פרידריך קארל פון סאביניי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרידריך קארל פון סאביניי
Friedrich Carl von Savigny
Savigny02.jpg
לידה 21 בפברואר 1779
פרנקפורט, האימפריה הרומית הקדושה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 באוקטובר 1861 (בגיל 82)
ברלין, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת הפעילות ? – 25 באוקטובר 1861 עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד חבר בית הלורדים הפרוסי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Gunda von Savigny עריכת הנתון בוויקינתונים*Karoline von Günderrode עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מסדר מקסימיליאן הבווארי למדעים ואמנויות (1853)
  • מסדר העיט השחור
  • מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פרידריך קארל פוֹן סאביניִיגרמנית: Friedrich Carl von Savigny21 בפברואר 177925 באוקטובר 1861) היה משפטן גרמני, ממייסדי האסכולה ההיסטורית בתחום המשפט. כיהן כפרופסור למשפטים באוניברסיטת ברלין, וכשר המשפטים הפרוסי בין 1842 ל-1848.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאביניי נולד בפרנקפורט דמיין, למשפחת אצולה שמוצאה היה מלורן. תריסר אחיו ואחיותיו מתו בילדותו, והוא נותר יתום בגיל שלוש-עשרה. בין 1795 ל-1799 למד באוניברסיטת מרבורג, וב-1800 קיבל תואר דוקטור על דיסרטציה שעסקה בחוקי העונשין. ב-1803 פרסם חיבור שהקנה לו מוניטין רב, "על חוקי הקניין" (Das Recht des Besitzes), ובאותה שנה קודם לפרופסור חבר. ב-1804 נשא לאישה את קוּניגוּנדֶה בְּרֶנטָנוֹ, אחותו של קלמנס ברנטנו. הוא העביר את שלוש השנים הבאות באיסוף כתבי-יד קדומים בארכיונים, וב-1808 עבר לאוניברסיטת לנדסהוט כדי לשמש פרופסור למשפט רומי. בהיותו שם התקרב לתנועה הפייטיסטית. ב-1810 הזמין אותו וילהלם פון הומבולדט לסגל של אוניברסיטת ברלין החדשה, שם לימד סאביניי יותר משלושים שנה. ב-1812 מונה לרקטור, משרה אותה מילא כשנה, ובתפקידו היה מעורב בארגון המיליציה האנטי-נפוליאונית באוניברסיטה.

ב-1814 פרסם סאביניי את המנשר "לייעוד דורנו בשאלות החוק והמשפט" (Vom Beruf unserer Zeit für Gesetzgebung und Rechtswissenschaf), בו התנגד לקריאתו של אנטון פרידריך יוסטוס טיבו ליצור קובץ חוקים אחיד ומודרני לכל גרמניה. במנשר הביע את העמדה, שתעמוד ביסוד משנתו, כי "חוק טבעי" הנשען על רציונליות צרופה איננו מן האפשרי או הרצוי, וחוקיהן של אומות צמחו מתוך "נפש העם" (Volksgeist) הייחודית, בתהליך אורגני ותחת השפעת כוחות נסתרים ועמוקים. הבנה היסטורית ותלוית-הקשר זו של המשפט אפיינה את חשיבתו. ב-1815 ייסד יחד עם כמה חברים את "כתב-העת למשפט היסטורי" (Zeitschrift für geschichtlichen Rechtswissenschaft), שהפיץ את השקפותיו. הוא שאב בין היתר מרעיונותיו הלאומיים של הרדר, ועל אף השפעתו של הגל על חשיבתו, דחה הלה את רעיונותיו של סאביניי. באותה שנה החל בכתיבת הראשון מבין המגנה אופרה שלו, סדרת הספרים "לתולדות החוק הרומי בימי הביניים" (Geschichte des römischen Rechts im Mittelalter), שהעבודה עליה נמשכה יותר מחמש-עשרה שנים. ב-1817 נתמנה לחבר מועצת המדינה הפרוסית, ופעל במסגרת משרד המשפטים. ב-1819 נקרא לשרת בבית-המשפט הגבוה של חבל הריין הפרוסי. במקביל למשרותיו בשירות הציבורי, הוסיף סאביניי ללמד באוניברסיטה ולפרסם. כפוליטיקאי נטה לעמדות ליברליות-שמרניות. בין היתר התנגד לאמנציפציה ליהודים ללא התנצרות.

ב-1826 נכנס לוועדה לבחינת חוקים במשרד המשפטים. בשלהי שנות ה-1830 החל בכתיבת סדרה גדולה נוספת, "לחוק הרומי בימינו" (System des heutigen römischen Rechts), עליה עמל במשך קרוב לעשור. בכרך השמיני של החיבור הרים תרומה מכרעת לתחום המשפט הבינלאומי הפרטי, עד כדי כך שניתן לראות בו את מייסד הענף. ב-1842 מונה על ידי המלך פרידריך וילהלם הרביעי, שהיה סטודנט שלו בעבר, לשר המשפטים הפרוסי. עקב כך עזב את האוניברסיטה. בשש שנות כהונתו היה מעורב ברפורמות חקיקה רבות, בייחוד בתחומי הגירושין והקניין. ב-1847 מונה גם לנשיא מועצת המדינה. במרץ 1848, בעת פרוץ אביב העמים בממלכה, התפטר סאביניי יחד עם יתר הממשלה.

ב-1849 התפרסם הכרך האחרון של "לחוק הרומי בימינו". ב-1850 נדפס אוסף כתביו הנוספים, בחמישה כרכים. ב-1853 הכרך השני של עבודתו האחרונה, "דיני החוזים כרכיב בחוק הרומי בזמננו" (Das Obligationenrecht als Theil des heutigen römischen Rechts) והוא פרש מעבודה אקדמית. הוא מת ב-1861. לו ולאשתו היו שישה ילדים, ששניים מתו בינקותם. בנם פרידריך קרל פון סאביניי היה לדיפלומט, ולשותפו הקרוב של ביסמרק.

השקפתו האורגנית-התפתחותית של סאביניי על טבעו של החוק, שהופצה בידי תלמידיו הרבים, שלטה באקדמיה הגרמנית במשך יותר מחצי מאה. הוא נחשב לפיכך מגדוליה, אם לא למייסדה ממש, של "האסכולה ההיסטורית" בתחום המשפט. הגותו של סאביניי, ושל תלמידיו וממשיכיו, הדגישה שהחוק איננו דיסציפלינה מנותקת, כי אם רכיב בל-יינתק של החברה במסגרתה התפתח. היא הביאה לדעיכת המושג של חוק טבעי ולחיזוק הלאומיות והלאומנות בתחום, להחלשת החתירה לכונן מערכת משפטית בינלאומית, ולחיזוק המסורות המשפטיות המקומיות כנגד הניסיונות ליצור קובצי חקיקה אחידים חדשים.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Das Recht des Besitzes. Eine civilistische Abhandlung, Heyer, Gießen 1803.
  • Verbesserungen und Zusätze zur ersten Ausgabe der Abhandlung vom Besitz, Heyer, Gießen, 1806.
  • Vom Beruf unserer Zeit für Gesetzgebung und Rechtswissenschaft. 1. Auflage, Mohr und Zimmer, Heidelberg, 1814.
  • Geschichte des römischen Rechts im Mittelalter, 7 Bände, 1815 bis 1831 (2. Aufl. Bde. 1–3 1834, Bde. 4–6 1850, Bd. 7 1851)
  • System des heutigen römischen Rechts, 8 Bände, 1840 bis 1849
    • Bd. 1. Veit, Berlin 1840.
    • Bd. 2. Veit, Berlin 1840.
    • Bd. 3. Veit, Berlin 1840.
    • Bd. 4. Veit, Berlin 1841.
    • Bd. 5. Veit, Berlin 1841.
    • Bd. 6. Veit, Berlin 1847.
    • Bd. 7. Veit, Berlin 1848.
    • Bd. 8. Veit, Berlin 1849.
  • Vermischte Schriften, 1850
  • Das Obligationenrecht als Theil des heutigen römischen Rechts
    • Bd. 1. Veit, Berlin, 1851.
    • Bd. 2. Veit, Berlin, 1853.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]