פסיכואנליזה בין-אישית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פסיכואנליזה בין-אישית היא אחד הזרמים בגישת הטיפול הפסיכואנליטית, זרם המדגיש את תחום האינטראקציה הבין-אישית בין אנשים, ובכלל זה בין מטפל ומטופל. הגישה נוסדה בשנות ה-20 של המאה ה-20, על ידי הפסיכיאטר האמריקאי הארי סטאק סאליבן, שטען כי ניתוח פרטים ביחסים הבין-אישיים של המטופל עם אחרים יכול להביא לתובנות על קשיים רגשיים והפרעות נפשיות, כולל הגורמים להן ודרכי הטיפול המתאימות. בהמשך פותחה הגישה, וכיום משתמשים פסיכותרפיסטים רבים ברעיונות שונים שלה, כגון תיאור מפורט של החוויה הטיפולית, הדדיות התהליך הבין-אישי המתרחש בה, ומידת החשיפה העצמית של המטפל במהלך הטיפול.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאליבן, כאחד מאנשי הזרם הנאו-פרוידיאני, התנגד לתאוריית הדחף של זיגמונד פרויד ותלמידיו. בעקבות עבודתו עם מטופלים סכיזופרנים בבית חולים פסיכיאטרי בוושינגטון, בשנות ה-20 של המאה ה-20, גילה כי באמצעות יצירת קשר ואמון איתם ויחסי העברה טיפוליים, הצליח להביא לשיפור במצבם.

סאליבן המשיך ופיתח את הגישה עד מותו ב-1949. חלק מעבודתו ביצע בשיתוף עם פרידה פרום-רייכמן (גרושתו של הפסיכואנליטיקאי אריך פרום).

תאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאליבן טען כי יחסים שליליים של מטופליו עם הוריהם וסביבתם היוו גורם משמעותי במחלתם, ולכן טיפול בגורם זה באמצעות יצירת קשר העברה בין-אישי חיובי עם המטפל, הוא מרכזי גם בריפויים. על פי סאליבן, אישיות האדם נוצרת בעקבות התנסות במגוון מערכות יחסים עם אנשים בסביבתו, והתנהגותו היא תוצאה של דפוסים שהוא מסגל לעצמו לאורך התפתחותו במסגרת מאמציו להשיג ביטחון ואינטימיות בתוך הקשרים שהוא יוצר, או להתמודד עם חסרונם.[1] לכן, לדבריו, גם הטיפול הפסיכואנליטי צריך להתמקד בקשר הבין-אישי, לנתח אותו וליצור שינוי. לשם כך צריך הקשר הטיפולי להיות הדדי יותר; על המטפל לשמור על ריחוק מסוים ואובייקטיביות, אך גם להיות שותף במערכת היחסים הנרקמת בינו לבין המטופל.

סאליבן פיתח מספר מושגים חדשים, כגון:[2]

  • "פרסוניפיקציה של האם" - ייצוג פנימי מנטלי חיובי או שלילי של האם, שנוצר אצל התינוק על פי "מגע הפטמה בפיו". ייצוג פנימי זה מלווה בהמשך את התפתחותו הרגשית של התינוק כמבוגר, ומשפיע על תפיסתו את העולם.
  • "פרסוניפיקציה של העצמי" - ייצוגים פנימיים חיוביים או שליליים של חלקים בעצמי של האדם: חלקים שהם "אני-טוב", חלקים שהם "אני-רע", וחלקים שהם "לא-אני" (שהאדם מתנכר להם כי הם מעוררים חרדה).
  • "אי-קשב בררני" - מנגנון שבאמצעותו העצמי מונע חרדה על ידי התעלמות או הדחקת מידע חיצוני המאיים על העצמי.
  • תאוריה התפתחותית המתארת את שלבי התפתחות התינוק באמצעות שלושה "אופני התנסות" בחוויית העולם ובתפיסת המציאות והיחסים הבין-אישיים: האופן הפרוטוטקסי (התינוק תופס את העולם באמצעות תחושות פיזיות חסרות קשר ביניהן), האופן הפרטקסי (מגיל חמישה חודשים התינוק מתחיל לקשר בין החוויות הפיזיות שהוא חווה בעולם, אך עדיין לא מייחס להן רצף הגיוני או סיבתי; על פי סאליבן, מצב זה אופייני גם לבוגרים הלוקים בפרנויה, הנוטים בין השאר לקשר בין אירועים מקריים המתרחשים בו זמנית אך אין להם קשר סיבתי), והאופן הסינטקסי (החשיבה ההגיונית, הכוללת הבחנה בין אירועים בעלי קשר מקרי לאירועים עם קשר סיבתי; מתפתחת במקביל להתפתחות השפה והתפיסה המרחבית של התינוק, ומאפיינת את האדם הבוגר).

הגישה הבין-אישית השפיעה בין השאר על פיתוחן של שיטות פסיכותרפיה שאינן פרטניות, ומתמקדות ביחסים, כגון טיפול משפחתי וטיפול קבוצתי.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה ספגה גם ביקורת מצד חוקרים ומטפלים. בעיקר נטען כי המושגים שטבע סאליבן הם נאולוגיזם מסורבל, ולמעשה הם לא מחדשים כמעט דבר מעבר למושגים שכבר היו קיימים בתאוריות פסיכואנליטיות שונות. תרומתו של סאליבן מוכרת כיום בעיקר בכך שנקט בגישה אינטרדיסציפלינרית ושילב מגוון רעיונות מתחום הפסיכולוגיה החברתית והטיפול הקליני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sullivan, H. S. (1953). The interpersonal theory of psychiatry. New York: Norton
  • Evans, F. Barton (1996). Harry Stack Sullivan: Interpersonal Theory and Psychotherapy. London: Routledge

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגישות הבינאישיות והתרבותיות - הארי סטאק סאליבן, מבוא לפסיכולוגיה, יחידה 10, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 32-34
  2. ^ גישה בין-אישית חברתית להתפתחות, אישיות: תאוריה ומחקר, יחידה 2, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 194-201