פאן-סלאביות
פאן-סלאביות היא תנועה ואידאולוגיה הפוליטית שהתגבשה באמצע המאה ה-19 העוסקת בקידום שלמות ואחדות עבור העם הסלאביים. השפעתה העיקרית התרחשה בבלקן, שם אימפריות לא-סלאביות שלטו בדרום הסלאבים במשך מאות שנים. אלו היו בעיקר האימפריה הביזנטית, אוסטריה-הונגריה, האימפריה העות'מאנית, ונציה. הסמלים הנפוצים של התנועה הפאן-סלבית הם הצבעים הפאן-סלאביים (כחול, לבן ואדום) וההמנון הפאן-סלבי, היי, סלאבים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.
במהלך המאה ה-19 התעוררו תנועות רבות ברוסיה ובבלקן שדגלו בפאן-סלאביות. בדומה לפאן-גרמניות ופאן-איטלקיות ששאפו לאיחוד אנשים תחת ישות מדינית אחת (אצל הגרמנים גרמניה ואצל האיטלקים איטליה), גם תנועות פאן-סלאביות שאפו לאחד את כל הסלאבים שנמצאים בבלקן ובמזרח אירופה תחת ישות מדינית אחת. התנועות הפאן-סלאביות השונות ניסו כל אחת בדרכה לאחד את כל הסלאבים. כמו בתנועות לאומיות רומנטיות אחרות, אינטלקטואלים וחוקרים סלאבים בתחומים המתפתחים של היסטוריה, פילולוגיה ופולקלור עודדו באופן פעיל את העניין של הסלאבים בזהותם ובמוצאם המשותפים. הפאן-סלאביות התקיים במקביל לדחף של העמים הסלאביים הדרומיים לקראת עצמאות.
הפאן-סלאביים הראשונים היו הסופר הקרואטי מהמאה ה-16 וינקו פריבוייביץ', הדלמטי אלכסנדר קומולוביץ' (1548–1608), הברטול קאשיץ' הקרואטי (1575–1650), הרגוזאי איוון גונדוליץ' (1589–1638) הקתולאי הקרואטי יוראי קריז'אניץ' (בערך 1618 - 1683).[1][2][3] חוקרים ייחסו ביטויים מוקדמים של פילוסופיה פאן-סלבית בתוך המלוכה ההבסבורגית לסלובקים כמו תומאש קמוסלה, אדם פרנץ קולאר (1718–1783) ופבל יוזף ספאריק (1795–1861). התנועה הפאן-סלבית צמחה במהירות בעקבות סיום מלחמות נפוליאון בשנת 1815. בעקבות המלחמות, ביקשו מנהיגי אירופה להחזיר את המצב לקדמותו שלפני המלחמה. בקונגרס וינה של 1814–1815, נציג אוסטריה, הנסיך פון מטרניך, זיהה איום על הסטטוס קוו הזה באימפריה האוסטרית באמצעות דרישות של לאומנים לעצמאות מהאימפריה.[4] בעוד שנתניה של וינה כללו קבוצות אתניות רבות (כגון גרמנים, איטלקים, רומנים, הונגרים וכו'), חלקם הסלאבי של האוכלוסייה (פולנים, רותנים, אוקראינים, צ'כים, סלובקים, סלובנים, סרבים, בוסנים וקרואטים) יצרו יחדיו קבוצה אתנית משמעותית ואף גדולה יותר.
הקונגרס הפאן-סלאבי הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
.svg)
הקונגרס הפאן-סלאבי הראשון נערך בפראג, בוהמיה, ביוני 1848, במהלך אביב העמים של 1848. הצ'כים סירבו לשלוח נציגים לאספת פרנקפורט בתחושה שלסלאבים יש אינטרס מובהק שונה מהגרמנים. האוסטרוסלבי פרנטישק פאלאצקי, ניהל את האירוע. רוב הנציגים היו צ'כים וסלובקים וביניהם ליודוביט שטור. פאלאקי קרא לשיתוף הפעולה של ההבסבורגים וגם אישר את המלוכה ההבסבורגית כמבנה הפוליטי שסביר ביותר להגן על עמי מרכז אירופה. כשהגרמנים ביקשו ממנו להצהיר על עצמו בעד רצונם באחדות לאומית, הוא השיב כי לא יחליש את מדינת ההבסבורג: "באמת, אלמלא הייתה אוסטריה קיימת זמן רב, היה צורך למען האינטרס של אירופה ולטובת האנושות עצמה, ליצור אותה".
הקונגרס הפאן-סלאבי התכנס במהלך האירועיים המהפכניים של 1848. תושבי פראג יצאו לרחובות ובעימות, כדור תועה נהרג את אשתו של פילדמרשל אלפרד הראשון, נסיך וינדיש-גרץ, מפקד הכוחות אוסטריים בפראג. תוך שהוא פורק את זעמו כבש וינדישגרץ את העיר, פיזר את הקונגרס והכריז על משטר צבאי רחבי בוהמיה.
פאן-סלאביות ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת ברית המועצות, האידאולוגיה הבולשביקית ראתה בפאן-סלאביות מרכיב ריאקציוני הקשור לאימפריה הרוסית.[5] כתוצאה מכך, הבולשביקים ראו בכך מנוגד לאידאולוגיה המרקסיסטית שלהם. פאן-סלאביסטים אף התמודדו עם רדיפות במהלך הדיכוי הסטליניסטי בברית המועצות (למשל מקרה הסלאביסטים). בימינו, מפלגות לאומניות ברוסיה כמו מפלגת האחדות הלאומית הרוסית דוגלות ב"איחוד סלאבי" הנשלט על ידי רוסיה, אבל סוג זה של אירדנטיזם הפך למיינסטרים עם הפוטיניזם והרוסיציזם, כשהממשלה קוראת שוב ושוב להתפשטות בנאומים,[6] מאמצת תפיסות אירדנטליות כולל מולדובה,[7][8]אוקראינה[9] ומדינות אחרות דוברות שפות סלאביות בנאט"ו.[10][11]
פאן-סלאביות בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]
למעט רוסיה, מה שהבדיל את פולין מהעמים הסלאביים האחרים הוא שהמדינה הפולנית שנהנתה מעצמאות כחלק מישויות שונות במשך כמה מאות שנים לפני הופעת הפאן-סלאביות.
לאחר 1795, צרפת המהפכנית והנפוליאונית השפיעו על פולנים רבים שחיפשו בנייה מחדש של ארצם הקיימת - במיוחד מכיוון שצרפת הייתה אויב הדדי של אוסטריה, פרוסיה וגם רוסיה. הרטוריקה הפאן-סלבית של רוסיה הבהילה את הפולנים. הפאן-סלאביות לא אומץ במלואו בקרב הפולנים לאחר התקופה המוקדמת. למרות זאת, פולין הביעה סולידריות עם אלה ממדינותיה הסלאביות שסבלו מדיכוי וחיפשו עצמאות.
בעוד הפאן-סלאביות כאידאולוגיה לא הייתה נגד האינטרסים האוסטרו-הונגריים, הפולנים אימצו את האוטונומיה הרחבה בתוך המדינה והיו נאמנים לשלטון ההבסבורגים. בתוך הפוליטיקה האוסטרו-הונגרית, הם הצליחו לפתח את תרבותם הלאומית ולשמר את השפה הפולנית, שתיהן היו תחת איום הן באימפריה הגרמנית והן באימפריה הרוסית. הוצעה פדרציה פאן-סלבית, אך בתנאי שהאימפריה הרוסית תודר מישות כזו. לאחר שפולין קיבלה חזרה את עצמאותה (מגרמניה, אוסטריה ורוסיה) ב-1918, אף זרם פוליטי לא ראה את הפאן-סלביזם כאלטרנטיבה רצינית, שראתה את הפאן-סלביות כרוסיפיקציה. בעידן הקומוניסטי, בעת קיומה של הרפובליקה העממית הפולנית, ברית המועצות השתמשה בפאן-סלאביות ככלי תעמולה כדי להצדיק את שליטתה במדינה. סוגיית הפאן-סלאביות אינה מהווה חלק מהפוליטיקה העכשיווית בפולין והיא נתפסת כאידאולוגיה של האימפריאליזם הרוסי.
האידאולוגיה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרעיון המקורי של אחדות העמים הסלאביים נעלם כמעט לאחר מלחמת העולם הראשונה כאשר הביטוי "ורסאי וטריאנון שמו קץ לכל הסלאבים"[12] ובעיקר הופסק עם נפילת הקומוניזם במרכז ובטריאנון מזרח אירופה בסוף שנות ה-80, מה שהוביל להתפרקות מדינות פדרליות כמו צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה.[13][14] היחסים בין המדינות הסלאביות בימינו משתנים; הם נעים על הציר שבין כבוד הדדי על בסיס שווה ואהדה זה כלפי זה דרך אי-חיבה ואיבה מסורתיים ועד אדישות. אין צורות, מלבד ארגונים מוכווני תרבות ומורשת, שנחשבים כיום לצורות של התקרבות בין המדינות בעלות מוצא סלאבי.[15] המפלגות הפוליטיות הכוללות את הפאן-סלאביות כחלק מהמצע שלהן מתקיימות בדרך כלל בשוליים של הספקטרום הפוליטי, או שהן חלק מאופוזיציה מבוקרת ומערכתית בבלארוס, רוסיה ובשטחים הכבושים, כחלק ממסע פאן-סלביסטי בלתי-רדינטי של רוסיה.[16]
אירו-סלאביות כתפיסה פוליטית התפתחה מהרעיון שהאינטגרציה האירופית תפתור סוגיות שונות של העמים הסלאביים ותקדם שלום, אחדות ושיתוף פעולה בתנאים שווים בתוך האיחוד האירופי.[17][18] התפיסה מבקשת להתנגד לנטיות רב-תרבותיות חזקות ממערב אירופה, העמדה הדומיננטית של גרמניה, מתנגדת גם לסלאבופיליה, ובדרך כלל מעודדת דמוקרטיה וערכים ליברליים. יורוסלביסטים רבים מאמינים שניתן לאחד קהילות סלאביות ללא הדרה של רוסיה מאזור התרבות האירופי,[19] אך הם גם מתנגדים לרוסופיליה ולמציאות של סלאבים תחת שליטה רוסית וואירדנטיות.[17] היא נחשבת לצורה מודרנית של תנועות אוסטרו-סלאביות ונאו-סלאביות.[20][21]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פאן-סלאביות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ John M. Letiche and Basil Dmytryshyn: "Russian Statecraft: The Politika of Iurii Krizhanich", Oxford and New York, 1985
- ^ Ivo Banac (1988). The National Question in Yugoslavia: Origins, History, Politics. Cornell University Press. p. 71.
- ^ The Eighteenth Century: A Current Bibliography. American Society for Eighteenth Century Studies. 1992. p. 162. ISBN 9780001610996.
... the work of some early "Panslavic" ideologues in the sixteenth (Pribojevic) and seventeenth (Gundulic, Komulovic, Kasic,...)
- ^
Vick, Brian E. (2014). "Between Reaction and Reform". The Congress of Vienna: Power and Politics after Napoleon. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. p. 275. ISBN 9780674745483. נבדק ב-16 באוקטובר 2022.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Панславизм / Большая советская энциклопедия". www.gatchina3000.ru. נבדק ב-2022-02-01.
- ^ "Putin's speech harked back to Russia's empire – the threat doesn't stop at Ukraine". The Guardian. 22 בפברואר 2022. נבדק ב-30 ביולי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Amid Rising Russian Threat, Moldova Mulls Scrapping Neutrality". RFE/RFL. 25 במאי 2022. נבדק ב-30 ביולי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The next war: How Russian hybrid aggression could threaten Moldova". ECFR. 29 ביולי 2022. נבדק ב-30 ביולי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Putin: Russians, Ukrainians are 'one people'". AP News. 20 ביולי 2019. נבדק ב-30 ביולי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Why Putin does not have any 'legitimate claims' on the territories and statehood of Eastern European countries". TEPSA. 17 בפברואר 2022. נבדק ב-30 ביולי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Russia demands NATO roll back from East Europe and stay out of Ukraine". Reuters. 17 בדצמבר 2021. נבדק ב-30 ביולי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Roman Jakobson. Comparative Slavic Studies.
- ^ Ulam, Adam B. (1951). "The Background of the Soviet-Yugoslav Dispute". The Review of Politics. 13 (1): 39–63. doi:10.1017/S0034670500046878. JSTOR 1404636. S2CID 146474329. נבדק ב-30 ביולי 2022.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Former Yugoslavia 101: The Balkans Breakup". NPR. 18 בפברואר 2008. נבדק ב-30 ביוני 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Guins, George C. (1948). "The Degeneration of 'Pan-Slavism'". The American Journal of Economics and Sociology. 8 (1): 50–59. doi:10.1111/j.1536-7150.1948.tb00729.x. JSTOR 3483821. נבדק ב-30 ביולי 2022.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Levine, Louis (1914). "Pan-Slavism and European Politics" (PDF). Political Science Quarterly. 29 (4): 664–686. doi:10.2307/2142012. JSTOR 2142012. נבדק ב-30 ביולי 2022.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 Wagner, Lukas (2009), The EU's Russian Roulette (PDF), Tampere: University of Tampere, pp. 74–78, 85–90, נבדק ב-19 במרץ 2017
{{citation}}: (עזרה) - ^ Morávek, Štefan (2007). Patriotizmus a šovinizmus (PDF) (בסלובקית). Bratislava: Government Office of the Slovak Republic. p. 97. ISBN 978-80-88707-99-8. נבדק ב-19 במרץ 2017.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Lukeš, Igor (1996). Czechoslovakia between Stalin and Hitler. New York: Oxford University Press. p. 5. ISBN 0-19-510266-5.
- ^ Magcosi, Robert; Pop, Ivan, eds. (2002), "Austro-Slavism", Encyclopedia of Rusyn History and Culture, Toronto: University of Toronto Press, pp. 21, ISBN 0-8020-3566-3
- ^ Mikulášek, Alexej (2014). "Ke koexistenci slovanských a židovských kultur" (בצ׳כית). Union of Czech Writers. נבדק ב-19 במרץ 2017.
{{cite web}}: (עזרה)
