שונה שמסביר מדוע דברים שונים הם שווים (למשל "כי שניהם באורך של שלושה סנטימטרים", או "כי שניהם באורך של חמישה סנטימטרים"). שנית, דברים מוחשיים נמצאים בשינוי מתמיד ולכן לא יכולים להיחשב באופן מדויק ל"שווים". בעקבות כך, ההגדרה "שווים" אינה חלה עליהם באופן מדויק.

כמו כן, הדברים המוחשיים אינם יכולים להיות שווים באופן לא־הומונימי על כך שאחד מהם יהיה באמת השוויון עצמו והשאר חיקויים שלו, שכן אף אחד מהם אינו "שווה" באופן מדויק מספיק כדי להיות פרדיגמה של שוויון. הדברים המוחשיים אכן שווים כחיקויים של פרדיגמה של השוויון, אך זו אינה מוחשית, אלא היא האידאה של השווה.

טיעון זה בעייתי כיוון שהוא מסתמך על קיומה של אידאת השווה, שהיא אידאה של יחס. לפלטוניסטים יש בעיה להסביר כיצד אידאה של יחס יכולה להתקיים כשלעצמה, באופן שלא תלוי בשום דבר אחר, שכן יחס הוא תמיד יחס למשהו אחר. כך למשל, אידאה השווה צריכה להיות שווה למשהו.

בעיית האדם השלישי

אלכסנדר מצביע על שתי גרסאות של בעיית האדם השלישי, בעיה שמוכרת גם כביקורת שאפלטון בעצמו מעלה כנגד תורת האידאות בדיאלוג פרמנידס. הגרסה הראשונה שאלכסנדר מציע מיוחסת לאריסטו, והשנייה לאאודמוס מרודוס. על פי הגרסה של אריסטו, הפלטוניסטים מניחים שאם אותה תכונה חלה על ריבוי של דברים, הרי שיש אידאה של אותה תכונה שמסבירה כיצד הדברים השונים יכולים לשאת בתכונה זו. למשל, בני האדם השונים נושאים את התכונה "אדם" כיוון שהם לוקחים חלק באידאת האדם. אולם, גם הקבוצה של כל בני האדם יחד עם אידאת האדם עצמה היא קבוצה של דברים שעל כולם חלה תכונת היות־אדם. אם כך, לפי אותו עיקרון של הפלטוניסטים, צריך להיות אדם שלישי (אידאת אדם גבוהה יותר), שמסביר כיצד כל בני האדם וגם אידאת האדם נושאים בתכונת היות־אדם. באותו אופן ניתן להמשיך עד אינסוף.

ספר שני

אלכסנדר אינו מצטט בהרחבה מן הספר השני של "על האידאות". הוא מציין שבספר זה אריסטו בוחן בעיות שנובעות מכך שהאידאות קיימות באופן שנפרד לחלוטין מן הדברים המוחשיים.

תכנים נוספים

ישנם פרשנים שזיהו תכנים נוספים מתוך ההערות של אלכסנדר כשייכים ל"על האידיאות", אפילו שהוא אינו מייחס אותם לטקסט זה במפורש. בפרט, מדובר בביקורת של אריסטו על הרעיון הפלטוניסטי לפיו ישנם שני עקרונות יסודיים שהם האחד והזוג הבלתי־מוגבל. רעיונות כאלו מיוחסים לפעמים לאפלטון במסגרת ה"דוקטרינות הלא כתובות". פרשנים אחרים מטילים ספק בכך שטענות אלו הופיעו ב"על האידיאות", ומציעים שאולי הופיעו בחיבור אחר של אריסטו שלא שרד, שנקרא "על הטוב". חיבור זה של אריסטו אכן מוזכר על ידי אלכסנדר בהקשר זה. אין לבלבל בינו לבין ההרצאה של אפלטון "על הטוב", שמסופר שאריסטו נכח בה.