אמנציפציה ליהודים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נפוליאון משווה את זכויותיהם של היהודים

האמנציפציה ליהודים (בקיצור: אמנציפציה או אמנסיפציה) הייתה תהליך השוואת זכויותיהם של היהודים לאלו של בני החברה הסובבת באירופה. השגתו נמשכה כמאה שנה, החל מכתב הסובלנות מה-2 בינואר 1782. השוויון הוענק במערב ובמרכז אירופה, אך נמנע במזרח היבשת.

האמנציפציה התממשה לראשונה בצרפת, במהלך המהפכה הצרפתית (1789). במסגרת ביטול חברת הקורפורציות, שהעניקה זכויות וחובות שונים על בסיס השתייכות למעמדות וקבוצות, בוטלה גם הקורפורציה שהתגלמה בקהילה היהודית ובניה הוכפפו לחוק המדינה האחיד החדש. האמנציפציה של היהודים הייתה חלק מהגל הליברלי והדמוקרטי שהשפיע על העידן המודרני ברוח רעיונות הנאורות והשוויון בין כל בני האדם. היחס ליהודים בחברה מסוימת שיקף את מידת נכונותה של אותה חברה לאמץ רעיונות אלה.

האמנציפציה באה לידי ביטוי בחמישה מישורים עיקריים:

  1. השוואת מעמדם החוקי של היהודים לבני דתות אחרות במדינה.
  2. מעבר לערים גדולות – בתוך אירופה, כמו למשל וינה, פריז, פרנקפורט ועוד.
  3. אימוץ כללי החברה האירופאית – אימוץ הלשון המקומית במקום השפות היהודיות (כמעט תמיד יידיש), לבוש מקובל, פתיחת מקצועות חדשים ליהודים, בחלקם חופשיים (רופאים, עורכי דין, עיתונאים, מורים, סוחרים, בנקאים ועוד).
  4. שינויים בחינוך – הוספת חינוך כללי בנוסף או במקום מוסד התלמוד תורה, פתיחת בתי-ספר ליהודים מטעם הרשויות או השתלבות באלו של האוכלוסייה הנוצרית, כניסה לעולם האקדמי
  5. מעמד הדת - ביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית, נטילת הסנקציות מבתי הדין והפרנסים (בעיקר חרם), הגבלת תחולת ההלכה למישור האישי והוולונטרי

האמנציפציה בארצות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבארצות מרכז אירופה התגלתה התנגדות עממית נרחבת לאמנציפציה, הרי שבמערב אירופה לא הייתה כמעט התנגדות, וליהודים היה קל יותר להתמזג בחיים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים.

צרפת: בהמשך לנתינת כתב הסובלנות ב-2 בינואר 1782, שהגדיר את זכויות היהודים, וביטא מגמה חדשה בזירה הפוליטית והחברתית באירופה; הפרלמנט הצרפתי אישר את רעיון השוויון של הדת היהודית אל הדת הנוצרית הקתולית, וכן נכתב בחוקת 1848 כי כל התושבים חופשיים לבחור את דתם.

בעת הדיון בשאלת היהודים ב-23 בדצמבר 1789, הגדיר הרוזן דה קלרמון-טונר, שתמך בשוויון זכויות, את המשוואה שתאפיין את המדיניות הליברלית כלפיהם בחלקים גדולים מאירופה בהמשך:

"לכל דת יש רק מבחן אחד לעבור, והוא המוסר... וכאן תוקפים אותי אויבי היהודים: אלה, הם אומרים, אינם חברתיים... הם אינם יכולים להיקשר אלינו בנישואין או בידידות, מזונותינו אסורים עליהם, שולחנותינו וכלינו אסורים, צבאנו לעולם לא יכיל יהודים שיגנו על המולדת... האשמות אלה מטעות... תנו להם אדמה וארץ, והם לא ילוו עוד כספים. ואשר לאי-חברותיותם, אתם מגזימים... אין ספק שמוזרויותיהם הדתיות יעלמו מתוך הכרת הפילוסופיה החדשה או התחושה של חופש ושחרור, ואם לאו, אין אלה עבירות שהחוק צריך להתייחס אליהן. אבל, הם אומרים לי, ליהודים חוקים ושופטים משלהם. לכך אני עונה, זו אשמתכם ואין להתיר זאת. עלינו לשלול הכל מהיהודים כאומה ולתת להם הכל כיחידים. עלינו לבטל את ההכרה בשופטיהם; צריך שיוכפפו רק לשופטינו שלנו. עלינו לסרב להעניק תוקף לחוקים-לכאורה של מוסדות הדת היהודית; אסור להרשות להם להקים בתוך המדינה גוף פוליטי או מעמד. עליהם להיות אזרחים כיחידים. אבל, יגידו לי חלקכם, הם אינם רוצים להיות אזרחים! אם כן, שיאמרו זאת, ונגרש אותם. נתעב הדבר, שבתוך מדינה יהיה גוף של לא-אזרחים, או אומה בתוך אומה."

בסוף המאה ה-19, היהודים בצרפת היוו פחות ממחצית האחוז מכלל האוכלוסייה: כ- 150 אלף יהודים מתוך כ-40 מיליון צרפתים. אולם בעקבות החופש והשוויון שניתנו להם, הצליחו חלק מהם להגיע לעמדות בכירות במוסדות השלטון והמנהל הציבורי.

הולנד ובלגיה: בהולנד ובבלגיה התקבלה האמנציפציה במהרה. היהודים זכו לשוויון אזרחי ודתי.

אנגליה: לעומת צרפת, הולנד ובלגיה, בהן נטמעו היהודים בחברה הכללית במהירות יחסית, באנגליה היה תהליך השוויון הדרגתי, והחוקים המפלים בוטלו אט אט. כך נאמר בבית הנבחרים הבריטי לביטול האפליות נגד היהודים:

"אנגליה היא ליהודים פחות ממחצית מולדתם, ואנו מקללים אותם על כך, שאין להם כלפי אנגליה יותר ממחצית רגש של פטריוטיות. אנו נוהגים בהם כעבדים ותמהים על כך, שאין הם רואים בנו את אחיהם. אנו דוחקים אותם למשלחי יד בזויים, ולאחר-מכן הננו מטיפים להם מוסר, שאין הם עוסקים במקצועות מכובדים. זמן רב אסרנו עליהם להיות בעלי אדמות, ואנו מתלוננים שהם מתעסקים בעיקר במסחר".

גרמניה: נתינת כתב הסובלנות בשנת 1792, שהגדיר את זכויות היהודים, ביטא מגמה חדשה בזירה הפוליטית והחברתית באירופה, כשהוא פועל לקראת היהודים. בהמשך בשנת 1866 נתקבלה ההחלטה בפרלמנט של פרוסיה על איסור האפליה הדתית. יהודים יכלו מעתה להשתלב בפוליטיקה, בחינוך ובחברה ביתר קלות וכמעט ללא הגבלות. בין היהודים הבולטים שנאבקו למען האמנציפציה היה גבריאל ריסר שפעל במאה ה-19.

איטליה: באיטליה ניתן שוויון חוקי ליהודים בשנת 1870.

שווייץ: בשנת 1874 קיבלה שווייץ על עצמה את עיקרון השוויון, וההגבלות על היהודים הוסרו.

מזרח אירופה: יצחק בר לוינזון, אבי ההשכלה היהודית ברוסיה היה בין אלה שהטיפו לידיעת לשון המדינה ועיסוק במלאכות יצרניות, כדי להשתלב במדינה ולא למשוך את טינת הסביבה. המשכילים רצו להאמין, שעל ידי השתלבותם בחברה ותרומתם לה – השנאה כלפיהם תלך ותעלם, אך אכזבתם הייתה קשה. במדינות מזרח אירופה היה הציבור היהודי נתון בטבעת חנק של גזרות, גרושים ותקנות מגבילות שהונחתו עליו מראש הפירמידה - משלטון הצאר. מדינות מזרח אירופה לא מיהרו לאמץ רעיונות ליברלים.

השתלבות בכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערב אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צמיחת המעמד הבורגני החדש – השלמת תהליך האמנציפציה במערב אירופה הצמיח בקרב היהודים את מעמד הבורגנות הקפיטליסטית. רבים בקרב היהודים, שהתעשרו בערים הגדולות, פנו לענף הבנקאות, למפעלי סלילה של מסילות ברזל ועוד. תהליך המעבר מהכפר לעיר נקרא "עיור".
  • מסחר - המאה ה-19 ראתה ירידה גוברת והולכת של תעסוקת יהודים בתיווך וברוכלות ועלייה במספר הסיטונאים ובעלי החנויות היהודים. בארצות מזרח אירופה התחזקה מעורבותם של היהודים בחברות מסחר גדולות, כמו חברות ספנות אשר שיווקו מוצרי חקלאות מאירופה המזרחית למערבית. ברוסיה היה נתון סחר הפנים והחוץ בידי היהודים, אשר עסקו בהפצת סחורות ושיווקן. נודעו יהודים עשירים אשר השקיעו את ממונם בענפי כלכלה חדשים: בקולנוע, בבניית מסילות ברזל, הקמת חנויות כל-בו ענקיות והקמת תעשיות בגדים.
  • בנקאות – פעילותם של היהודים בתחום הכספי הלכה ושגשגה. הבנקים ופעילותם הכלכלית תפסו מקום נכבד במסחר המקומי והבינלאומי ובהשקעות שונות, והבנקאים היהודים טיפסו והגיעו למקום נכבד, לעתים ראשון במעלה, ואף התחרו בהצלחה עם בנקים לא יהודיים, בעיקר במתן אשראי לגופים פרטיים אמידים וכן לממשלות. בנקאים אלה, אשר הקימו רשתות כלכליות בכל רחבי אירופה, סניפים וסוכנויות, לא היו אלא צאצאיהם של יהודים מצליחנים. הבנקים, אותם הם ניהולו, פעלו על בסיס קשרים משפחתיים, ויצרו משפחות בנקאיות שפעלו במרכזים עירוניים, הקימו מוסדות פיננסיים מרכזיים והשיאו עצות בענייני הון לממשלתם.

יהודים ידועים בתחום זה:

תחום המלאכה והתעשייה – האמנציפציה פתחה לפני היהודים אפשרויות לעסוק במגוון רחב של מלאכות. הן בשל ביטול המונופולין של גילדות בעלי המלאכה, שמנעו מהיהודים כניסה אליהן ועיסוק בתחומן, והן בשל עליית הקפיטליזם ועמו הרצון להתייעלות כלכלית, החלו היהודים להיכנס אט אט לתחומים אלה. כמו כן פנה חלק ניכר מיהודי מרכז אירופה לעיסוק ב"מקצועות חופשיים" - עיתונות, רפואה, עריכת דין, חינוך, אמנות ועוד.

מזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית יהודי רוסיה חיו בערים. באזורים כפריים נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות, ולכן הם פנו למסחר זעיר ולתעשייה (נפחים, נגרים, בנאים, סנדלרים, עובדי טקסטיל, דפוס ונייר). כאשר חדרה המהפכה התעשייתית לתחומי רוסיה, השתלבו יהודים רבים במקצועות החדשים והפכו לפועלי חרושת.

האמנציפציה לא התקבלה במזרח אירופה. ב-1881, במענה לאכזבה מכשלונם להשיג שוויון זכויות, פנו היהודים להקמת תנועות לאומיות שונות. גם לאחר המהפכה הרוסית 1917 ומלחמת העולם הראשונה, היה מעמדם של יהודי פולין והארצות הבלטיות שונה מבמערב והם הוכרו כמיעוט לאומי. כך גם בברית המועצות.

השתלבות חברתית ותרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידת השתלבותם של היהודים באירופה, בעיקר במרכזה ובמערבה, במשך המאה ה-19, הייתה תוצאה של מספר גורמים:

  • תרבות ההשכלה היהודית, שביקשה לסלול את הגשר בין השתלבות בחברה לבין שמירה על הזהות היהודית.
  • גל ההגירה של הציבור היהודי מן העיירות והכפרים אל הערים, אשר חשפה את היהודים בפני החברה העירונית הזרה, תרבותה ואורחות חייה.
  • האמנציפציה לה זכו היהודים.

החברה האירופית, בעיקר לאחר המהפכה הצרפתית, הייתה נכונה יותר מבעבר לקבלת הציבור היהודי לתוכה. עם זאת, חשוב להדגיש, שמידת קבלתם וקליטתם של היהודים בחברה הסובבת, הייתה שונה ממקום למקום ומזמן לזמן. היהודים החלו להטמע בסביבתם. הם אימצו את לשון המדינות שבהן הם חיו, את הלבוש המקומי ואת מנהגי האוכלוסייה. ילדים יהודים נקלטו בבתי ספר כלליים ושם למדו את לשון האומה; יהודים החלו ללמוד באוניברסיטאות, וחלקם הוכשרו במקצועות חופשיים.

היהודים פנו למספר תחומי תרבות עיקריים:

עם זאת, לנגד עיני היהודים המשתלבים התנוססה סיסמת המשכילים היהודים - שורה מתוך שירו של יהודה לייב גורדון: "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך!". כלומר, לשמור על איזון בין ה"אדם" – התושב, האזרח מן השורה, המשתייך למסגרת חברתית מסוימת והמזדהה עם צווי החברה וההגיון, לבין ה"יהודי" – בן עם היסטורי, דת ואמונה עתיקה.

השתלבות צבאית ופוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים מעטים הצליחו להשתלב בצבא ולהגיע לדרגות בכירות. דוגמה לכך היה אלפרד דרייפוס, שהגיע לדרגת קצין בצבא הצרפתי.

כמו בתחומים אחרים, כך גם בפוליטיקה השכילו היהודים להשתלב בחיי המדינות השונות. השתלבות בתחום זה ביטאה את רצונה של האוכלוסייה היהודית להזדהות עם המדינה והלאום שבתוכו היא נמצאת. במילים אחרות, יהודים קיבלו את המדינה בה חיו כמולדתם, והאוכלוסייה הנוצרית, בני האומה - כאחיהם.

  • איטליה - לואיג'י לוצאטי, שהיה ראש הממשלה.
  • צרפת - בנוסף לצירים יהודים, שימש מיכאל גודשו כשר האוצר היהודי הראשון בממשלה צרפתית לפני מהפכת 1848, ואדולף כרמיה שימש כשר המשפטים ופעל גם למען היהודים.
  • אנגליה - בנימין ד'יזראלי היה ראש הממשלה ועמד בראש המפלגה השמרנית.
  • רוסיה - היהודים השתלבו בפעילות המפלגתית מתוך שאיפה לשפר את מעמדם.

על פי הפרופ' מייקל וולצר, האמנציפציה גרמה למהפך מבחינת התפיסות הפוליטיות של היהודים, והייתה קו פרשת מים של מעבר מתמיכה שמרנית כ"יהודי חצר" הנאמנים לשלטון וסמוכים על שולחנו, לתמיכה בליברליות שמאלנית הנאבקת בשלטון, כפי שלאחר מכן מוצאים יהודים בחזיתות של מאבקי שמאל רבים. אם לפני האמנציפציה היהודים מצאו ביטחון והגנה בשלטון, לאחריה החוויה המעצבת שלהם כעם נרדף הביאה אותם למקום של דרישת וזכויות אדם וחירויות פרט.

השתלבות בחברה הכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשכילים היהודים תלו תקוות רבות באמנציפציה, הם קיוו שהאמנציפציה תפתור את בעיית השנאה ליהודים והם יוכלו להשתלב בחברה האירופית הלא יהודית ללא הבדלים ומבלי להפסיק להיות יהודים. חלק מהמשכילים היהודים זנחו את המסורת הדתית והחליפו ברעיונות אוניברסליים ובכך הצטרפו לתהליך החילון שהיה באירופה בכלל החברה. עם זאת, חלקים גדולים בחברה האירופית, בעיקר במרכז ובמזרח אירופה, סירבו לקבל את המיעוט היהודי והאנטישמיות גברה. ביטויה הקשה ביותר של תופעת האנטישמיות המודרנית נמצא באידאולוגיה הנאצית, וביישומה בשואה. במדינות מערב אירופה זכתה האמנציפציה להצלחה רבה יותר, בגלל נטייתן לאימוץ רעיונות דמוקרטיים וליברלים.

בתוך הציבור היהודי החל ויכוח נוקב בדבר הדרך לממש את הלאומיות היהודית. השאלה היהודית הייתה בעצם 'האם אפשר וכיצד ניתן להיות אדם מודרני ויהודי באותו זמן?. אחת התשובות, שזכתה תחילה לתמיכה מועטה בלבד הייתה הציונות שדגלה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]