שביית שמונת חיילי הנח"ל בלבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוחמי הנח״ל בשבי בלבנון

ב-4 בספטמבר 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה שהחלה כשלושה חודשים קודם לכן, נשבו שמונה חיילי נח"ל ששהו באזור בחמדון שבלבנון, על ידי ארבעה מחבלים מארגון הפת"ח שנתקלו בהם באקראי. השמונה שוחררו בעסקאות חילופי שבויים, שבהן שחררה ישראל יותר מ-5,900 אסירים ועצורים.

נפילתם בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הבוקר של יום שבת, 4 בספטמבר 1982, חוליה של ארבעה מחבלים מארגוני פת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית התקרבו למוצב אריסת בלוט הסמוך לבחמדון, בו היו שמונה חיילים מחטיבת הנח"ל. אחד מהם קרא לחיילים וביקש סיוע מהם. כאשר שניים מהם באו לסייע לו, יצאו שאר המחבלים ממסתורם, איימו על החיילים בנשק וגרמו להם לקרוא לשאר החיילים מהמוצב. ששת החיילים הנותרים יצאו מהמוצב, חלקם ללא נשק, וכאשר הגיעו לנקודה בה המתינו המחבלים והחזיקו את שני החיילים הראשונים תחת איומי נשק, נכנעו כל השישה ללא קרב. ארבעת המחבלים צעדו עם שמונת החיילים, תוך שמחבלים נוספים מצטרפים אליהם, עד שהגיעו לבסיסם, שם חילקו ביניהם את החיילים (שישה לפת"ח ושניים לחזית העממית - המפקדה הכללית)[1].

שחרורם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שישה מהשבויים - אבי קרוננפלד, ראובן כהן, רפי חזן, בני גלבוע, אבי מונטלביסקי ואלי אבוטבול - הוחזקו על ידי הפת"ח. בעקבות מידע מודיעיני הוחל בתכנון מבצע של סיירת מטכ"ל לשחרורם, אולם המבצע לא יצא אל הפועל[2]. הם שוחררו ב-23 בנובמבר 1983 בעסקת חילופי שבויים (המכונה לעתים עסקת ג'יבריל הראשונה) שבה שחררה ישראל 4,700 עצורים לבנוניים ממחנה אנסאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים, שהיו כלואים בישראל. ישראל מיהרה לבצע את החילופים בגלל הקרבות בין הפת"ח לקבוצה של אבו מוסא והחשש לגורל השבויים בעקבות הקרבות הללו. מרבית העצורים הלבנונים ששוחררו נשארו בלבנון, וכאלף מתוכם ביקשו להטיסם לאלג'יריה.

שני השבויים הנותרים, נסים סאלם ויוסף גרוף, הועברו לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל, והוחזקו בשבי הארגון בדמשק. יחד עם חזי שי, שנפל בשבי ארגון זה בקרב סולטאן יעקוב, שוחררו במסגרת עסקת ג'יבריל שנעשתה ב-21 במאי 1985, ותמורתם שחררה ישראל 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים ובהם קוזו אוקמוטו, טרוריסט יפני שעמד בראש חוליית מחבלים מתאבדים שביצעה את הטבח בנמל התעופה לוד ב-30 במאי 1972. רבים מהאסירים הפלסטינים שוחררו לבתיהם שבשטחים, וחלק גדול מהם היווה את עמוד השדרה של הנהגת האינתיפאדה הראשונה שפרצה פחות משלוש שנים לאחר מכן.

ביקורת על נסיבות נפילתם בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפילתם בשבי של חיילי הנח"ל ללא קרב הביאה עליהם ביקורת מצד בכירים במערכת הביטחון הישראלית. יצחק רבין, שהיה שר הביטחון בעת עסקת ג'יבריל, היה שותף לביקורת אך נמנע מלהביעה באופן פומבי[3]. הרמטכ"ל בעת ביצוע העסקה, משה לוי, אמר שנפילתם בשבי אל מול כוח קטן וללא התנגדות, אינה ראויה.[דרוש מקור] אחרי שובם דובר צה"ל הוציא הודעת גינוי ראשונה מסוגה לחיילים שחזרו מהשבי[4] ומפקד הנח"ל, יורם גלבוע, כינה אותם פחדנים[5].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל, כינרת זמורה-ביתן, מהדורה שניה, 2011, פרק 4 - בחזרה מעולם המתים, עמ' 62-63
  2. ^ אילן כפיר, ברק:הביוגרפיה, עמוד 184
  3. ^ דן מרגלית, ראיתי אותם, כנרת, 1997, עמוד 26
  4. ^ שרי מקובר-בליקוב, בכל מחיר?, מעריב, 3 באוקטובר 2003
  5. ^ ברוך נאהמפקד הנח"ל על השבויים: "הם היו שמונה פחדנים", מעריב, 10 ביוני 1985