קולנוע ישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכניסה לסינמטק ירושלים (2009), בזמן פסטיבל הקולנוע בירושלים, פסטיבל קולנוע בינלאומי והאירוע החשוב והמרכזי בישראל ליוצרי קולנוע ושוחריו.

הקולנוע הישראלי הוא תיאור כולל ליצירה הקולנועית במדינת ישראל, החל מימי טרום הקמתה ועד ימים אלו. תחילתו בסרטי תעמולה של המפעל הציוני אשר החל באותה עת בארץ ישראל, והמשכו ביצירות הקולנוע השונות אשר צולמו והופקו לאחר הקמת המדינה. במהלך הזמן, עבר הקולנוע הישראלי תמורות ותהפוכות בתכנים, בסוגות ובאיכות ההפקה.

בראשיתו, הקולנוע הישראלי היה חלק מבניית האומה החדשה בארץ על ידי ביסוס של מיתוסים לאומיים וזיכרון קולקטיבי משותף, עם התפתחותו ובהתאם לאירועים שונים אשר התרחשו במדינה עם השנים, גם הקולנוע שינה את אופיו. לאורך השנים, ניתן להצביע על נושאים אופייניים שחוזרים ועולים בסרטי הקולנוע הישראלי - יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, מלחמה ושלום וגבריות ונשיות. במשך הזמן גבר הגיוון של יוצרי הקולנוע השונים ואוכלוסיות ישראליות חדשות, שהיו ממודרות בעבר מהקולנוע בישראל, נכנסו לתחום הבימוי וההפקה.

במרביתו, השפה הדומיננטית בסרטי הקולנוע הישראלי היא עברית. על כן, השוק המקומי הוא קטן מאוד, ומעטים הסרטים הישראליים שמגיעים כיום לרווחיות, הפקות רבות נסמכות על תרומות וקרנות קולנוע שונות. במקביל לכך, סרטים רבים של הקולנוע הישראלי זכו להוקרה והערכה ברחבי העולם[1], זכו בפרסים בפסטיבלי קולנוע בעולם והיו מועמדים לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

היסטוריה של הקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי

סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19. יעקב בן דוב היה חלוץ של סרטים תיעודיים ומפורסם ביותר הוא תיעודו של כניסת הגנרל אלנבי לירושלים. סרטיו התיעודיים שימשו בעיקר את קרן היסוד וקק"ל. בן דוב ביים גם את הסרט העברי הראשון שכלל דיאלוגיים בעברית בין השחקנים שנקרא: "מעשה בתייר אמריקאי בארץ-ישראל" ( 1923 ), אך מרבית הסרט אבד. בשנות השלושים, ברוך אגדתי הפיק וביים את סרט הקולנוע הראשון באורך מלא בארץ ישראל שנקרא "זאת היא הארץ" (1935), על פי תסריט של אביגדור המאירי. אגדתי ביים חלק מהסצינות ושילב בו גם צילומים תיעודיים של יעקב בן דוב.

בשנות ה-50 הוקמו אולפני קולנוע ישראלים כ"אולפני גבע" ו"אולפני ההסרטה בישראל" בהרצליה, ומספר סרטים עלילתיים נוצרו. בשנת 1954 התקבל החוק לעידוד הסרט הישראלי.

בשנות ה-60 החלה להתפתח בישראל תעשיית קולנוע עצמאית. מנחם גולן, אפרים קישון ואורי זוהר היו היוצרים הפעילים ביותר במהלך שנים אלו. שני סרטים, סאלח שבתי והשוטר אזולאי זכו בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר. בשנות השבעים הרבו ליצור בארץ סרטים בסוגה שנקראה "סרטי בורקס". סרטים אלו הצליחו בקופות אך נקטלו בביקורות. הסרטים באותה התקופה החלו לבטא את השינויים שעברה החברה הישראלית לאחר מלחמת יום כיפור, בירידת קרנם של המיתוסים הציוניים, ובמעבר מחברה שיתופית וחלוצית לעבר התרכזות בממד האישי. בשנות השמונים חלה התרחקות של הקהל הישראלי מבתי הקולנוע. עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21 החל עידן של פריחה לקולנוע הישראלי, הן בתחום הדוקומנטרי והן בתחום העלילתי. מספר לא מבוטל של סרטים הצליחו למשוך מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע ולזכות בהכרה בתחרויות ובפסטיבלים ברחבי העולם. הצלחה זו מיוחסת להשתפרות ניכרת באיכות הסרטים, להתרחקות הולכות וגוברת מיצירה פוליטית, ובעיקר לכספים שהחלו לזרום לתעשיית הקולנוע מהממשלה ומחברות הטלוויזיה. ערוצי הטלוויזיה המסחריים וחברות הכבלים והלוויין חויבו בחוק לממן הפקת סרטי קולנוע תמורת זכויות שידור עתידיות.

החל משנת 2008, שישה סרטים ישראליים היו מועמדים לפרס האוסקר, אך לא זכו. לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר היו מועמדים בופור (2008), ואלס עם באשיר (2009), עג'מי (2010) והערת שוליים (2012). לפרס הסרט התיעודי היו מועמדים ב-2013 חמש מצלמות שבורות ושומרי הסף.

נהוג לחלק את תולדות הקולנוע הישראלי לתקופות מוגדרות בהן היה ריכוז סרטים גבוה בעלי מאפיינים דומים, דגם משותף.

הקולנוע הארץ ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת הסרט "זאת היא הארץ", סרט הקולנוע הראשון שהופק במלואו בארץ ישראל.

תעשיית הקולנוע בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ולאחר מכן, במשך שנות המדינה הראשונות, לא הייתה קיימת למעשה. סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, אך לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, הן בתקופת היישוב, והן לאחר מכן בימי ראשית המדינה. הסרטים הבודדים שנוצרו היו לרוב באיכות שלא תאמה את הסרטים שיובאו מחו"ל. התעשייה התמקדה במיוחד בייצור סרטי תעמולה[2] ויומני חדשות.

עם קום המדינה לא הייתה קיימת תעשיית קולנוע מסחרית עצמאית. הסרטים הופקו על ידי מספר גורמים מוסדיים, בראש ובראשונה מדינת ישראל על שלוחותיה השונות. בשנת 1948 הוקמה במשרד הפנים מחלקה מיוחדת לעיתונות ולקולנוע, ובראשה עמד ישעיהו קלינוב, עורכו לשעבר של העיתון "הארץ". המחלקה השתלטה על "יומני כרמל", ובאמצעים של תמיכה כספית היה בידה להכתיב אף את תכניו. לאחר חילופי תפקידים במשרד הפנים, שהביאו להשתלטות המפלגות הדתיות, הוחלט במשרד ראש הממשלה דוד בן-גוריון ליצור יומן מתחרה בשם "יומני גבע". לאחר מספר גלגולים, הוקמה חברה בשם "סרטי גבע" אשר הפיקה את היומן. את החברה יזמו היזם מרדכי נבון ואיש הקולנוע יצחק אגדתי.

בשנת 1953 החלה ההסתדרות להפיק סרטים. בשיתוף פעולה עם "סרטי גבע" הופקה סדרת סרטים קצרים, בבימוי הבמאי נתן גרוס, שהפיצה את ראיית העולם ההסתדרותית. במקביל החל אף צה"ל בעשיית סרטים. בשנת 1954 הוקמה "יחידת ההסרטה של דובר צה"ל", אשר פרט לסרטי הדרכה הפיקה גם סרטים תיעודיים, בהם "חוד החנית" משנת 1954, סרט על חטיבת הצנחנים, על פי תסריט מאת שבתי טבת. בשנה זו החל גם "מנהל ההסברה" במשרד ראש הממשלה להפיק סרטים.

התוצר של גופים אלו, סרטי תעודה, סרטים קצרים וסרטי עלילה, היה סרטים בעלי מסר ציוני, תעמולתי לרוב, המתעלמים מן הבעיות האמיתיות שעמדו בפני המדינה הצעירה בשנות ה-50, ומדגיש את המסרים של ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות. סוג זה של סרטים מכונה כיום "סרטי הריאליזם הציוני". המאבקים האמיתיים בהם נאבקה ישראל, מפירוק הפלמ"ח ועד לאירועי ואדי סאליב, המתחים הדתיים והאתניים והשאלות הדוחקות בדבר הזהות הישראליות והזהות היהודית - לא קיבלו ביטוי בסרטים אלו, אשר הציגו קו רשמי כמעט אחיד, פשטני ותועמלני.

הקולנוע הלאומי-הירואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהורם גאון ואסי דיין כחיילי קומנדו בסרט של מנחם גולן "מבצע יונתן", סרט התואם לתקופת הקולנוע הלאומי-הירואי.

כבר מתחילתו, היה הקולנוע הישראלי חלק מהקמתה של האומה החדשה בארץ. הסרטים אשר הופקו לפני ואחרי הקמת המדינה קידשו מיתוסים ציוניים כמיתוס העבודה, מיתוס הצבר, מיתוס העלייה ועוד. הנרטיב הדומיננטי במרבית הסרטים היה של הצבר החלוץ, הכובש את השממה ומקים את המדינה. הסרטים נטו להדגיש את הפערים בין היהודי הגלותי לבין היהודי החדש - בתחילה, החלוץ עובד האדמה ולאחר מכן, היהודי הלוחם והמגן. הערבים, הוצגו כמעט תמיד בצורה סטראוטיפית - המון ברברי אשר תוקף את היישוב היהודי.

סרט משמעותי ביותר שנוצר בתקופה זו הוא "גבעה 24 אינה עונה" (1955). סרט זה נוצר על ידי חברת הפקה שהוקמה במיוחד לשם הפקתו, בשם "זיק אור", בראשה עמדו העיתונאי צבי קוליץ והמפיק ג'ק פדואה, והוא נועד להפצה בחו"ל ולהצגה בפני יהודי הגולה. שפת הדיבור של הסרט הייתה אנגלית, ולבימויו הובא במאי אנגלי בשם תורולד דיקינסון, וכן שחקנים אנגלים. התסריט נכתב על ידי צבי קוליץ ופיטר פריי. הסרט מתאר את גורלם של ארבעה הרוגים בקרב על גבעה 24. הסרט חוזר בפלאשבק ומתאר את חייהם, ואת הדרך שעברו עד מותם בקרב על הגבעה. הארבעה הם צעיר אירי המתאהב בצעירה ישראלית, תייר אמריקאי המתנדב לצה"ל, צבר ישראלי (בגילומו של אריק לביא) וצעירה ישראלית.

תפנית משמעותית בקולנוע הלאומי הירואי התרחשה לאחר מלחמת ששת הימים: הניצחון המהיר וכיבוש שטחי יהודה ושומרון, הגולן וסיני הביא את ליהירות לאומית ותחושת עצמה צבאית רבה[3]. בהתאם לכך, הסרטים אשר הופקו באותה התקופה היללו את הצבא והלוחם והפקתם הייתה רבת תקציב, לדוגמה: "הפריצה הגדולה" (1970), "עזית הכלבה הצנחנית" (1972) ו-"הוא הלך בשדות" (1967).

זאב רווח צילום מסט הסרט חגיגה בסנוקר סרט מסוגת סרטי הבורקס.

קולנוע הבורקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע הבורקס היא סוגה קולנועית שהייתה נפוצה בקולנוע הישראלי משנות השישים והשבעים עד אמצע שנות השמונים. בסוגה זו הסרטים בנויים ממקטעים מתחלפים של מלודרמה וקומדיה, אשר במרכזה עומדות דמויות סטראוטיפית של יהודים ישראלים מעדות שונות. דמות מזרחית מובילה את הסרט ובמרכז הסרט תיאור של משפחה, קהילה או שכונה מזרחית כסביבה יהודית פרה-מודרנית, ותיאור של הקונפליקט בינה לבין הישראליות העברית-אשכנזית, המוצגת כמודרנית. לסרטי הסוגה יש סוף טוב, שלרוב מתקיימת בו חתונה בין בני העדות השונות.

המרכיבים המאפיינים את ז'אנר הבורקס הם דמות המזרחי הערמומי, המערים על האשכנזי הנאיבי, ואת המרכיבים המלודרמטיים של קונפליקט משפחתי (הנפתר בסוף על הצד הטוב), ודמויות בנוסח הקומדיה דל'ארטה. נציגיו הבולטים של זרם הבורקס באו ליידי ביטוי בפעילותם של הבמאים מנחם גולן שיצר את סרטי הבורקס הראשונים בשנות השישים, בועז דוידזון שביים את צ'רלי וחצי וחגיגה בסנוקר על בסיס תסריטים של אלי תבור, וזאב רווח שהכי מזוהה עם הסוגה הן בתור שחקן והן בתור במאי אשר יצר והשתתף בעשרות סרטים כאלו בעיקר בשנות השמונים.

בשיא פריחתם של סרטי הבורקס המשיכו הבמאים לספוג ביקורות רעות מהמבקרים ומהעיתונות, שטענו שרמת הסרטים ירודה והיא בגדר "תיאטרון מול מצלמה". הקהל לעומת זאת הצביע ברגליים ושנים אלו היו חסרות תקדים בכל הנוגע לכמות הצופים הבאים לבית הקולנוע כדי לראות קולנוע ישראלי.

בסוף שנות השמונים החלה הפופולריות של סרטי הבורקס לשקוע במידה רבה. הסיבות שהובילו לשקיעת סרטים אלו היו מגוונות, אך הגורמים המשמעותיים ביותר היו עלייתם של הטלוויזיה והוידאו, שגרמו לשקיעה ניכרת של קולנוע "עממי" והשינוי במדיניות התמיכה הממשלתית בקולנוע, שכבר לא התבססה רק על מספר הכרטיסים שנמכרו אלא גם על קריטריונים של איכות (לדעת הממונים על חלוקת התמיכה).

הקולנוע אישי-מודרניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות השישים ואל מול סרטי "הריאליזם הציוני", סרטי הבורקס, וסרטי "הזרם המרכזי" קמה תנועת נגד של יוצרים שחשו כי דרכים אלו אינן מבטאות אותם, וכי ברצונם ליצור בישראל קולנוע ישראלי, אמנותי, איכותי, בנוסח סרטי "הגל החדש" הצרפתי. התנועה ביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי בעל ערכים אמנותיים ואסתטיים.

יוצרי "הרגישות החדשה" באו מהבוהמה התל אביבית, מבתי הספר לקולנוע, ומחבורות השוליים שנוצרו, כגון "חבורת לול" שהתכנסה סביב אורי זוהר (שלושה ימים וילד), משה מזרחי (הבית ברחוב שלוש, אני אוהב אותך רוזה), מיכל בת אדם (על חבל דק) ואברהם הפנר (לאן נעלם דניאל וקס)

קולנוע פוליטי-ביקורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע סאטירי התחיל עוד בשנות השישים עם יצירותיו של אפרים קישון אשר באו לגלג על מודל הצבר, הקיבוצים, ועל הפוליטיקאים ממפלגת השלטון את אלו אפשר לראות בארבע מחמשת הסרטים שיצר: סלאח שבתי, ארבינקא, תעלת בלאומיך והשועל בלול התרנוגלות.

לאחר מלחמת יום הכיפור, והשבר שחל בחברה הישראלית בעקבותיה, וכן בעקבות עליית הליכוד לשלטון חלו לצאת לאקרנים סרטים בעלי אופי ביקורתי כלפי החברה הישראלית וצה"ל. סרט בולט מתקופה זאת הוא "רובה חוליות" (1978) ובעיקרו ישנו מאבק אלים בין שתי קבוצות נערים, הלומדים באותה כיתה, כשברקע ההורים קשי היום, שחלקם הם ניצולי השואה. הספר מגחיך את הקלישאות הציוניות של הקולנוע הלאומי הירואי ומפנה מבט אל היחס לניצולי השואה והנרטיב הפלסטיני[4].

הקולנוע הפוליטי ביקורתי יצא כנגד ערכים ציוניים בולטים ו־"שחט פרות קדושות". הסרטים עסקו בקונפורמיות המאפיינת את הציונות אל מול האינדיבידואליזם אשר מאפיין האמריקניזציה שעברה החברה הישראלית. דמות הערבי הפלסטיני, שהקולנוע עד אז מיעט לעסוק בה, החלה להופיע בסרטים שונים, זאת אל מול דעיכת דמות הצבר הלוחם. דוגמה לסרט בולט מקולנוע זה הוא "אוונטי פופולו" (1986), הסרט, מתרחש בשלהי מלחמת ששת הימים, ומהווה מעין ביקורת סוריאליסטית על המלחמה[4].

נטייה פוליטית בקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתחום "הלאומיות", עד אמצע שנות ה-70 הקולנוע הישראלי, שחלק ניכר ממנו מומן מתקציבים ממשלתיים או על ידי המוסדות הלאומיים, האדיר את ה"לאומיות". בשנות ה-80 החל זרם חדש שכונה על ידי חוקרת הקולנוע פרופסור נורית גרץ "הקולנוע של הזר והחריג", שהורכב בעיקר מסרטים א-לאומיים ואנטי-לאומיים. סרטים אלו תוקצבו בידי "הקרן הממשלתית לעידוד סרטי איכות" וזכו לביקורות נלהבות, אך עם זאת לא השיגו הצלחה בקופות[5].
  • בתחום "דת ומסורת", בעשורים האחרונים של המאה ה-20 לא הייתה בקולנוע הישראלי נוכחות משמעותית לתכנים דתיים או לתרבות דתית. חוקרת הקולנוע ד"ר רוני פרצ'ק תיארה את המצב בשנת 1998: "הקולנוע הישראלי כמעט שאינו עוסק בתכנים ובתמטיקה דתיים... רובו המכריע של קולנוע ישראלי זה בנוי על מציאות חילונית, המשתקפת גם בתכניו וגם באופני המבע שלו". לעומת זאת העשורים הראשונים של המאה ה-21 מתוארים בידי חוקרי קולנוע כשנות פריחה ושגשוג חסרי תקדים של סרטים "העוסקים בתהליכי חזרה בתשובה או בהתחרדות, בתמות דתיות, בדמויות דתיות ובסמלים דתיים"[5].
  • לפי אדם צחי (מרצה לקולנוע בחוג לתקשורת במכללת הרצוג), במאה ה-21 אין בקולנוע הישראלי נטייה פוליטית מובהקת לצד אחד בסוגיית הערכים המסורתיים-יהודיים ובסוגיה הכלכלית. בסוגיה הלאומית קיימים בקולנוע הישראלי סרטים א-לאומיים ואנטי לאומיים לצד סרטים לאומיים, אך לפי צחי "הסרטים ה'שמאליים' מוכרים יותר, מרכזיים יותר, משפיעים יותר, מהדהדים זמן רב יותר בתודעה, ותופסים את קדמת הפריים" את הסיבה לכך תולה צחי בהשתרשות תפיסה נאו-מרקסיסטית שמזהה 'איכות' ו'מורכבות' קולנועית עם אידאולוגיה א-לאומית או אנטי-לאומית ואלו הובילו למיעוט יצירה "לאומית" ולהיעדר ביקורת חיובית על אותם סרטי קולנוע "לאומיים" שיצאו[5].

סוגות בקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגות ייחודיות לקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבמאי בועז דוידזון מביט דרך עדשת המצלמה בתחנת הרכבת הישנה בירושלים, בסצנה מהסרט "אלכס חולה אהבה".
מתוך הסרט עפולה אקספרס (1997), קומדיה רומנטית ישראלית.

סרט בורקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סרט בורקס

סרט בורקס הוא שמה של סוגה קולנועית שהייתה נפוצה בקולנוע ישראלי בשנות השישים והשבעים. מרבית סרטי הבורקס עסקו בהתנגשויות בין תרבויות ועדות בישראל, ובמיוחד התנגשות בין עדות המזרח לעדות אשכנז. גיבורם של סרטים אלה היה בדרך כלל בן עדות המזרח, לרוב עני, ערמומי ובעל חכמת חיים רבה, המתנגש במוסדות המדינה או דמויות ממוצא אשכנזי, שהוצגו לרוב כעשירות, יהירות, מתנשאות, אטומות לב ומנוכרות. סרטי בורקס אופיינו בחיקויי מבטאים, ובמיוחד מבטאי יוצאי מרוקו, פרס ופולין, בדיחות סלפסטיק, חילופי זהויות ושילוב של קומדיה ומלודרמה.

סרטי הרגישות החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרגישות החדשה

הרגישות החדשה היא תנועה בקולנוע הישראלי, שהחלה בשנות ה-60, ונמשכה בערך עד לסוף שנות ה-70. התנועה ביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי בעל ערכים אומנותיים ואסתטיים, בנוסח סרטי הגל החדש של הקולנוע הצרפתי. עם זאת, התנועה מוגדרת יותר כתנועת נגד לז'אנר "הריאליזם הציוני" ששלט ביצירה הקולנועית הישראלית בשנות ה-40 ובשנות ה-50, והמשיך בשנות ה-60 בעידודה הרשמי ובמימונה של המדינה, ואל מול סרטי הבורקס שנתפסו כעממיים ולא איכותיים.

סוגות נפוצות בקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מתרחשים אירועים הנתפסים בעיני תושביה ובעיני אנשים רבים מחוצה לה כאירועים היסטוריים חשובים. קל להסריט סרטים על אירועים אלה משום שנכתב עליהם הרבה חומר בעברית, שיכול לשמש לכתיבת תסריטים בנושא, ומשום שקל ללהק בישראל צוות שמכיר הייטב את האירועים ההיסטוריים האלה מחוויה אישית. במקרה שהאירוע ההיסטורי ממושך דיו, כמו מלחמת לבנון הראשונה, ניתן לצלם סרטים תעודרמטיים על אודותיו במקום ובזמן בו הוא מתרחש.

סרטי מתיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי מתיחות עם מצלמה נסתרת היא סוגת קולנוע וטלוויזיה בה אנשים שנבחרים באקראי, מצולמים בלא ידיעתם במצבים מביכים. זו אחת הסוגות הזולות ביותר להפקה משום שהיא אינה דורשת פעלולים או שיחזורים היסטוריים, הליהוק בה הוא חלקי וגם התסריט חלקי ביותר. תעשיית הקולנוע הישראלית הפיקה, באופן יחסי, יותר סרטים מסוגה זו מאשר תעשיות קולנוע אחרות, בעיקר בשנות השמונים.

צבא[דרוש מקור][עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים ישראלים רבים, מסוגות שונות כמו דרמה, תעודרמה וקומדיה, עוסקים בצה"ל ובהווי הצבאי. הדבר נובע מסיבות שונות. ראשית, ענייני צבא וביטחון תופסים תפקיד מרכזי בחיי היום יום בישראל. שנית, החזון הציוני רואה את היהודי החדש כאיש עמל וכלוחם. הסרטים שנעשו בתקופת קום המדינה נעשו בהשראת חזון זה, וזו המסורת קולנועית שהם יצרו. שלישית, קל להפיק בישראל סרטים על צבא: זמינותם של מתקנים צבאיים וציוד צבאי גבוהה בישראל וקל ללהק בישראל צוות שיודע להפעיל ציוד צבאי, לכתוב תסריטים אמינים יחסית על צבא וכיוצא בזה. רביעית החוויות של יוצאי הסרטים משירותם הצבאי מהוות כר פורה לכתיבת תסריטים בנושא. בולט בסרטי הצבא בישראל הוא אורי ברבש. רבים מהמסרים הפוליטיים המועברים בסרטים ישראלים קשורים בצבא בשל מרכזיות הצבא בפוליטיקה הישראלית.

רב-תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטיב מרכזי בסרטים ישראליים הוא הצגת השונה. סרטים על יחסים בין בני דתות, עמים, עדות ומסורות שונות, מאוד נפוצים במדינת ישראל, שהיא רב-תרבותית. זאת משום שהנושא הוא חלק חשוב מחיי היום יום בישראל ולכן הוא מעסיק את הקהל בישראל ומוכר היטב לצוות ההפקה. מעבר לזאת, קל למכור סרטים בנושא זה מחוץ לישראל. יהדות העולם מתעניינת ביחסים בין אוכלוסיות שונות בתוך העם היהודי ואנשים רבים בעולם מתעניינים בסכסוך הישראלי-ערבי.

סוגות שאינן נפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיית הקולנוע הישראלי אינה יכולה להתחרות בתקציב הפעלולים של הפקות הוליוודיות גדולות. לכן כמעט שלא מופקים בישראל סרטי מדע בדיוני[6], סרטי פעולה, סרטים על אגדות או סרטים הדורשים שיחזורים היסטוריים בני יותר מעשרות שנים. הדבר נכון אפילו כשמדובר בנושאים שהמחקר ההיסטורי בהם או הספרות הנכתבת על אודותם, מפותחים מאוד בישראל. בישראל לא מופקים כמעט סרטים על סיפורי המקרא או על התקופה הרומית, אבל בעשור השני של המאה ה-21 חל שינוי בתחום זה. הראשון הוא זוהי סדום אשר מבוסס על סיפור מהפכת סדום ועמורה.

דמויות בולטות בקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצרים בולטים בקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם גולן (1929-2014): מראשוני הקולנוע הישראלי. ומייסד ז'אנר הבורקס. הסרטים הבולטים שיצר הם קזבלן, ומבצע יונתן.

אורי זוהר (נולד ב-1935): עד לחזרתו בתשובה בשנת 1977 יצר מספר רב של סרטים הן קומיים והן דרמטיים. הבולט שבסרטיו הוא מציצים שנכשל בקופות, אבל שני עשורים לאחר צאתו קיבל מעמד של סרט פולחן.

אפרים קישון (1924-2005): ניצול שואה מהונגריה אשר יצר חמישה סרטים שהיוו חותם על הקולנוע הישראלי. בעיקר בעלי אופי סאטירי.

משה מזרחי (1931-2018): מהיוצרים הבולטים של הרגישות החדשה. סרטיו אני אוהב אותך רוזה, והבית ברחוב שלוש. היו מועמדים לפרס הסרט הזר.

בועז דוידזון (נולד ב-1943): מהבמאים אשר יצרו סרטי בורקס אשר נחשבו לסרטי פולחן. צ'רלי וחצי, חגיגה בסנוקר, אסקימו לימון ואלכס חולה אהבה. האחרונים בעלי יסודות אוטוביוגרפים. כפי שדיודזון העיד.

זאב רווח (נולד ב-1940): התחיל כשחקן במספר סרטי בורקס כאשר מאז 1976 ועד לשלהי שנות התשעים ביים עשרות סרטי בורקס.

גו'רג' עובדיה (1915-1996): ידוע בעיקר בסרטי הבורקס שיצר בשנות השבעים, אשר זכו להצלחה קופתית ולביקורות שליליות.

אסי דיין (1945-2014): ביים מספר רב של סרטים הבולט ביניהם הוא גבעת חלפון אינה עונה שזכה להצלחה בקופות והן למעמד של סרט פולחן. בשנות התשעים יצר סרטים שנחלו כישלון קופתי אך זכו להצלחה ביקורתית שהבולט ביניהם הוא החיים על פי אגפא.

אבי נשר (נולד ב-1952): התחיל את הקריירה שלו כבמאי צעיר עם סרט הלהקה שזכה הן להצלחה ביקורתית והן להצלחה קופתית והן עם דיזנגוף 99. בשנות השמונים עזב לארצות הברית, ולאחר חזרתו בעשור הראשון של המאה ה-21, חזר לעשות סרטים שהראשון בהם הוא סוף העולם שמאלה.

עמוס גיתאי (נולד ב-1950): יצר עשרות סרטים. בעיקר בנושאים פוליטיים. סרטיו זוכים להצלחה מחוץ לישראל בעיקר בצרפת ולביקורות חיוביות בארץ ומחוצה לה.

יוסף סידר (נולד ב-1968): במאי שיצר סרטים זוכי פרסים על בני הציבור הדתי לאומי, הבולט שבהם הוא "הערת שוליים" שהיה מועמד לפרס הסרט הזר.

מוסדות וגופים העוסקים בקולנוע ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" אשר נמצא בירושלים.

אולפני הסרטה בעבר ובהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי קולנוע ישראליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסטיבלי קולנוע בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנת חוצות בפסטיבל "דוקאביב"


מגזיני קולנוע בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה של הקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי – פרקים בתולדות הקולנוע והראינוע בישראל, הוצאת המחברים, 1991
  • אלה שוחט, הקולנוע הישראלי – היסטוריה ואידאולוגיה, תרגום: ענת גליקמן, ברירות, 1991.
  • רמי קמחי, שטעטל בארץ ישראל- סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית, רסלינג, 2012.
  • מאיר שניצר, הקולנוע הישראלי – כל העובדות, כל העלילות, כל הבמאים וגם ביקורת, 1994.
  • משה צימרמן, סימני קולנוע: תולדות הקולנוע הישראלי בין השנים 1948-1896, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב, 2000.
  • נלה הרוש, אהרון פרקש, חיים בסרט - אלבום הכרזות של הקולנוע הישראלי 2004-1913, בהוצאת גלריה "פרקש", 2004.
  • משה צימרמן, חור במצלמה, עיונים בקולנוע הישראלי, הוצאת רסלינג, 2003
  • יעל מונק, נורית גרץ, במבט לאחור, קריאה חוזרת בקולנוע הישראלי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2015.
  • דוד שליט, מקרינים כוח - בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים, רסלינג, 2006.
  • ליאת שטייר-לבני, שתי פנים במראה – ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי 1945 - 2008, ירושלים: הוצאת מאגנס – אשכולות, 2009.
  • נוגית אלטשולר, קרנבל והיפוכו, על הקולנוע העממי היידי והישראלי, הוצאת רסלינג, 2020

ביקורת וניתוח קולנוע ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קולנוע ישראלי בוויקישיתוף

אתרים העוסקים בקולנוע ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סוד ההצלחה של הקולנוע הישראלי בעולם, www.haaretz.co.il
  2. ^ ליאת שטייר-לבני, טראומה אחת, שתי פרספקטיבות, שלוש שנים: היבטים של שואה ותקומה בתעמולה הארץ-ישראלית והיהודית-אמריקנית 1945–1948, חיפה: מוסד הרצל, אוניברסיטת חיפה., 2018
  3. ^ הז'אנר ההירואי-לאומי בעקבות מלחמת 1967, www.amalnet.k12.il
  4. ^ 1 2 מבוא, ספר הקולנוע הישראלי, ‏2015-09-03
  5. ^ 1 2 3 אדם צחי (מרצה לקולנוע בחוג לתקשורת במכללת הרצוג), ‏"הטובים לביקורת הקולנוע", השילוח 12, דצמבר 2018
  6. ^ שמוליק דובדבני, לא על הבורקס לבדו, באתר ynet, 4 בדצמבר 2009