פט רייס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פט רייס
מידע אישי
לידה 17 במרץ 1949 (בן 75)
בלפסט שבצפון אירלנד
שם מלא פטריק ג'יימס רייס
עמדה מגן ימני
מועדונים מקצועיים כשחקן*
שנים מועדונים הופעות (ש)
1964–1980
1980 - 1984 		ארסנל
ווטפורד 		397 (12)
112 (1)
נבחרת לאומית כשחקן
1968–1979 צפון אירלנד 48 (0)
קבוצות כמאמן
1984 - 1996
ספטמבר 1996
1996 - 2012 		ארסנל (מאמן הנוער)
ארסנל (מאמן זמני)
ארסנל (עוזר המאמן)
* הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד

פטריק ג'יימס רייס (באנגלית: Patrick James Rice; נולד ב-17 במרץ 1949 בבלפסט) הוא כדורגלן עבר צפון אירי. היה עוזרו של מאמן ארסנל, ארסן ונגר, מאז 1996 ועד 2012.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייס גדל בלונדון. בצעירותו עבד כירקן בגילספי רואד, וב-1964 הצטרף לארסנל כשחקן מתלמד. הוא חתם על חוזה המקצוען שלו ב-1966, ופילס את דרכו דרך קבוצות הנוער והמילואים של המועדון. משחקו הראשון במדי הסגל הבוגר היה בגביע הליגה נגד ברנלי ב-5 בדצמבר 1967, שהסתיים בניצחון ארסנל בתוצאה 2 - 1.

בעונתו הראשונה בעמדת הבלם הימני של ארסנל הוא השתתף ב-16 משחקים, והחמיץ את ניצחון ארסנל על אנדרלכט בגמר גביע ערי הירידים של עונת 1969/1970. אולם, בתקופה זו הוא זכה לזימון ראשון לנבחרת צפון אירלנד, ומשחקו הראשון היה נגד נבחרת ישראל ב-10 בספטמבר 1968, במקביל לכך שהיה שחקן מחליף בארסנל. פיטר סטורי היה הבלם הימני הבכיר של ארסנל, אך לאחר שעבר לשחק במרכז המגרש בתחילת עונת 1970/1971, רייס תפס את מקומו והיה לשחקן הרכב קבוע למשך יתרת העונה שבה זכה המועדון בדאבל.

רייס היה הבלם הימני הבכיר של ארסנל לאורך שאר שנות ה-70, ושיחק בגמר גביע ה-FA של 1972; הוא היה שחקן הרכב קבוע בשלוש עונות - 1971/1972, 1975/1976 ו-1976/1977. רייס היה השחקן האחרון שנותר מהסגל שזכה בדאבל, וקיבל את סרט הקפטן של ארסנל ב-1977. בתפקידו כקפטן הוא זכה להניף את גביע ה-FA לאחר הניצחון על מנצ'סטר יונייטד בגמר של 1979, אך מנגד להפסיד בגמרים של 1978 ו-1980. הוא היה השחקן היחיד של ארסנל ששיחק בכל משחקי גמר גביע ה-FA בין 1971 ל-1980, מספר המהווה שיא מועדון שאותו הוא חולק עם דייוויד סימן וריי פארלור. רייס הוביל את ארסנל לגמר גביע המחזיקות של 1980, שהסתיים בהפסד של ארסנל לוולנסיה.

רייס המשיך לשחק עבור נבחרת צפון אירלנד, ובקריירה שנמשכה 11 שנים הוא השתתף ב-49 משחקים. משחקו האחרון היה בהפסד 1 - 5 לנבחרת אנגליה ב-17 באוקטובר 1979. רייס עזב את ארסנל ב-1980 כשהיה בן 31 ולאחר 528 משחקים בכל המסגרות במדי המועדון. הוא עבר לשחק בווטפורד של המאמן גרהאם טיילור; רייס שיחק בווטפורד 137 פעמים, סייע למועדון להעפיל לליגה הראשונה בעונת 1981/1982 וקיבל את סרט הקפטן. הוא פרש ממשחק פעיל ב-1984.

רייס הצטרף לארסנל כמאמן קבוצת הנוער לאחר פרישתו, והחזיק בתפקידו זה במשך 12 שנים שבהן הקבוצה זכתה פעמיים בגביע ה-FA לנוער (1987/1988 ו-1993/1994). רייס היה המאמן המחליף של ארסנל למשך תקופה קצרה בספטמבר 1996, לאחר שהמאמן סטיוארט יוסטון התפטר. יוסטון עצמו החליף את המאמן המפוטר ברוס ריוק. רייס אימן את ארסנל בשלושה משחקי פרמייר ליג שבהם המועדון ניצח, ובהפסד הביתי 2 - 3 בגביע אופ"א לבורוסיה מנשנגלדבך.

רייס התמנה לעוזרו של ארסן ונגר שהגיע בסוף ספטמבר, והוא היה חלק משמעותי מההצלחות של ארסנל בשלהי שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 (שני דאבלים ועונת האליפות ללא הפסד). רייס הוא האדם היחיד מלבד בוב וילסון שנטל חלק (כשחקן או מאמן) בכל שלושת תוארי הדאבל ארסנל.

בסוף נובמבר 2013 גילו בגופו של רייס סרטן

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Harris, Jeff & Hogg, Tony (ed.) (1995). Arsenal Who's Who. Independent UK Sports. ISBN 1-899429-03-4

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פט רייס בוויקישיתוף


מאמני ארסנל
הוליס (1894 - 1897) • מיטשל (1897 - 1898) • אלקוט (1898 - 1899) • ברדשו (1899 - 1904) • קלסו (1904 - 1908) • מורל (1908 - 1915) • מק'יואן (1915 - 1919) • נייטון (1919 - 1925) • צ'פמן (1925 - 1934) • שו (1934) • אליסון (1934 - 1947) • ויטאקר (1947 - 1956) • קרייסטון (1956 - 1958) • סווינדין (1958 - 1962) • רייט (1962 - 1966) • מיי (1966 - 1976) • ניל (1976 - 1983) • האו (1983 - 1986) • ברטנשו (1986) • גרהאם (1986 - 1995) • יוסטון (1995) • ריוק (1995 - 1996) • יוסטון (1996) • רייס (1996) • ונגר (1996 - 2018) • אמרי (2018 - 2019) • יונגברי (2019) • ארטטה (2019-)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פט_רייס&oldid=35275056"