פטמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פטמה, עטרה ושד של אישה
העיגול החיצוני מסמן את השד כולו. העיגול הפנימי מסמן את העטרה ובמרכזה הפיטמה

פטמה (או פיטם) היא בליטה המשמשת כפתח של בלוטות חלב אצל פרימטים, דרכה מעבירה האם חלב לצאצאיה.

מינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המילה פטמה במשנה, שבה מזוהה הפטמה כחלק שיוצא מהפרי ובולט בראשו או בתחתיתו אך אינו מהווה חלק מגוף הפרי.

מהתפקיד הביולוגי של הפטמה ביונקים לשם האכלה, הושאל המונח גם לתיאור פיטום מלאכותי כגון פיטום כפוי, הלעטה במזון רב כדי לגרום להשמנה. בארמית פירוש המונח פיטום הוא בישום, ונעשה בו שימוש בהלכות פיטום הקטורת.

ביולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגוף האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעומק של כל שד נשי קיימות בלוטות המייצרות חלב אם. החלב עובר דרך תעלות המגיחות אל פני השטח בצורת תפיחה בשרית המכונה פטמה. הבלוטות המוטבעות ברקמת שומן, נוצרות בגיל ההתבגרות המינית על ידי השפעה הורמונלית מעור בלוטת החלב, ומצטמקות מעט לאחר גיל המעבר.

הפטמות מתפתחות בשלב מוקדם מאוד ברחם, וקיימות גם אצל גברים. עד לשבוע השישי, העובר שברחם הוא דו מיני, ובהמשך ממיינים כרומוזומי המין את איברי הגוף לנקביים וזכריים. אצל שני המינים, הפטמות עשירות בכלי דם ועצבים, ונוצרות עם צינורות חלב. במהלך החיים הפטמות אצל האישה הופכות תפקודיות, בעוד אצל הגבר מתנוונת היכולת לייצר חלב, אם כי הפטמות נותרות גם אצלו אזור רגיש לגירוי מיני. עם זאת, ישנן עדויות על מקרים פרטניים של גברים המסוגלים להניק. בשנת 1799, דיווח החוקר אלכסנדר פון הומבולדט על חקלאי מוונצואלה שהניק את בנו במשך מספר חודשים, לאחר מות אשתו. כיום, ניתן להפעיל יכולת זו מלאכותית, באמצעות תוסף הורמון. צ'ארלס דרווין עצמו העריך בספרו מוצא המינים כי אצל יונקים מוקדמים שני ההורים מסוגלים להניק, אולם לא ניתן היה להפריך או לאשש זאת.

לא ידועה הסיבה מדוע נשארים הגברים עם פטמות. השאלה מוצגת גם לעתים קרובות בהקשר אתאיסטי, כטיעון נגד בריאה מחושבת, ואף נגד סיפור גן עדן לפיו נוצרה חווה מאדם, שכן פטמות הגבר הן למעשה העתק של פטמות האישה.

רוב בני האדם נולדים עם זוג פטמות, הממוקמות בסמוך למרכז של כל שד, ומוקפות בעור רגיש ובעל פיגמנטציה המכונה עטרה או "הילה" (בלועזית: Areola). בעטרה מספר רב של בלוטות ריח המגיבות בצורה חזקה מאוד לגירוי של מגע או קור, ולכן נחשבת לאזור רגיש לגירוי מיני. הרגישות החזקה של הפטמה נועדה בעיקר לאיתור קל יותר של הפטמה על ידי התינוק בזמן ההנקה, משום שהיא נזקפת בתגובה למציצה. זקפה זו דומה יותר לזקפה של זקיקי שיער מאשר לזקפה של איברי מין, ונוצרת מאותו רפלקס שגורם לעור ברווז.

פטמה זקופה עשויה להיות תגובה לגירוי של קור או מגע, הן של גברים והן של נשים. אולם היא יכולה להיווצר גם מעוררות מינית, בשני המינים, ובזמן הנקת תינוק. בשני המקרים, הזקפה נגרמת על ידי שחרור של ההורמון אוקסיטוצין, האחראי להפרשת החלב מבלוטות החלב אל צינורות החלב. כאשר רמתו בדם עולה, ניתז החלב בעוצמה אל צינורות החלב ואצל המניקה נוצרת הרגשת דגדוג ועקצוץ בעומק השד והחלב משתחרר מהשד.

כבר במהלך ההריון גדלות על פני הפטמה הנשית גבשושיות המפרישות חומר סיכה כדי להגן על הפטמה מפצעים וסדקים בעקבות ההנקה. במחקר שפורסם בשנת 2011 טענו חוקרים כי לגבשושיות תפקיד שונה: הן מכילות בלוטות ריח המעודדות תינוקות שלא ינקו להפעיל את רפלקס המציצה ביתר יעילות.[1] במהלך חודשי ההיריון הראשונים מקבלות הפטמות גוון כהה.

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב חלק מבעלי החיים, כגון פרות, הפטמה היא בליטה הממוקמת בקצה העטין. תעלות החלב מפרישות את החומר אל מאגר נוזלים ומשם הן מופרשות החוצה דרך פתח יחיד בפטמה. לחיות כיס ושלייניים יש בדרך כלל מספר זוגי של פטמות הממוקמות על שני צידי הגוף, החל משתי פטמות עד אך הן יכולות גם להגיע ל-19. אצל רוב השלייניים יש פטמות גם לזכרים וגם לנקבות. חריגים בולטים הם עכברים וסוסים להם יש פטמות ובלוטות חלב רק בנקבה.[2]

בעולם הצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם הצומח ה"פטמה" (או "פיטם") מתארת בליטה קטנה בחלקו העליון או התחתון של הפרי. פיטם האתרוג ממוקמת בקצה המורחב של עמוד העלי, שהוא האבר הנקבי של פרח הפרי.[3] בניגוד לשאר פירות, באתרוג נותרת הפטמה בראש הפרי גם לאחר הבשלת הפרי, ובזנים מיוחדים (בעיקר באתרוגים המורכבים) גם בולטת עליו במיוחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פטמה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]