פורטל:קולנוע ישראלי/הידעת?/16
בעת הפקת סרטו השלישי, תעלת בלאומילך, כבר היה אפרים קישון יוצר קולנוע מיומן. בסרט קישון שכלל את השימוש בתפאורה. במונחים של 1969, הצגת רחוב אלנבי כמוצף במים הייתה בעיני הצופים פלא ברמה הוליוודית. לצורך זה, קישון הקים באולפני הרצליה העתק בגודל טבעי של כיכר מוגרבי. היבטים אחרים כגון הזרמת מים לסט הפכו את התפאורה, מההיבט הטכני, לייחודית בקולנוע הישראלי, עד אז.
גם השימוש בשפה הקולנועית השתכלל אצל קישון בסרט זה. קישון נסע בעולם, ראה סרטים, וכבמאי ניתח אותם, והעתיק מהם רעיונות לסרטיו. ביטוי לזה נמצא בסצנה, שבה שותים תה בצוותא, שני פקידי העירייה בני פלוגתא. הסצנה מציגה תמונה של פיוס-לכאורה במרכזה של מלחמה בין השניים.
בסרט זה נעשה גם שימוש נחשוני למדי, במונחי תעשיית הקולנוע הישראלית, בעבודת מצלמה. מכיוון שרוב הסרט צולם באולפן, ניתן היה להעמיד מערכות גדולות של מסועי ומנופי מצלמה. ניתן לראות בסרט צילומי "דולי" ו"מנוף" רבים (כלומר תנועות מצלמה ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, מעלה ומטה).
רודיקה אלקלעי, שעבדה כמלבישה על סט הצילומים, הביאה מצלמת 8 מ"מ, וצילמה את המתרחש מאחורי הקלעים. קטעים מצילומיה שולבו בסרט התיעודי "כך ראינו", של הבמאי אליאב לילטי.