פורטל:פילוסופיה/הידעת?/38

באמצע המאה ה-19 הייתה העבדות בארצות הברית בשיאה, ועמה הויכוח הציבורי והפוליטי סביבה. מתנגדי העבדות הציגו את היחס הלא אנושי לעבדים ואת העוול שבנטילת חירותו של אדם אחר. תומכי העבדות טענו לעומתם, שמצבו של האדם השחור טוב יותר כאשר הוא עבד, וכי מצב העבדות הוא המצב הטבעי עבורו. אחד משיאיה של תפיסה זו התבטא בתפיסה פסאודו-מדעית, כביכול פסיכיאטרית, שנקראה דראפטומניה. על פי תיאוריה זו, שאותה הגה הרופא ד"ר סמואל א. קארטרייט, רצונו של עבד לברוח מעבדותו ולהיות בן חורין היא למעשה סוג של מחלת נפש, וכי עבד בורח נוהג בניגוד למוסר ומאבד את שפיותו. הוא טען כי ביחס לאדם הלבן יש לאדם השחור מוח וריאות קטנים; דבר זה מביא, לפי התיאוריה, לשוני פסיכולוגי הגורם לאדם השחור "לאהוב" את עצם היותו עבד ומגלה אהדה למעמד העבדות. "דראפטומניה" הפכה מבחינה היסטורית לאחת הדוגמאות המקובלות של "פסאודו-מדע" ו"מדע גזעני".