פלוטרכוס מאתונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פלוטרכוס מאתונה
Πλούταρχος ὁ Ἀθηναῖος
לידה 350
אתונה העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 431 (בגיל 81 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד scholarch of the Platonic Academy עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פלוטרכוס מאתונהיוונית: Πλούταρχος ὁ Ἀθηναῖος; סביבות 350430 לספירה) היה פילוסוף ונאופלאטוניסט יווני שלימד באתונה בראשית המאה ה-5. הוא הקים שם מחדש את האקדמיה האפלטונית והפך למנהיגה.[1] הוא כתב פרשנויות על אריסטו ואפלטון, והדגיש את התורות שהיו להם במשותף.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלוטרכוס היה בנו של נסטוריוס ואביהם של הייריוס (אנ') ואסקלפיגנייה, שהיו עמיתיו בבית הספר.[1] מקורו של הנאופלאטוניזם באתונה אינו ידוע,[1] אך בדרך כלל רואים את פלוטארכוס כאדם שהקים מחדש את האקדמיה של אפלטון במתכונתו הנאופלאטוניסטית. פלוטרכוס וחסידיו ("השושלת האפלטונית") טענו שהם תלמידיו של יאמבליכוס, ודרכו, גם של פורפיריוס ופלוטינוס.[1] בין תלמידיו היו סיריאנוס, שהחליף אותו כראש בית הספר, ופרוקלוס.

הפילוסוף דמאסקיוס, בחיבורו "חיי איסודורוס", דן בשאלת דבקותו של אדם במנהג אבותיו, ומביא סיפור על הפילוסופים פלוטרכוס ודומנינוס, שלשניהם נקבעה בחלום במקדש אסקלפיוס (אל הרפואה) אותה התרופה: "לאכול לשבעה בשר חזיר". אולם "פלוטרכוס, למרות שמנהגי אבותיו לא אסרו עליו את הדבר, לא יכול היה לשאת תרופה כזאת, ולכן הזדקף, ובהשעינו את המרפק על ערסלו ובהביטו בפסל של אסקלפיוס, שכן הוא ישן באותה עת בפרוזדור של המקדש, קרא: 'אלי, מה היית פוקד על יהודי לו לקה במחלה זו? הרי ברור שלא היית דוחק בו למלא כרסו בבשר חזיר?'. כך הוא אמר, והנה מיד בקעה מן הפסל בת־קול ערבה מאת אסקלפיוס, שהציע מזור אחר למחלה".[2]

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון העיקרי של פלוטרכוס היה שלימוד אריסטו חייב להקדים את לימוד אפלטון,[1] וכמו הפלטאוניסטים האמצעיים (אנ'), האמין בהמשכיות בין שני הסופרים. במטרה זו הוא כתב פרשנות לספרו של אריסטו "על הנשמה" (De Anima), שהייתה התרומה החשובה ביותר לספרות האריסטוטלית מאז תקופתו של אלכסנדר מאפרודיסיאס;[1] ופרשנות ל"טימאיוס" של אפלטון. כדוגמתו עשו גם סיריאנוס ואחרים מבית הספר. הרוח הביקורתית הגיעה לשיאה הגדול ביותר בפרוקלוס, המפרש המוכשר ביותר של תקופה מאוחרת זו של סינקרטיזם.[1]

פלוטרכוס היה בקיא בכל המסורות התאורגיות של בית הספר, והאמין, יחד עם יאמבליכוס, באפשרות להגיע לחיי קודש עם האלוהות באמצעות המדיום של הטקסים התאורגיים. שלא כמו האלכסנדריסטים וסופרי הרנסאנס המוקדמים, הוא טען כי הנשמה הכרוכה בגוף על ידי קשרי הדמיון והתחושה אינה מתה עם אמצעי התחושה החומריים.[1]

בפסיכולוגיה, בעודו הוא מאמין שההיגיון הוא הבסיס והיסוד של כל תודעה, הוא הציב בין תחושה למחשבה את יכולת הדמיון, אשר, בהיותה נבדלת משניהם, היא פעילות הנפש תחת גירוי של תחושה בלתי פוסקת. במילים אחרות, היא מספק את חומר הגלם להפעלת התבונה. התבונה קיימת אצל ילדים כיכולת לא-מתופעלת, אצל מבוגרים כפועלת על פי נתוני התחושה והדמיון, ובפעילותה הטהורה היא האינטליגנציה הטרנסצנדנטלית או הטהורה של האל.[1]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Plutarch (philosopher), המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, בויקיטקסט באנגלית
  2. ^ Vita Isidori, apud: Suda, s.v. Domninos; תרגום מאנגלית (להד לזר) בתוך: פטר שפר, יודופוביה, עמ' 107–108.